מחקר חדש של האוניברסיטה העברית בירושלים מגלה כי פאראצטמול (אקמול/טיילנול/פנאדול) אינו פועל רק במוח ובחוט השדרה, כפי שסברו במשך שנים, אלא גם בקצות העצבים ההיקפיים — במקום שבו הכאב מתחיל
מחקר חדש של האוניברסיטה העברית בירושלים מגלה כי פאראצטמול (אקמול/טיילנול/פנאדול) אינו פועל רק במוח ובחוט השדרה, כפי שסברו במשך שנים, אלא גם בקצות העצבים ההיקפיים — במקום שבו הכאב מתחיל. החוקרים מראים כי המטבוליט הפעיל של התרופה,,AM404 נוצר ברקמות ההיקף ופועל ישירות על תאי עצב חישת-כאב: הוא חוסם תעלות נתרן שאחראיות להולכת האות הכואב, ובכך עוצר את מסר הכאב עוד לפני הגעתו למערכת העצבים המרכזית. הממצא משנה את ההבנה המדעית של אחד ממשככי הכאבים הנפוצים בעולם, ופותח כיוונים לפיתוח טיפולים חדשים יעילים ומדויקים יותר — עם פרופיל תופעות לוואי מתון.
במשך עשורים הוסבר אפקט הכאב של פאראצטמול בעיקר בפעילות מרכזית במוח ובחוט השדרה, בין אם באמצעות מסלולי כאב יורדים ובין אם דרך מודולציה של מתווכים עצביים. אך כעת מראים פרופ’ אלכסנדר בינשטוק (הפקולטה לרפואה והמרכז למדעי המוח ELSC) ופרופ’ אבי פריאל (בית הספר לרוקחות), שחלק משמעותי מהשפעת התרופה מתרחש בכלל ב”חזית“ — בקצות העצבים הסנסוריים שבאזור הפגוע. לפי המחקר, לאחר נטילת פאראצטמול הגוף מייצרAM404 , וזה נוצר גם בקצות העצבים ההיקפיים עצמם. AM404 נקשר לתעלות נתרן ספציפיות בנירוני כאב ומקטין את הפעילות החשמלית הדרושה להולכת האות. כך מתקבל אפקט כפול: גם מודולציה מרכזית של כאב וגם חסימה פריפרית במקום היווצרותו.
המשמעות הקלינית עשויה להיות רחבה. מאחר שהפעולה של AM404 מכוונת לתאי הכאב עצמם, ייתכן שניתן יהיה לפתח תרופות או פורמולציות ממוקדות שיציעו הקלה מדויקת יותר — ללא נימול, חולשת שרירים או ירידה בתחושה הכללית המוכרות מאלחוש מקומי קלאסי. החוקרים מדגישים כי זוהי הדגמה ראשונה לפעולה ישירה של AM404 על עצבים מחוץ למוח: “זו עדות שמשנה את כללי המשחק לגבי איך פאראצטמול נלחם בכאב,” אומר פרופ’ בינשטוק. פרופ’ פריאל מוסיף כי תכנון מולקולות חדשות המבוססות על העיקרון הזה עשוי להוליד דור חדש של משככי כאבים שמדויקים יותר ברקמות המטרה ונוחים יותר לשימוש ממושך.
פאראצטמול — או אצטמינופן — הוא אחד התכשירים השימושיים (הנפוצים או הפופולריים) ביותר בעולם לטיפול בכאב קל-בינוני ולהורדת חום. יתרונו המרכזי הוא היעדר ההשפעה האנטי-דלקתית ותופעות הגסטרואינטסטינליות האופייניות לעיתים ל-NSAIDs, כגון אספירין ואיבופרופן. עד היום, חוסר הוודאות לגבי מנגנון הפעולה המדויק של פאראצטמול ליווה את השימוש הרחב בו. המחקר הנוכחי, שפורסם ב־PNAS, מציע לראשונה מסגרת אינטגרטיבית: שילוב של פעילות מרכזית עם חסימה היקפית ספציפית, באמצעות AM404 בתעלות נתרן של נירוני כאב. מעבר לערך המדעי, התמונה הזו מספקת מפת דרכים לתרופות חדשות — למשל נשאים שיכוונו את המטבוליט לאתרי כאב פריפריים, או נגזרות שימקסמו (אפשר "שיגבירו") את הפעולה על תעלות הנתרן ללא פגיעה בתפקוד עצבי אחר.
העבודה בוצעה בפקולטה לרפואה ובמרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח (ELSC) יחד עם בית הספר לרוקחות שבאוניברסיטה העברית, וכוללת קו ניסויי ופיזיולוגי שמדגים את עיכוב תעלות הנתרן בנירונים סנסוריים ואת פוטנציאל האלחוש הנובע מכך. במישור היישומי, היא רומזת לאפשרות של טיפולי כאב ממוקדים לרקמות פריפריות — כמו מפרקים או עור — שיקטינו את הצורך במינונים גבוהים או בשילוב תרופות הפועלות על המוח, ובכך יפחיתו סיכון לתופעות לוואי סיסטמיות.
עוד בנושא באתר הידען:
