קנאות משיחיסטית "מכושפת" הולידה את מסורת ל"ג בעומר

רבי שמעון בר יוחאי היתה דמות מאד מצויירת בספרות התלמודית. הוא לא נמנה, ולא בכדי, עם קבוצת החכמים, חברי הסנהדרין, שלאחר חורבן הבית השני ב-70 לספ' זכו להוביל מרכזים יהודים קהילתיים ברחבי הפרובינקיה יהודה. הוא היה הפחות רציונלי בחבורה

הילולת ל"ג בעומר במירון בשנת 2017. צילום: דוד כהן, shutterstock
הילולת ל"ג בעומר במירון בשנת 2017. צילום: דוד כהן, shutterstock

מדי שנה בשנה תופס רבי שמעון בר יוחאי, רשב"י, מקום מרכזי בהווית ל"ג בעומר כדמות הדומיננטית בהילולה שבהר מירון. דמותו נקשרה במיתוס של מרד בן כוסבה וננסה כאן להציג את קווי דמותו ואת תפיסת עולמו, שהיתה אולי, יחד עם מורו ורבו רבי עקיבא, אחת הסיבות המרכזיות לעצם היציאה למרד האבוד ולתוצאות הקשות שניחתו על הציבור היהודי לאחר דיכוי המרד בשנת 135 לספ'.

רבי שמעון בר יוחאי ובקיצור רשב"י היתה דמות מאד מצויירת בספרות התלמודית. הוא לא נמנה, ולא בכדי, עם קבוצת החכמים, חברי הסנהדרין, שלאחר חורבן הבית השני ב-70 לספ' זכו להוביל מרכזים יהודים קהילתיים ברחבי הפרובינקיה יהודה (יודאייה) כמו רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל, רבי יהושע בן חנניה, רבי עקיבא, רבי חנינא בן תרדיון ואחרים.

רשב"י היה בין אלה שמצאו עצמם ב"כרם דיבנה" יחד עם סוללה רצינית של חכמי סנהדרין בעלי שיעור קומה גבוה כמו רבי יהושע, רבי יוסי הכהן, רבי אלעזר בן ערך ועוד, כולם בעלי גישה פרגמטית פרו-רומית וליברלים בתפיסת עולמם, כולם … למעט רשב"י.

רשב"י הוצג ומוצג כאנטגוניסט אובססיבי להנהגתו של רבן גמליאל דיבנה, מי שירש את רבן יוחנן בן זכאי בהנהגת המרכז היבנאי כנשיא שנהנה מתמיכה רומית ולפחות לא מהצקת השלטון הרומי.

רשב"י ראה ברבן גמליאל,הנצר הלגיטימי של משפחת הנשיאות היהודית מאז ימי הלל ושמאי כדמות לא ראויה ואפילו כלא לגיטימית למושב הנשיאות. מה היה איפוא לרשב"י להתייצב נגד יורש השושלת הנשיאותית הלגיטימית הנ"ל? ובכן רשב"י ראה בו משת"ף בזוי של השלטונות הרומיים. והאמת היא שרבן גמליאל החליט באומץ לב וללא מורא ומשוא-פנים לעקור מן השורש תופעות של מרדנות אנטי-רומית וזאת בשל המכה הצורבת שהנחיתו הרומאים על הציבור היהודי ובעיקר – בשל חורבן בית המקדש על כל מה שמסתתר מאחורי העלמותו הפיזית והשלכותיה התיאולוגיות והנפשיות, כגון ריבוי מקרי ההתאבדויות בקרב המיואשים ובכלל תחושות ההתאיינויות. ולא פחות מכך ראה בחומרה את האסון הנ"ל שנגרם, בין השאר כתוצאה מהמרדנות הקנאית צמאת הדם נגד הרומאים.

מדורת ל"ג בעומר, 2015. מקור: Yahel7777.
מדורת ל"ג בעומר, 2015. מקור: Yahel7777.

כתוצאה מכך נתפס המנהיג, הנשיא רבן גמליאל, בעיני רשב"י כדמות מסוכנת והרת אסון לציבוריות היהודית בארץ ישראל. אז מה עשה הנ"ל בנידון? החליט להמעיד את נשיא הסנהדרין (רבן גמליאל) בסוגיה בעייתית, שולית לכאורה אך טומנת בחובה זרע של פורענות. הכוונה לנושא השאלה: האם תפילת ערבית הינה רשות או חובה? בבחינת שאלה עקרונית ובעלת משמעות רבה, וכך מתייחס לנושא התלמוד הבבלי כדלקמן: "מעשה בתלמיד אחד (והכוונה לרשב"י, שהיה אז – כנראה לקראת שנת 113-110 לספ' או שנים קודם לכן – צעיר לימים) שבא לפני רבי יהושע (בן חנניה) (בר הפלוגתא הידוע של הנשיא רבן גמליאל). אמר לו (שאל אותו): תפילת ערבית, רשות או חובה? אמר (ענה) לו (רבי יהושע): רשות. (לא נחה דעתו של רשב"י מתגובת רבי יהושע ביודעו מהי עמדתו בנידון, ועל כן:) בא לפני רבן גמליאל (ו)אמר לו (שאל אותו) : תפילת ערבית, רשות או חובה? אמר (ענה) לו: חובה. אמר לו (פנה רשב"י אל הנשיא ותמה) : והלא רבי יהושע אמר לי רשות …" (תלמוד בבלי ברכות כז עמ' ב). רשב"י הצליח בכך להעמיק את שורש הסכסוך הקלאסי בין הנשיא לבין רבי יהושע, כששניהם היו פסולים בעיניו הקיצוניות כתומכים בשלטון הרומי, מה שהביא בהמשך להדחתו של רבן גמליאל מן הנשיאות באופן זמני, ומה שהצביע על דרכו הקיצונית, השפלותית משהו של רשב"י.

את גישתו הקיצונית חיזק רשב"י מעצם היותו תלמיד מובהק של רבי עקיבא, המעין-המנהיג האידיאולוגי של מרד בן כוסבה ברומאים (135-132 לספ') מחד ושל רבי יהודה בן בבא הקנאי מאידך ש"סמך" אותו בסתר בניגוד לגזירות הרומאים כנגד סמיכת חכמים, כלומר מינה אותו ל"תלמיד חכם" בבחינת תואר בעל משמעות פוליטית ורוחנית. אותו רבי יהודה כמו גם רבי עקיבא נחשב לאחד מ"עשרת הרוגי מלכות", היינו בעלי גישה קנאית, משיחיסטית משהו, ותומכי עמדה מרדנית כנגד הרומאים.

נציץ איפוא לפרשה מאד מעניינת בזיקה למרד בן כוסבה ולעמדתו של רשב"י בנידון. מטווה הסיפור, בין אם התרחש ובין אם לאו, נארג כך דומה ערב פרוץ המרידה, וכך הוא מופיע בתלמוד הבבלי: " … דיתבי (כשישבו יחד) רבי יהודה (בר אילעי) ורבי יוסי (בן חלפתא, כנראה מהעיר allepo הקדומה הבבלית, חאלב של היום בסוריה) ורבי שמעון (בר יוחאי), ויתיב (וישב) יהודה בן גרים גבייהו (לפניהם, לצידם, ואולי מאחוריהם). פתח רבי יהודה ואמרה (אמר): כמה נאין (נאים) מעשיהן (מפעלותיה) של אומה זו (והכוונה לרומא)? (ומיד ענה) – תקנו (הקימו) שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות, רבי יוסי שתק (כנראה שהתלבט בין לבין). נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמם. תקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהם מכס" (שבת לג עמ' ב).

גישתו המרושעת איפוא של רשב"י היתה מיועדת להכפיש ולרסק את שמה של הקיסרות הרומית, ולפסול כליל את הלגיטימיות שבשלטונה, כשהוא, לכאורה דובר אמת, אך מדגיש רק חלק קטן, זערורי משהו, שהוא בסופו של דבר פועל יוצא אם כי משני לחלוטין. מפעלותיה העירוניים של רומא ברחבי האימפריום היו לשם דבר בכל העולם, וזכו, כך על פי תעודות מקומיות, לתעודת שבח מפי המקומיים. ובל נשכח שפעולות אלה שקמו את כלכלת יהודה לאחר המרד ובפרט באותם מבנים שנפגעו במרד על ידי הקנאים.

בא איפוא רשב"י לנעץ את שמה של רומא באופן די נבזי כדי לעשות נפשות למרדנות האנטי-רומית. וזאת לא הרבה שנים לאחר מרד התפוצות היהודיות בימי הקיסר טריאנוס ומספיק שנים לאחר המרד הגדול והמכות הקשות שניחתו על הציבור היהודי בעיקר עם חורבן הבית השני.

מגמה זו ודומותיה נשמעו בקרב הקבוצות הקנאיות שפעלו בתקופת המרד הגדול ואחר כך משחדרו לירושלים גופה לפני הידוק המצור הרומי סביבה וערכו בעיר מעשים תפלצתיים נוראים שכל אוזן תזדעזע וכל עין תגיר הדמעה, כגון שחיטות המוניות מזוויעות.

הפרשה הנ"ל מתגלגלת בתלמוד הבבלי כדלקמן: מיהר יהודה בן גרים לדווח לרומאים על קיום המיפגש הדרמטי הנ"ל ועל דעותיהם של השלושה. נשמע קצת מקומם בבחינת הגורם המדווח/המלשין לשלטונות. אלא מאי? לנגד אותו "מלשין" עמדו העדויות הטראגיות ששעקפו את האסונות היהודים בעקבות המרידות, מה ששיקף את עמדת רוב חכמי הסנהדרין, ובעיקר אלו שחוו וראו נוכח עיניהם מה היו תוצאות מרד בן כוסבה, ודיווחו נשמע ראוי מכל הבחינות – בבחינת "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו".

תוצאות ה"הלשנה" היו כדלקמן: "אמרו: (אולי חז"ל, אולי שמועה ואולי פסק דינו של הנציב הרומי) יהודה שעילה (שהילל) יתעלה (יזכה לפיצוי כלשהו, אולי פוליטי, ואולי לשיבוח אישיותו), יוסי ששתק, יגלה לציפורי. שמעון שגינה ייהרג. אזל (הלך, נמלט) הוא".

אין הוכחות כלשהן שמעמדו של רבי יהודה שודרג. זאת ועוד, ההגליה של רבי יוסי לציפורי אף היא תמוהה מכיוון שרבי יוסי היה תושב קבע בציפורי ומילא בה תפקיד ציבורי, פוליטי ומשפטי/הלכתי. אביו, יצויין, היה בין ותיקי המתיישבים בציפורי. בספרות חז"ל מסופר כי רבי יוסי היה בין הגורמים המתונים והממתנים לאחר מרד בן כוסבה, כך ששתיקתו היתה מובנת על רקע אישיותו, מה עוד שלא היה מעוניין להתעמת בנידון עם רעו, רשב"י. גם התפקיד הפוליטי/שיטורי שהוטל עליו על ידי הרומאים לא היה מובן אלא על יסוד עמדתו כלפי הרומאים ולא בבחינת עונש או תפקיד כפייתי כגון "אנגריה" או "ליטורגיה" כמופיע בספרות חז"ל.

ורשב"י, מה עלה בגורלו? ריחפה עליו אשמה קשה של המרדה ובתקופה שרומא היתה מאד רגישה לנושא זה בעיקר על רקע המתיחות הקלאסית בינה לבין הממלכה המסופוטמית המתעוררת, ועל כן בקשו השלטונות הרומיים את נפשו של זה, וניזכר במשפטו של ישוע הנוצרי נוכח הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס שכה חפץ להדביק לו, לישוע הפציפיסט, אשמה של המרדה בכנותו אותו בשם "מלך היהודים" (rex iudaiorum) לאמור: מורד במלכות/בקיסרות הרומית – מהלך שדינו אחד, דין בזוי של צליבה למוות.
קודם שנעסוק בקביעת המועד הכרונולוגי של אותו מפגש בין שלושת חברי הסנהדרין הנ"ל ובנוכחות יהודה בן גרים, ואולי דווקא כדי להגיע לאותו קו כרונולוגי, נמשיך בתיאור גורלו הנ"ל של רשב"י לאחר שריחף על ראשו גזר דין מוות מאת השלטונות הרומיים. ובכן רשב"י, ה"גיבור", ירד למחתרת ונמלט יחד עם בנו אלעזר ברבי שמעון למערה, בה התחבאו תריסר שנים וניזונו כל העת מפרי עץ החרוב וממעין טמיר הרוו את צמאונם. וכמה שזה מזכיר את פרשת בריחתו של אליהו מפני רוגזם של אחאב ואיזבל למערה בחור (חרוב!), ואולי כדי להעצים את עצם מעשהו ומעשיו של רשב"י ולקדשו במעטה של נבואתיות אלוהית, וגם בחירת תריסר השנים כמספר אפונימי מיתולוגי אינו מקרי.

ומכאן לתאריך – מקץ התחבאות השניים במערה 12 שנים, הגיע למקום המחבוא לא אחר מאשר אליהו הנביא ובישר לרשב"י ולבנו כי הקיסר הרומי (והכוונה כנראה להדריאנוס, שבימיו פרץ מרד בן כוסבה : 135-132 לספ') נפטר וגזירותיו האנטי-יהודיות בטלו מאליהן, ועל כן בני חורין השניים לצאת ממקום מחבואם ולחזור לשגרת חייהם. קשה גם כאן, כבדרך אגב, שלא להיזכר בפרשת התמנותו של רבן יוחנן בן זכאי לריש מתיבתא ביבנה ולמצילה המיתולוגי של היהדות במהלך פגישתו הדרמטית עם הקיסר הרומי ווספסיאנוס (70/69 לספ') כשהוא מנבא לו על קיסרותו במותו החטוף של קודמו לכס הקיסרות. הזיקתיות בין הארועים הנ"ל, כך דומה, אינה כלל מקרית.

ונחזור לענייננו: קביעת מועד המפגש ההיסטורי בין רבי יהודה, רבי יוסי ורשב"י, הינה משמעותית בזיקה למרד בן כוסבה. במקורות כאמור מסופר כי רשב"י ובנו הסתתרו במערה 12 שנה. נכון או לא נכון אין זה רלוונטי, הגם שאין להסתמך אפריורית על ציון צבר של שנים בספרות חז"ל. מה שכן הוא ראוי להסתמך על ציון פטירתו של הקיסר הרומי הדריאנוס, גוזר הגזירות הידועות. הלה "השיב ליופיטר את נשמתו" בשנת 138 לספ', ואם נגרע ממועד זה 12 שנים נגיע לשנת 126 לספ', 9 שנים למניין שנות התקסרותו של הדריאנוס, וזה מתאים מאד לדמותו, לאופיו ולמדיניותו של הדריאנוס, מי שנחשב לקיסר "בנאי", לקיסר משקם, שעשה ככל יכולתו על מנת לשקם את האימפריה הרומית לאחר קודמו בשלטון, הקיסר טריאנוס, שהמלחמות והמרידות שפרצו בתקופתו הותירו חורבן והרס ברחבי האימפריה הרומית. וכמה שזה מתאים לסוגיית העימות/הוויכוח בין רבי יהודה שצידד במדיניות הבניה והשיקום הרומיים לעומת רשב"י שפסל זאת מעיקרו של דבר.

עמדתו של נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל, על יסוד פרגמטיזם אישי ופוליטי מחד וחשש שמרד נוסף יביא לכיליון העם שביהודה מאידך, היתה ברורה ונחרצת: להתנגד לתפיסות משיחיות, ללחום במחשבי קיצין ובבעלי עמדות אנטי רומיות ופרו מרדניות. גישה כזו איפיינה את שנות העשרים של המאה השניה לספ', למרות שבתקופה זו לא כיהן נשיא גניאולוגי ביהודה עד סוף מרד בן כוסבה (135 לספ'). עמדה כזו נישאה בפי "יורשים" אידיאולוגיים של בית רבן גמליאל כגון רבי יהודה בר אילעי, רבי טרפון, רבי יוסי, רבי יהושע בן חנניה, רבי נחמיה, רבי יוסי בן דורמסקית, רבי יוחנן בן נורי ועוד. אם כן רואים היטב שדעותיו הקיצוניות של רשב"י היו נחלת מיעוט מבוטל בציבור.

בהקשר זה ראוי להזכיר את המסורת שזיהתה את רבי יהושע בן לוי סמוך לקברו של רשב"י פוגש את אליהו המקראי ומברר עימו את סוגיית ביאת המשיח.
זאת ועוד, ביודענו, לאחר ויכוחים מרים בין היסטוריונים, שמועד הקמתה של איליה קפיטולינה בירושלים כתהליך בניה ממושך, לא היה בבחינת תוצאת המרד אלא אחת הסיבות לפריצתו, ניתן גם בהקשר זה לראות בהכנות להקמת איליה קפיטולינה ובמהלך בנייתה גם זיקה לאותו ויכוח הנ"ל בין חברי הסנהדרין, כשלרשב"י נודעה הגישה האנטי-רומית המובהקת.

כמו כן אותו ויכוח של שנות ה-20 של המאה השניה לספ' כרוך גם במתחים שנתגלעו בין חברי סנהדרין בהקשר לפטירתו של רבן גמליאל דיבנה ובהעדר יורש בוגר (רשב"ג), ומה שבא גם לידי ביטוי בכינוס המפורסם בבקעת בית רימון, כשמול הגורמים שצידדו אז במרידה ברומאים ניצב רבי יהושע בן חנניה כסלע איתן והדף את הרעיונות המרדניים בהצלחה רבה.

איני יכול לומר בוודאות האם ניתן היה להכתיר את רשב"י כאידיאולוג הרוחני, הקנאי של מרד בן כוסבה, אולם ברור לאור הנתונים דלעיל, כי היה בין המובילים המרכזיים, הקנאים, המשיחיסטים משהו, לטובת התפרצות המרד, וזאת, יצויין ויודגש, מבלי לקחת בחשבון מהו המחיר שעלול הציבור היהודי בארץ ישראל, זה שליקק את פצעיו הקשים לאחר המרד הגדול ובמידה מסויימת לאחר מרד התפוצות בימי טריאנוס, לשלם היטב, כפי שכך היה כפי שכך התרחש.

רשב"י יצק מים על ידי רבו, רבי עקיבא, מי שנחשב לאידיאולוג הרוחני המרכזי של מרד בן כוסבה, והוא-הוא, היחיד, יצויין, שזיהה בבן כוסבה שיוך משיחי, ובאומרו: "דין הוא (זה הוא) מלכא משיחא (מלך המשיח)" (תלמוד ירושלמי, תעניות, פרק ד' סח עמ' ד), ולמול חכמי הסנהדרין שדנו את בן כוסבה, על פי המסורת התלמודית (תלמוד בבלי, סנהדרין צג עמ' ב) למיתה על שום שהצהיחר על עצמו כמלך המשיח והתחזה לדמותו.
על רבי עקיבא מסופר כי היו לו תריסר ריבוא תלמידים מגבת ועד אנטיפרס (כנראה אנטיפטריס) וכלם מתו "בפרק אחד" כלשון הגמרא (תלמוד בבלי יבמות סב עמ' ב), ולא מעט מלומדים וחוקרים שלו קטע כזה כמוצאי שלל רב כאילו תלמידי רבי עקיבא תמכו במרד בן כוסבה ואף הצטרפו אליו ומתוך כך מתו במלחמה. וכבר הערתי כמה וכמה פעמים באחד ממאמרי על מרד בן כוסבה ב"הידען", כי הללו "שכחו" לעיין בכל הטקסט התלמודי וממנו למדים עך כי נפטרו בשל מגפה קשה שפרצה באזור על בסיס אוכל נגוע. בכל מקרה מותם בדרך של מגפה נראה היה כעונש האל ("שנאת חינם"), כמו גם האגדה שבן כוסבה נענש על ידי האל בהכשת נחש בשל חטא ההיבריס (גאוות היתר והתרסתו כלפי האל).
כך או כך, מגפה או לא, הטקסט מלמד/מרמז על עמדת חברי הסנהדרין כמעט כולם כנגד המרידה והמורד. מה שמייתר את רשב"י ואת רבי עקיבא כמיעוט שבמיעוט. ולא בכדי סורב רשב"י נמרצות להיכלל כחבר סנהדרין.
קיצוניותו של רשב"י התבטאה גם בעמדתו האובססיבית השלילית כלפי העיסוק בעבודה בכלל העלול לפגום ולו במעט בעיסוק בתורה. ועד כדי כך שהשתמש בכוח מאגי (נעיצת עין מכשפת) על מנת להביא לשריפתם של מספר יהודים, ש"משום מה" התבטלו מתורתם. גישה זו (הפקרת הפרנסה לטובת עיסוק בתורה) החריפה כך דומה את היחס כלפיו עד שהתרצה וציין, כמעט באילוץ, כי "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (תלמוד בבלי, נדרים מט עמ' ב), בבחינת אמירה בעל כפל משמעות.

רשב"י נחשב לדמות מסוכנת משהו, ובעיקר בתקופה שבה התרככו עד למאוד מערכות היחסין בין היהודים לרומאים ובעיקר בהנהגה, ועל כן נדחק מכל מעמד פוליטי וחברתי. היו כמובן שחששו מפני כוחו המאגי, הכישופי וביכולתו להעצים כוחו ולהשתמש בו למיצוי מטרותיו. מעבר למותם בשריפה של אלה שבטלו מעיסוק (מלא) בתורה, הוא התחשבן/התנקם באותו יהודה בן גרים שהעביר את עמדותיו האנטי רומיות לשלטונות הרומיים בכך שנעץ בו מבט והפכו לגל עצמות.

כמו כן ידע בעזרת כוחו המאגי להפעיל לחצים שונים על הציבור היהודי, בזיקה נאמר לקבורת בנו רבי אלעזר.
מנגד הצליח לחלץ שד (דיבוק) נורא שתקף את בתו של הקיסר הרומי (אולי מרקוס אורליוס).
יש המייחסים לרשב"י את חיבור "ספר הזוהר" וזאת למרות שחיבור זה נכתב בספרד של המאה ה-14/13 על ידי משה די ליאון.
"ספר הזוהר", קבליסטי-מיסטי-משיחי משהו, דן בענייני גלות וגאולה, גן עדן וגיהנום, צדיקים ורשעים וכדומה. והוא רווי יסודות מאגיה וענייני מאבק בין כוחות הזוהר והרשע.
יכול להיות שספר זה נכתב בהשראתו, המאגית משהו, של רשב"י, ויכול להיות שלא. המעניין הוא שלא בכדי נקשר שמו של רשב"י בתכניו ובמהותו ל"ספר הזוהר".

רשב"י איפוא נתפס בעיני דורו ולאחריו כדמות בעייתית ומסוכנת וזאת בשל דעותיו הקיצוניות האנטי-רומיות, הפרו-מרדניות, האנטי-רנטביליות והשימוש בכוחות מאגיים, ולא בכדי "הוכתר" רשב"י בתואר המפוקפק של "אישיות בלתי רצויה" (persona non gratta"").
תמה אני איפוא, ואולי לא, בהיבט החברתי והאידיאולוגי, הכיצד הפך רשב"י לדמות הבולטת, הדומיננטית, בכל הכרוך בהילולת ל"ג בעומר, כשהוא בבחינת גשר צר-מאוד-באמת בין המרד הגדול ומרד בן כוסבה, בבחינת שני אירועים מכוננים בתולדות עם ישראל בעידגן הקדום, כששניהם ניזונו מקנאות משיחיסטית מסוכנת והביאו לכלל עם ישראל מכה כמעט אנושה וסופנית שאלמלא יורשיו היו מתונים ופרגמטים איני יודע לאן עלולה היתה החברה היהודית הקדומה להתגלגל?
ואולי, אם לא אתבדה ואיכשל בהבחנותי, הרי מעבר להילולות ל"ג בעומר, כשבמרכזן עומדות המדורות ההמוניות, ואיני מתכוון למדורות השכונתיות, החברתיות, או האחרות, שביניהן לבין המדורות שבמירון והדומות להן, אין כל זיקה לזכרון המרד של בן כוסבה, הנני מתכוון לאלו שנקשרות מניה וביה בתקשורת המרדנית בימי מרד בן כוסבה (אולי ?), נעוצה בהן, במדורות ההילוליות, מין תחיה קמאית, משיחית, של אלמנטים פגאניים קדומים כלל-תרבותיים, של פולחן האש. ולצד המדורות נציין אף את השלכת הנרות וחפצים יקרים לאש וכן הדלקת אבוקות, כשהמרכז המעין-פולחני נוצר סביב קברו המיוחס לרשב"י במירון.

.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

41 תגובות

  1. יש הרבה אנונימיים בעולם.. 🙂
    ובהזדמנות זו:
    הפעם אני מסכים עם הד"ר.
    הרומאים בכלל לא ספרו את היהודים.
    והיהודים "כילו" את עצמם מן המזרח למערב ומהצפון לדרום.. עוד לפני כיבוש הרומי.

    הרומאים היו כתריסר להקות של תנים שראו גוויה טרייה בין שני אריות זקנים וחלשים שנלחמים בינהם…
    זו דעתי לפחות.

  2. ישראל שלום. תודה על תגובתך והרי לפניך הערתי. אין דומות המרידות הקדומות לאלו המודרניות והקדם מודרניות כגון תגובות בודדות לגזירות ת"ח-ת"ט וקודמותיהן ובפרט לפרצי מרידות ומיני התקוממויות בתקופת השואה כגון בגטו ורשה או במחנה ההשמדה טרבלינקה, שאז עמדה הקהילה היהודית לפני כליה פיזית ברורה ונראית לעין. עם זאת בשני המקרים האחרונים היתה אחת המטרות לחולל מהומה רבתי ובכללה האפשרות להימלט אל היערות. ומאידך אינני בא כאן לבקר את המונח "כצאן לטבח" גם מהסיבה דלעיל. ואגב האם ידועה לך "תכנית הצפון" של חלר מלוחמי היישוב ית התכונן הפילדמרשל רומל לכבוש את פלסטיין המנדטורית? חומר למחשבה… השימוש שלי בפרפרזה של" של נעליך" נגע בשימוש הסנדל הרומי ואידך זיל גמור

  3. תודה ד״ר שורק.

    אני מסכים איתך שמרד בר כוכבא היה שגיאה קולוסלית של מנהיגי העם, למרות שנשאלת השאלה אם הכניעה לגזירות הרומאים, ביחוד איסור המילה והפיכת ירושלים לעיר אלילית, הייתה משאירה את העם כיהודי או שהוא היה מתערב בגויים כמו עמים רבים אחרים שנכנעו ונטמעו. רבים בתקופה ההיא אני מאמין היו מעדיפים למרוד גם אם הסיכוי להיספות במרד היה עצום, כמו רבים בתולדות העם שהעדיפו למות על קידוש השם בעינויים ולא להמיר את דתם.

    אני גם מאמין שמנהיג נבחן בראש וראשונה במבחן ההחלטה ולא במבחן התוצאה שאותה אין לדעת מראש.

    שאלה לדוקטור – מהיכן הוא יודע את מידת נעליו של המגיב האנונימי? 🙂

  4. למשתמש האנונימי שלום. תודה על תגובתך וזאת תגובתי – ראשית, מושג העצמאות התקופה הקדומה הינו פרוייקציה היסטורית בת המאה ה-19, ובכלל אף לא אחד מן הפרגמנטים של בן כוסבה ואף אלו החז"ליים אינו מדבר על עצמאות; שנית , של קליגולך מעל רגלך וכן קורה מבין עיניך וקיסם מבין שיניך. רומא לא היתה פרימיטיבית ואף לא בלתי מוסרית לפחות במובנים של העולם הקדום, ובכל מקרה לא נפלה מאלו של היהודים וקח למשל את עשרת הדברות ואת החוקים המחמירים של ספרי שמות וויקרא ואף את התנהגותם של מלכי יהודה וישראל ובוודאי אף היחס לעמלק ועוד ממין אלה.

  5. לישראל שפירא שלום. תודה על תגובתך, והרי תגובתי. ראשי., אין "אילו" בהיסטוריה, שהרי באופן זה היינו מערערים על כל מה שהתרחש בעבר הקרוב ובוודאי שברחוק. שנית, סיכוי הצלחתו של מרד בן כוסבה מול גייסותיה של רומא ובפרט בשיא כוחה הינ ו קלוש ואפסי מעבר לכל דימיון ובכל פרופורציה שהיא, ואלו שניסו חטפו כהוגן ומעבר לכל פרופרציה. כגון גליה, פנוניה ואחרות

  6. בקשר למה שהבאת מהגמ' שרשב"י הצית עם עיניו כשראה אנשים שלא עוסקים בתורה
    אני רואה ששכחת לציין את המשך הגמ' שיוצרת בת קול אומרת באת להחריב את עולמי חזור למערה ואז הוא חזר למערה ויצא ממנה כעבור שנה ביחד עם בנו ובנו שרף כל מקום והוא החזיר בחזרה את המקום מהשריפה וכן רשב"י התעסק ביישוב העולם ודאג לטהר מקום בטבריה בשביל שיהיה לכהנים נוח ללכת ולא יצטרכו להקיף ברגל
    הדברים שכתבת שכביכול רשב"י הרס את העולם היהודי הוא ממש לא הולם ולא נכון וה' ישמור על התבטאות כזו ובפרט שאתה לא הבאת את כל הסיפורים מהגמ' לדוגמא שרשב"י הוריד גשמים ע"י שאמר את הפסוק הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד פסוק שמדבר על אהבה והעיוות הזה כביכול שאתה מציג ראת רשב"י כאדם מרושע אין לו שום מקום ע"פ שום דבר וגם להעמיד את הרומאים כצדיקים הוא ממש לא הוגן וחבל שלא ציטטת את מה שרשב"י ענה לתנאים שהיו איתו ואת המשמעויות העמוקות של הדברים האלו

  7. בראי ההסטוריה, ניתן לאמר שרשב״י רבי עקיבא ובר כוכבא (בן כוסבה) טעו והמיטו על עם ישראל את השואה הגדולה בתולדותיו, גדולה משואת הנאצים.

    אך זו חכמה בדיעבד. דילמה דומה ניצבה בפני בן גוריון לפני הכרזת העצמאות כשצבאות ערב מאיימים לפלוש ולהשמיד את הישוב ובפני דיין ב67 כשממשלה החליטה לפתוח במלחמת ששת הימים. בשני המקרים יכלה להתרגש על העם שואה כמו שואת החורבן והגלות אך במקרה שלהם ההימור הצליח והם הפכו לגיבורים. אילו נכשל ההימור הם היו מוקעים כהרפתקנים משיחיסטים.

    בן גוריון שהחליט בעד מדינה ב48 התנגד נחרצות לדיין והחלטתו לצאת למלחמה ב67. דיין בתורו התמוטט ב73 ודיבר על חורבן הבית השלישי.

    אילו היה המרד הגדול ובר כוכבא מצליחים דבר שאיננו כה דמיוני, היינו מפארים ומהללים את רשב״י ורבי עקיבא כגדולי כל הדורות. כמו במשבר הקורונה שרק לפני חודשים ספורים דובר על שואה עולמית שבה תיכחד אולי שליש מהאנושות והיום מדברים עליה כשפעת קשה, החכמה היא בדיעבד.

    אם יש למישהו ספק, נסו לקבל תחזית למצב המגיפה בעוד שנה ממדענים ופוליטיקאים. מספר הדיעות כמספר הנשאלים.

  8. קראתי את הגיגיו של הד"ר הנ"ל במאמר זה,
    ההגדרות הפרובוקטיביות כלפי רשב"י "גישתו המסוכנת" "מרושעת" וכיו"ב על שהחזיק בדעה ששאפה לעצמאות יהודית מעולם ומפשעי הרומאים במרד הגדול, מעידה על השלמה של הד"ר עם האימפיריאליזם הרומאי הפרימיטיבי וחסר המוסר, רק משום שמפריע לו שמאות אלפי יהודים מרגישים צורך פרטי לעלות לקברו ולתת כבוד לתורתו (ואולי גם מרד גטו ורשא היה מהלך מסוכן ומרושע לפי הד"ר, בפרט שלא היה ליהודים שום סיכוי ולהשקיע במהלכי בריחה)
    וסתם לסיום- חבל שהכנסת את עניין מירון והמדורות זה מנע ממך לעמוד בפוזיציה של אובייקטיבי

  9. לכבוד ד"ר שורק הנכבד,
    א) תודה על תשובתך שלצערי איננה עונה לשאלתי:
    כתבת במאמרך שרבי אלעזר בן ערך היה מחכמי יבנה, המקורות ששלחתי לך מורים בבירור אחרת. דבר מפורסם הוא שהוא חי באותה התקופה, אם זו הייתה כוונת דבריך היה ראוי לנסח זאת באופן שאינו מבלבל ומטעה את הקוראים.
    ב)תודה על הערתך הנוגעת לצורך לדייק בקוצו של יו"ד. אשתדל לדבוק בהדרכה זו ולשאול מדוע כתבת במאמרך שרבי יהודה בן גרים הלך מייד וסיפר לרומאים'? אני מצרף לך כאן את לשון הגמרא שממנה מוכח שאין הדבר כן:
    …הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות(שבת לג/:). נדייק בקוצו של יו"ד- כפי שעשו כאן פרשני התלמוד- וניווכח שרבי יהודה בן גרים סיפר לבני ביתו וכד' ומתוך כך נשמעו הדברים למלכות. ולא כפי שכתבת שמתוך מניע אידיאולוגי הלך להלשין.

    תודה ויום טוב

  10. בתחילת קריאת הכתבה, כאדם חילוני, חפצתי לשלוח אותה למיודעי הדתיים, אולם האופן הקיצוני החד צדדי שהמשך הכתבה הביא,העמיד בסתירה כל דיון בקיצוניות, בבחינת גמל שאינו רואה את דבשתו

  11. לעקרת הבית שלום. תודה על תגובתך. ראשית – בן ערך כתלמידו של ריב"ז, מי שהיה בכלל בדור "קדם יבנה", ולמעשה כל דור יבנה הראשון נחשב בכרונולוגיותו עד ימי רבן גמליאל, שנטל את ההובלה אי שם באמצע שנות התשעים; שנית – יש המושכים את חכמי דור יבנה עד ימי רבי יהודה מלאחר מרד בן כוסבה או אז נדד המרכז צפונה לאושא, למרות שרבי אלעזר בן ערך נמנה על הדור השני של התנאים; שלישית – יש לדייק – נפלה טעות ולא נפלא טעות, והרי נקפיד על כך כעל קוצו של יו"ד. בכל אופן תודה על תגובתך שהיא שונה לכגמרי מרוב מבקרי המתלהמים. יום טוב ונעים

  12. לכבוד ד"ר שורק הנכבד,
    רציתי להפנות את תשומת לבך לטעות שנפלא במאמרך:
    בניגוד למה שכתבת על רבי אלעזר בן ערך שהיה מחכמי יבנה. מקורות חז"ל מלמדים אחרת: עיין קהלת רבה ז, ז וכן אבות דרבי נתן יד

  13. לכבוד ד"ר שורק הנכבד,
    רציתי להפנות את תשומת לבך לטעות שנפלא במאמרך:
    בניגוד למה שכתבת על רבי אלעזר בן ערך שהיה מחכמי יבנה. מקורות חז"ל מלמדים אחרת: עיין קהלת רבה ז, ז וכן אבות דרבי נתן יד

  14. אבי בליזובסקי, נראה שהוא פירט מה מפריע לו ולמה אתה מתעקש לחשוד באמינות שלו ולקשור לו דברים שמעולם לא אמר. אני חושב שיש מקום לדעה שלו ויש בה גם מן האמת.

  15. מאתר הידען ציפיתי למאמר עובדתי שסוקר את ההיסטוריה הידועה ואת הכתוב במקורות השונים ואני אסיק את מסקנותיי הפוליטיות. קראתי מאמר דעה פוליטית שהכותב מאכיל אותנו בדעותיו ,לדוגמה צרוף התואר מרושע לגישת הרשב"י ואי מתן אפשרות לקורא לקבוע את אופי הגישה על סמך העובדות. בקיצור מאמר שלוקח היסטוריה ומנתח אותה לטעמו של הכותב מתוך רצון להשליך על ההווה ולשלול את גישתם של בעלי דעות פוליטיות שונות כיום. ואני חילוני שמתנגד לכפיה דתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן