סיקור מקיף

ישראל של לפני 50 שנה: הפרחת השממה שיצר האדם

ישראל מחדשת את עיבודן של אדמות שניזוקו מאלפי שנים של שימוש קלוקל. ההישג הזה הוא דוגמה לעולם, שחייב להגדיל את היצע המזון כדי להאכיל את האוכלוסייה ההולכת וגדלה.

המוביל הארצי בתעלה פתוחה (משמאל) סמוך לעיילבון
המוביל הארצי בתעלה פתוחה (משמאל) סמוך לעיילבון

מאת וולטר ק' לאודרמילק

הקדמת מערכת סיינטיפיק אמריקן ישראל:

כתבה זו, שפורסמה לראשונה בגיליון אפריל 1960 של סיינטיפיק אמריקן, מובאת כאן כתוספת לסקירה המיוחדת "לפני 50, 100 ו-150 שנה", שמופיעה בגיליון יוני-יולי 2010 של סיינטיפיק אמריקן ישראל. כותב המאמר, וולטר ק' לאודרמילק, היה מומחה בעל מוניטין עולמי בשימור הקרקע. הוא ייעץ בנושאי קרקע ומים לממשלת המנדט הבריטי כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 אז הגה את רעיון המוביל הארצי במשולב עם תעלת הימים. בשנות ה-50 ייעץ לממשלות ישראל בנושאים אלה.

המאמר שלפניכם משקף עולם שבו האמינו ללא עוררין שהמדע והטכנולוגיה יביאו רק טוב. פיתוח הארץ לטובת האדם מובא כאן ללא כל הסתייגות לגבי ההשלכות שיש לפעולות האדם על הסביבה. ועם זאת, יש מודעות מתמדת, שלעתים נדמה שנעלמה אחר כך, שהמשאבים מוגבלים.

הכתבה מאירה גם את היחס של ממשלות ישראל לפיתוח המדינה הצעירה: העדפת סיוע בידע על פני סיוע חומרי. בהקשר זה אמר באנגלית שר הפיתוח דאז, מרדכי בנטוב: איננו זקוקים לאבקת חלב (powdered milk), אנו זקוקים ללאודרמילק (Lowdermilk).

המאמר לא היה יכול להיכתב היום גם מסיבות פוליטיות והוא מחזיר אותנו לימים שבהם הוצגה ישראל הצעירה כמופת לעולם כולו.

מדינת ישראל נטלה על עצמה ליצור חקלאות חדשה באדמה ישנה ופגומה. בני ישראל של המאה ה-20 לא מצאו את ארצם המובטחת "זבת חלב ודבש," כפי שמצאו אותה אבותיהם לפני 3,300 שנה. בני ישראל של המאה ה-20 הגיעו לארץ של דיונות זוחלות לאורכו של חוף שהיה פעם ירוק, ארץ של ביצות נגועות במלריה ושל גבעות גיר חשופות שאיבדו, על פי ההערכות, שכבה של מטר שלם שהתפזרה כסחף עקר על פני המישורים או נסחפה לים עם מי שיטפונות שצבעו פעם אחר פעם את הכחול היפה של הים התיכון בחום עכור מאופק עד אופק. גורלה של ארץ ישראל דומה לגורלן של ארצות המזרח התיכון כולו. מאז דעיכת האימפריה הביזנטית, לפני כ-1,300 שנה, החלה ירידה בפריון, באוכלוסיה ובתרבות באזור. הסימנים שהותירו גבולות היערות הקדומים במדרונות חסרי העצים, ושרידיהם של סכרים, אמות מים ותעלות שהשקו את הטרסות בהרים, שרידים של ערים, גשרים ודרכים ראשיות סלולות, כל אלה העידו שהארץ קיימה פעם תרבות גדולה שאוכלוסייתה הייתה גדולה בהרבה מזו של היום ובעלת רמת רווחה גבוהה יותר.

ב-1959, לרגל סיום חגיגות העשור הראשון למדינת ישראל, באו אליה 485 חקלאים מ-37 מדינות לכנס בין-לאומי בארץ כדי לחזות בהישגיה. הם מצאו אומה של שני מיליון איש, שהכפילה בעשור הזה את גודלה, בעיקר בשל הגירה. ועם זאת, ישראל נעשתה כבר ליצואנית של תוצרת חקלאית וכמעט הגיעה ליעד של עצמאות חקלאית ולאיזון בין ייצוא לייבוא של מוצרי מזון. ישראל כמעט הכפילה את שטח הקרקע המעובדת לכ-4 מיליון דונם, יבשה 180 אלף דונם של ביצות והרחיבה את שטחי ההשקיה למיליון ו-300 אלף דונם. מדינת ישראל הכפילה פי כמה וכמה את אספקת מי התהום מבארות וכבר התקדמה לא מעט בניצול ובניתוב מעט המים שעל פני הקרקע. בשטחים נרחבים של קרקע בלתי מעובדת, היא ביססה שטחי מרעה חדשים, לגידול בעלי חיים, ונטעה 37 מיליון עצים ביערות חדשים וברצועות מגן. והכול הושג במסגרת תכנית לאומית שנשענה על מסירותם של האזרחים ועל ההבנה והטכנולוגיה הטובים ביותר שמציע מדע החקלאות המודרני. ישראל לא רק מחדשת ימי קדם, אלא מבקשת להשתמש בקרקע ככל האפשר, לרבות מימוש אפשרויות שהקדמונים לא הכירו.

לחקלאים שהשתתפו בכנס, שרבים מהם באו מן המדינות החדשות והפחות מפותחות, הדוגמה של ישראל שימשה הוכחה ותקווה. האנושות מצויה במירוץ מתמיד כנגד הרעב. אי הוודאות באשר לתוצאותיו אינה בגלל שמשאבי כדור הארץ מוגבלים דווקא, גם אם בוזזים אותם כפי שבוזזים, אלא בגלל עיכוב ביישומן של שיטות חקלאיות מתקדמות ובהפצה כושלת של המזון המיוצר כיום. יותר משני שלישים מתושבי העולם סובלים מתת-תזונה. רובם חיים בארצות שבהן חי האדם הכי הרבה זמן בחברות מאורגנות. שם, למעט כמה יוצאי דופן, האדמה במצב הכי גרוע. הדוגמה של ישראל מראה שאפשר לגאול את האדמה, ושהגדלת אספקת המזון תוכל להדביק ולעקוף את הילודה שתכפיל עד תום המאה הזאת את אוכלוסיית העולם המונה 2.8 מיליארד בני אדם. ישראל היא שטח ניסוי בשביל כלל האדמות הצחיחות בעולם, בייחוד אלה שאצל שכנותיה הערביות, שם נופים כמו אלה שהפריחה ישראל עומדים עדיין בשיממונם.

הישגה של ישראל מרשים עוד יותר לנוכח העובדה שהפוליטיקה לא התחשבה במיוחד בשיקולים של תוואי שטח ואגני ניקוז כשנקבעו גבולות המדינה. 20,000 הקילומטרים הרבועים שהוקצו למדינת ישראל בתכנית החלוקה של פלסטינה ב-1948 הם רצועת קרקע צרה לאורך חופו המזרחי של הים התיכון, כ-426 קילומטרים אורכה ו-19 עד 112 קילומטרים רוחבה. היא כוללת רק חלק מבקעת הירדן, שהוא הנהר החשוב באזור, על שלושת אגמיו: החולה, 70 מטרים מעל גובה פני הים בקצהו הצפוני; הכינרת, 14 קילומטרים מדרום לו, 207 מטרים מתחת פני הים; וים המלח, 104 קילומטרים מדרום לכינרת ו-393 מטר מתחת גובה פני הים. יותר ממחצית שטחה של ישראל הוא מדבר או כמעט מדבר, ורוב השטח החקלאי מצוי לאורך מישור החוף הצר, בהרי הגליל ובחלקו המערבי של עמק הירדן; מאגם החולה דרומה, עד כ-40 קילומטרים מדרום לכינרת, שם פוגש גבול המדינה בנהר. החלוקה הזאת של הארץ והעוינות המתמדת של שכניה הערבים מוסיפים לסכל תכניות לניצול מלא של היצע המים בידי כל הצדדים באזור שחון זה.

מבחינת האקלים, ישראל דומה מאוד לקליפורניה. הגשם יורד בחורף, והקיץ ארוך ויבש. כמו כן, יש הבדל גדול מאוד בין כמויות הגשמים הבלתי סדירים האלה בין הקצה האחד של המדינה ובין הקצה האחר. מממוצע של כ-1,000 מילימטר בשנה בצפון, עד כ-650 בירושלים, ועד פחות מ-50 מילימטרים של גשם בשנה באילת שלחוף מפרץ עקבה, בקצה מדבר הנגב. גם הבדלי הטמפרטורות קיצוניים מאוד בין מקומות קרובים; בהרים קריר ובעמק הירדן חם וטרופי. באביב יש שרוח חמה ויבשה, הקרויה חמסין, נושבת במשך ימים מן המדבר שממזרח וזורה נזקים קשים ביבולים הבלתי מוגנים. התנאים האלה אמנם קשים למדי, אבל מאז תקופת האימפריה הרומית לא חלה כל הרעה ניכרת באקלים. אותם צמחים עדיין משגשגים בפינות מוגנות, והמעיינות המוזכרים בתנ"ך עדיין נובעים. ה"מדבר" שהשתלט על הארץ שהייתה פורחת לפנים, הוא מעשי ידי האדם ולא של הטבע.

למרבה המזל, יש תכונה גאולוגית שעוזרת למי הגשמים להיקוות ולהישמר: אבן הגיר הנקבובית של הארץ סופגת חלק נכבד ממי הגשמים ומפזרת את המים הרחק מן המקומות הגשומים באופן יחסי באמצעות רשת סבוכה של אקוויפרים תת-קרקעיים. סך כל המים הנובעים ממעיינות עולה על המים הזורמים בירדן: מעין גדול אחד בגבעות שלרגלי הרי יהודה, הוא מקורו של נהר הירקון. מקור חשוב אחר למים מתוקים הוא הטל הכבד המצטבר בלילות הקיץ ועוזר לתבואה לצמוח בהרים.

השיקום החקלאי של ישראל החל בשנות ה-80 של המאה ה-19, עם בואם של המהגרים הראשונים של התנועה הציונית הצעירה שנמלטו מן הפוגרומים במזרח אירופה. הם יכלו לרכוש אדמות ביצה "בלתי מנוצלות" במישור החוף. הביצות האלה נוצרו בשל היווצרות שרטוני-סחופת בנחלים ובשל הסכר שיוצרות הדיונות הזוחלות אל פנים הארץ. בגבורה ובעמל הצליחו המתיישבים הראשונים לייבש את הביצות ולבסס חקלאות מוצלחת על אדמתן. אבל עד הקמת המדינה, היו המאמצים האלה בגדר "עזרה ראשונה" בלבד.

כשהממשלה החדשה יצאה להתוות תכנית כוללת לפיתוח משאבי הקרקע והמים של המדינה, הייתה לה אפשרות להיוועץ בכמה מומחים בעלי שם מבין אזרחי המדינה: מומחים ביערנות, בגננות, במדעי הקרקע, בהשבחת צמחים ובהנדסה אזרחית שהגיעו כפליטים מגרמניה וממרכז אירופה. אבל מכיוון שחלק נכבד מאוכלוסייתה הצומחת הגיע מן המדינות הערביות שבצפון אפריקה ובמזרח התיכון, חסרו לישראל מומחים בתחומים רבים הנחוצים לביסוס חקלאות מודרנית בתוך זמן קצר. לכן הייתה ממשלת ישראל אחת הראשונות שפנו לסיוע הטכני שהציעו סוכנויות מיוחדות של האו"ם ושהציעה תכנית Point Four של ארצות הברית. זכיתי להשתתף במפעל המתגמל הזה כחבר במשלחת שפעלה בישראל מטעם "ארגון המזון והחקלאות" של האו"ם בשנים 1951 עד 1953. המשלחת ייעצה לממשלה בהכנת התכנית הלאומית לפיתוח הקרקעות ובגיוס הסגל לביצועה; ושוב בין השנים 1955 ו-1957, אז סייעתי בהקמת מחלקה להנדסה חקלאית בטכניון, המכון הטכנולוגי של ישראל.

המטלה הראשונה, שפתחו בה ב-1951 וסיימו אותה ב-1953, הייתה להכין סקר מלא של האדמות. מדובר ב-9,631 הקילומטרים הרבועים שמצפון לקו רוחב 30 מעלות שבהם אפשר לפתח חקלאות, כמחצית שטחה של ישראל. זה היה אחד הסקרים היסודיים מסוג זה שנעשו בעולם, הוא סיפק בסיס איתן לקביעת מדיניות השימוש בקרקע ולמשימה האדירה של הכשרת הקרקע ופיתוח מערכת מים שאליה ניגשו אחר כך. סיווג לפי שימוש סופי של האדמות שנסקרו מראה שאם שוקדים על השקיה מספקת, כ-40% מן הקרקע, כ-4,000 קילומטרים רבועים, יוכלו לשמש לעיבוד כללי; כ-15% למטעים, לכרמים, למרעה ולשימושים אחרים שבהם האדמה מכוסה צמחייה בכל ימות השנה; 20% מתאימים למרעה טבעי בלי השקיה; ו-25% ליערות, לשמורות, ולשטחי בור. מחוץ לתחומו של הסקר המפורט, בנגב, שימש סקר מקדמי נרחב בסיס לתכנית לפיתוח שטחי מרעה ולטיפוח גידולי מספוא באותם מקומות שבהם אפשר להטות את נגר החורף המועט או לאגור אותו לצורכי השקיה.

מרכיב חשוב בסקר הקרקעות הזה היה סיווגן לפי חשיפה יחסית לסחיפה של רוח ושל מים. הסיווג הזה שימש את האגף לשימור קרקע [של משרד החקלאות] הישראלי כתכנית מתאר לאמצעים לשימור האדמות הטובות ביותר ולהכשרתה בעתיד של קרקע שכיום אינה שמישה. בעיית הסחיפה מחמירה ביחס הנדסי לשיפוע הקרקע. קו ההגנה הראשון נגד הסחף נלחם בדינמיקה של טיפות הגשם וכולל אמצעים לניהול קרקע הנחוצים גם לשמירה על כמויות היבול, כמו צבירה של חומר אורגני להגדלת כושר ספיחת המים של האדמה וריפוד הקרקע בשאריות גידולים לקליטת אנרגיה ולהפחתת סחיפת הנתז של הטיפה. חריש במקביל לקווי גובה טופוגרפיים ושתילת הגידולים בפסים לאורכם הם קו ההגנה השני, שבדרך כלל מגן היטב מפני סערות שאינן עזות מדי. את שיטות ההגנה האלה יכול לנקוט החקלאי היחיד או הקיבוץ החקלאי, ובכל הארץ מעודד האגף לשימור קרקע את יישומן באמצעות חינוך והדגמה. אבל הגשם בישראל יורד בדרך כלל במבול. רובו יורד בכמה סערות כבדות בעונה הגשומה ובסערות קיצוניות פעם בכמה שנים. במקומות שהגשמים האלה מכבידים על שני קווי ההגנה הראשונים, האגף לשימור הקרקע ומהנדסיו חייב להתקין אמצעים מתוחכמים ויקרים יותר. את המדרונות יש למתן באמצעות טרסות רחבות כדי לאסוף ולהאט את הנגר בעת סערה. התעלות חייבות להיות מקושרות בתעלות כדי שהמים המצטברים לא יחרצו ערוצים בשדות. במצב כזה אפשר לאחסן את מי הגשמים בבריכות ובמאגרים עיליים, או להניח להם לחלחל ולהעלות את מפלס מי התהום. את קו ההגנה הזה צריך להנדס באופן הולם ומדויק, מפני שמים זורמים אינם סולחים על טעויות והשמטות בתכנון.

אחת התוצאות של הסחיפה שנגרמה ממעשי אדם בעבר, הייתה היווצרותן של ביצות במישור החוף הצר, בייחוד באזור חדרה, כברי, ועמק יזרעאל. בהמשך לעבודה שהתחילו בה ראשוני המתיישבים, הכשירה מדינת ישראל את הקרקעות האלה עד תום. הביצות נוקזו ובנקודות הנמוכות ביותר שתלו אקליפטוסים. בשטחים הגבוהים יותר נטעו פרדסי הדרים.

אתגר הנדסי נכבד יותר הציבה הביצה של עמק החולה שבצפון עמק הירדן. בימי הרומאים ואף לפני כן, היה האזור הזה פורה ומאוכלס בצפיפות. אבל הוא היה לביצה שוממת מאדם ולמקור להתפשטותה של מלריה בארץ כולה. משקעים מן האזורים הגבוהים יותר שמצפון לעמק מילאו את קצהו הצפוני של אגם החולה, ויצרו ביצה מגודלת-גומא. כיום נוקזה הביצה באמצעות הרחבה והעמקה של מוצא האגם, שהורידו את מפלסו, ובעזרת מערכת של תעלות ניקוז. לאחר שנכרת הגומא הניבו משקעי הכבול העשירים שהיו מתחתיו אדמה פורייה וטובה לעיבוד, בדומה לאדמות הכבול בדלתא שבראש מפרץ סן פרנסיסקו. ברשות לפיתוח החולה מעריכים שגן העדן הקטן הזה יקיים 100,000 נפש בחקלאות אינטנסיבית: גידול ירקות, ענבים, פירות, בוטנים, דגנים, קני סוכר, ואפילו אורז, וגם דגים (בבריכות שייקוו על קרקע האגם שיובש). תנובת הפירות והירקות תצריך בקרוב את התקנתם של מפעלי עיבוד ושימור בסמוך. יתרון נוסף להכשרתה של הקרקע הזו הוא שימור מים: הקטנת שטח האידוי של האגם והביצות שהיו סביבו תחסוך די מים להשקיית 70 עד 100 אלף דונם, תלוי בכמויות המשקעים בחבל הארץ שאליו יזרימו את המים. מפעל פיתוח החולה אינו עצום בגודלו, אבל הוא מסמל את נחישותה של ישראל לנצל את משאביה ככל האפשר.

פיתוח מקורות מים ומערכות השקיה הוא ההישג הגדול ביותר של האומה החדשה, ומבדיל את החקלאות בה באופן בולט מאוד מן החקלאות הרווחת אצל שכנותיה הערביות כמעט בכל התחומים החקלאיים. מאז ימי אברהם אבינו, ימים של " וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ", הייתה החקלאות באזור נתונה לחסדיהם של גשמי החורף ההפכפכים. בארץ ישראל הקדומה, השקו רק שטחים קטנים שהיה אפשר לנתב אליהם מים שזרמו מכוח הכבידה ממעיינות איתן. התעלות האלה כבר מזמן אינן בשימוש, ובתחילת המאה ה-20 כמעט לא הייתה השקיה בארץ הקודש. בתוך 10 שנים ריבעה ישראל את השטח המושקה בה, מ-300,000 דונם לכ-1,200,000. הישג זה הוא שאפשר את קליטת המהגרים הרבים שבאו. ההשקיה הגדילה את היבול לדונם פי שלושה עד פי שישה יחסית לכמויות היבול בחקלאות הבעל באזור, והבטיחה יציבות בתנובה בכל שנה.

מאחר שרוב המים נשאבים מבארות, ההשקיה בישראל נעשית בהמטרה, ולא בהזרמה בתלמים או בתעלות. רשת המשאבות והצינורות מספקת מים בלחץ גבוה יחסית, אבל בזרם נמוך. מהנדסי המים גילו עד מהרה שהמטרת המים היא השיטה המתאימה ביותר לאופן האספקה הזה ולהשקיית אדמה חולית ואדמה קשה ואבנית יותר, שאי אפשר ליישר אותה. ההשקעה הגדולה במשאבות ובצנרת מתקזזת, ואף יותר מזה, עם העיבוד הרציף והאינטנסיבי שמאפשרת ההשקיה ועם הצורך הדחוף לישב את המהגרים ולאפשר להם לקיים את עצמם מעבודת אדמה. בכל שנה נוספים עוד 100 עד 120 אלף דונם לסך השטח המושקה, והצפי הוא שהמגמה תימשך עד שהיצע המים ינוצל במלואו.

בינתיים, עוסקים מחקרי שטח רבים במציאת אופן השימוש היעיל ביותר במים. בצפון הנגב, לדוגמה, גילו שהשקיה בכ-150 מילימטר מים, ממש לפני גשמי החורף, מרווה את הקרקע עד עומק של כ-1.2 מטרים, והיא שקולה לכ-500 מילימטרים של גשם, די והותר לגידול דגנים בחורף. בהרבה סוגי קרקע ההשקיה מעוררת בעיות ניקוז חמורות. התאדות של מים מן האדמה ומן הצמחים, המתרחשת בשל השקיה "בזבזנית", משאירה מאחור את המלחים שהיו מומסים במים. לאחר כמה שנים, הצטברות המלחים עלולה להגיע לרמות רעילות. יש גידולים, כמו סלק סוכר לדוגמה, שסופחים חלק מאותם מלחים, ואפשר לשלב אותם בסבב גידולים כדי להפחית את ההצטברות הזאת. אבל בכל גידול מוכרחים לנקז את המים בזמן כדי להדיח את המלח, וחייבים לנטר את ההרכב הכימי של הקרקע.

השקייתם ועיבודם של שטחים נרחבים בישראל הצריכה מאמצים גדולים לתיקון הנזק שגרמו מאות שנים של סחיפה. המדרונות הסלעיים בדרך כלל מכוסים ב"ריצוף סחיפה" המורכב מאבנים כבדות באופן יחס ישנתז הגשם אינו מסוגל להזיזן וגם לא מי הנגר שסחפו משם את הקרקע העילית בעת סערה. יש אזורים בארץ שבהם סיקלו החקלאים את שדותיהם וערמו את האבנים האלה בערמות גדולות. במקומות שחשפה הסחיפה את הסלע או חרצה באדמה העמוקה ערוצים עד שאי אפשר לחרוש אותה, עשו שימוש קל יותר בקרקעות, כמו אדמת מרעה וחורשות. במקומות רבים באזורים ההרריים יותר, הצליחו החקלאים בני ימינו לנצל את מפעלי שימור הקרקע של הפיניקים הקדמונים. מחקר שעשיתי מלמד שהפניקים היו הראשונים שסיקלו ועיבדו מדרונות הרריים בחקלאות בעל, לפני 3,000 עד 4,000 שנה, ולפיכך היו הראשונים שנתקלו בבעיית הסחיפה. הם גם היו הראשונים שריסנו את הסחיפה בעזרת חריש לאורך קווי הגובה ובבניית קירות אבן שהופכים את המדרון לרצף מדורג של חלקות קרקע שטוחות. רוב הטרסות העתיקות האלה הוזנחו ונהרסו. היום בונים ומעצבים אותן מחדש. הואיל והטרסות צרות ומתאימות רק לעיבוד ידני, הנוהג הוא לאסוף את האבנים מטרסות ישנות ולערום אותן ברכסים מרווחים יותר, במקביל לקווי הגובה, מה שיוצר טרסה משופעת קלות שאפשר לעבד אותה בטרקטור. מתברר שהשקיית ממטרות עושה את הטרסות החדשות האלה מתאימות לכרמים ולפרדסים.

באותם חלקים נכבדים של הארץ שאי אפשר להכשיר ולא ליער מפאת מחסור במים, משתדלים לפתח את הקרקעות למרעה. בכל המזרח הקרוב והמזרח התיכון וצפון אפריקה, הקרקע סובלת מרעיית-יתר זה יותר מאלף שנה. מה שהכבשים אינן אוכלות, אוכלות העזים, ומה שמותירות העזים, ילחכו הגמלים. לאחר שפשטו החיות הקשוחות האלה על השטח במשך כל הקיץ הארוך, החם והשחון, כמעט לא נשארת צמחייה להגן על הקרקע מפני סחיפתם של גשמי החורף. אבל לפי אותם מינים של עשבי מרעה וצמחים ששרדו במקומות סלעיים ובסבכי קוצים שאליהם העזים והגמלים אינם מגיעים, אפשר לדעת שהארץ הייתה פעם גן עדן לרועים. כסות הדשאים והעשבים הטובה שחזרה מהר לאחר שהורחקו העזים מן הקרקעות בידי ממשלת ישראל ב-1948 מוכיחה את ההערכה הזאת. האגף לשימור קרקע גם החל לזרוע באדמות האלה צמחים ילידיים ומינים שיובאו מארצות הברית ומדרום אפריקה. כמו כן שותלים מינים מסוימים של שיחים עציים ועצים נמוכים כדי למנוע סחיפה ולספק נצרים למאכל הבהמות; הפולים העשירים של עצי החרוב החסונים, למשל, מניבים אותה כמות מזון כמו חלקת שעורה באותו גודל. אמצעים להטיית מי הגשמים ופיזורם באדמות המרעה מגדילים את התנובה עוד יותר. עדרי בקר ובקר לחלב מתחילים כעת להתרבות בשטחי המרעה המשוקמים.

עוד בתחילתה של עליית היהודים לארץ ישראל, נעשתה נטיעתם של עצים סמל להסתכלות בוטחת קדימה. הייעור תופס היום חלק חשוב בריסון הסחיפה, בהכשרתן של גבעות טרשים לעיבוד, ובהגנה על מטעים וחלקות גן מפני הרוח שבאה מן הים או מן המדבר. כ-250 מיליון עצים, מזנים מקומיים או מיובאים שבחרה חוות היערנות הניסיונית של ישראל, אמורים להישתל בתוך 10 שנים מהיום. גידול מלאי שתילים במשתלות ונטיעת עצים במדרונות בלתי מעובדים, לצדי דרכים, ברצועות מגן, ובחוליות מספקים תעסוקה זמנית למהגרים החדשים, עד שיתבססו. כבר היום היערות החדשים מניבים עץ גולמי, מוטות, ומוצרי דלק, שהם מצרכים יקרי מציאות בארצות בלתי מיוערות.

סקר הקרקעות שימש להגנה על הקרקעות החקלאיות הטובות ביותר מפני היבלעות בערים ובעיירות ההולכות וגדלות בישראל. לאורך החוף, לדוגמה, מעודדים את הקהילות להתרחב אל החולות, ולא אל האדמות המעובדות שסביבן. כ-10% מן השטח שלאורך החוף מכוסה חוליות, ואלה נדחפות ברוחות המערביות בדרך כלל ומכסות חלקות טובות, פרדסים ואפילו בתים.

ניסויים נערכים היום לעצירת החולות באמצעות ייצוב פני החול והלכדת גרגירי חול לגרגרים גדולים יותר מכוסי קרום. הדבר נעשה על ידי שתילת שיחים עמידים ועשבי חול וצמחים בעלי שורשיים סיביים כמו אספסת, והשקיית חלקים מסוימים בשפכים ובמי ביוב מטוהרים. הגידול המהיר של הצמחים בחלקות הניסוי הופך בתוך כמה שנים את החול לחומר יציב הדומה לאדמה ומתאים לשתילת עצים ואפילו גידולים חקלאיים מסוימים. אבל הכשרה מלאה של החוליות לחקלאות מצויה עדיין בשלבי מחקר.

בסופו של דבר, התרחבותה של החקלאות מוגבלת בשל אספקת המים. נציבות המים הישראלית רוצה שעד 1966 יוכפל היצע המים בהשוואה להיצע ב-1956, כלומר אספקה ארצית של 17.9 מיליארד קוב בשנה. מרכיב מרכזי בתכנית נשען על סקר שערכתי ב-1938 וב-1939 בשביל משרד החקלאות האמריקני ועל ההצעה, שנבעה מן הסקר ההוא, להקים רשות לעמק הירדן, שתפתח ככל האפשר מקורות מים מעל ומתחת פני השטח של העמק, לכל אזור המנדט המקורי של חבר העמים, לרבות ממלכת ירדן ומדינת ישראל של היום. ההצעה קראה לפיתוח מי תהום ולהזרמת מים מן הירדן הצפוני בתוך ארץ ישראל אל הקרקעות היבשות שבדרום, והזרמת מים מן הירמוך, שבצד המזרחי של עמק הירדן, להשקיית אזור סובטרופי מבטיח בעבר הירדן המזרחי. כדי להחליף את מילוי ים המלח במי הנהרות האלה, יזרימו אליו מים מן הים התיכון בתעלות ומנהרות, ואלה יפעילו שני מערכים של תחנות כוח הידרוליות בדרכם מטה, כמעט 400 מטר מתחת לפני הים. מי הים האלה לא זו בלבד שיפיקו חשמל, אלא אף ישמרו על מפלס ים המלח לשם כריית המינרלים והכימיקלים המצויים בו בכמויות עצומות. מועצת מהנדסים בין-לאומית מייעצת הכריזה שהתכנית בת-ביצוע. ממשלת ישראל מבצעת היום כל חלק מן התוכנית שאינו מצריך שיתוף פעולה מצד מדינות ערב סמוכות. מקטעי הבטון הדרוך של הצינור הראשי בקוטר 2.7 מטר שיוביל מים מחלקו הצפוני של הירדן דרומה עד הנגב, מיוצרים עתה ומונחים במקומם בתעלה גדולה, והמנהרות שדרכן יעבור בין גבעות והרים שבדרך כבר נחפרות.

מלבד המפעל הגדול הזה, משמרים בישראל, לשימוש ולשימוש חוזר, מקורות מים קטנים יותר, כדוגמת ביוב הערים ומי נחלי אכזב במישור החוף. בדרום הנגב, שם כמות המשקעים השנתית קטנה מ-150 מילימטרים בשנה, אימץ האגף לשימור קרקע את שיטותיהם של הנבטים הקדומים, והוא אוגר מי שיטפונות להשקיית גידולי מספוא.

העתיד נראה טוב יותר עכשיו, לאחר שהושגה התקדמות בהתפלת מי ים. בקרוב ינסו שיטה חדשה שפותחה במעבדות ממשלתיות בשני מתקנים ניסיוניים, כל אחד מהם בעל תפוקה של 946 קוב ביום. הצלחה במשימה זו תהיה ניצחון גדול לא רק לישראל, אלא לכל הארצות הצחיחות בעולם.

מכור הקושי, חוצבים מדינת ישראל ואזרחיה פתרונות לבעיות שאומות אחרות יצטרכו להתמודד אתן גם כן ביום מן הימים. אין עוד יבשות לגלות, לחקור ולנצל. הקרקעות הטובות בכדור הארץ מיושבות ומעובדות. וכולן, במידה זו או אחרת, זקוקות לאותם אמצעי הכשרה ושימור קרקע שהצליחו כל כך בישראל. חזית ההתיישבות היום בעולם היא האדמה שלרגלינו.

5 תגובות

  1. הטעות הגסה היא בהבנת הנקרא.
    במאמר מדובר על אוכלוסיית העולם בשנת 1959 ולא היום.
    לא רק שהנתון מדויק אלא שגם התחזית לעתיד לא פספסה בהרבה (כיוון שחזתה הכפלת האוכלוסייה עד סוף המאה וכיום אנחנו, כידוע, כבר 10 שנים אחרי סוף אותה מאה)

  2. לאסף – אותו לוקסוס שיש לנו היום לא היה לנו לפני 60 שנה. אז היה פיות להאכיל ונעשו טעויות. כמה שאסון החולה היה גדול, בידע ובטכנולוגיה של אז לא הייתה ברירה, בכל זאת הייתה מגיפה.

  3. קראתי את הכתבה ב"ריפרוף" פשוט מפני שכבר בהתחלה ניתקלתי בשגיעות:
    שגיעות אקלימיות "50ממ' גשם בשנה באילת" … ?
    "מאז התקופה הרומית לא השתנה האקלים" ….?
    גישה מוטעית לייבוש החולה , שהתברר כאסון (כלכלי , חקלאי, סביבתי),
    השקיה בטיפטוף פותחה והיתה בשימוש כבר בסוף שנות ה50 , לכן "שירי הלל" להמטרה … ?
    שגיעות בהתיחסות למשאבים טבעיים
    ובגישה של "נלבישך שלמת בטון ומלט" שכלל אינה לרוחי,
    יש להניח שהיום היתה הכתבה נראית שונה לחלוטין אם הרבה יותר
    הבנה בניצול משאבים באופן בר-קיימא ,
    "שירי ההלל" ליבוש החולה ולמוביל הארצי הם הדוגמא הבולטת לחוסר המודעות הסביבתית
    ולחוסר ההתחשבות באותו מושג או גישה שהיתה (אז) מופשטת וארטילאית,
    הגישה של הצורך המתמיד להתחשב בסביבה הטבעית
    והמושג שהיום מכירים כולם : פיתוח בר-קיימא .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן