הלך לעולמו פרופ' יגאל תלמי, ממניחי היסודות לשדה הפיזיקה הגרעינית ומהנציגים הבולטים של דור החלוצים במדע הישראלי
פרופ' יגאל תלמי, ממניחי היסודות לשדה הפיזיקה הגרעינית ומהנציגים הבולטים של דור החלוצים במדע הישראלי, הלך היום לעולמו, ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה-101. לפני פחות משבועיים נערכה הלווייתה של רעייתו ב-77 השנים האחרונות, חנה תלמי (לבית קיבילביץ'), שהלכה לעולמה בגיל 100.
יגאל היה ממפענחי המבנה של גרעין האטום, וכמה מהתיאוריות ושיטות החישוב שפיתח משמשות פיזיקאים עד ימינו. במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בהנחיית חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 1945, הפיזיקאי האוסטרי וולפגנג פאולי, פיתח יגאל שיטה המקלה מאוד חישובים במודל הקליפות המתאר את מבנה גרעין האטום. לאחר סיום הדוקטורט ב-1951, יצא לאוניברסיטת פרינסטון למחקר בתר-דוקטוריאלי אצל חתן פרס נובל אחר – פרופ' יוג'ין ויגנר היהודי-אמריקאי. עם שובו לישראל ב-1954, הצטרף יגאל למכון ויצמן למדע והיה ממקימי המחלקה לפיזיקה גרעינית הראשונה בארץ. ב-1963 פרסם יגאל עם פרופ' עמוס דה-שליט, אף הוא מחלוצי המחלקה לפיזיקה גרעינית, את הספר Nuclear Shell Theory, שזכה לתפוצה רבה ונחשב לספר יסוד בין פיזיקאי הגרעין בעולם. ספר נוסף שכתב יגאל בנושא – Simple Models of Complex Nuclei: The Shell Model and the Interacting Boson Model – יצא לאור ב-1993.
יגאל זכה לאורך השנים להערכה ולהוקרה בישראל ובעולם על תרומותיו לשדה הפיזיקה הגרעינית. הוא הוזמן כפרופסור אורח ל-MIT, לייל, לפרינסטון ולאוניברסיטאות מובילות נוספות בארצות שונות. עד לפרישתו בשנת 1995 היה פרופסור במכון ושימש במרוצת השנים גם יושב ראש ועדת הפרופסורים של המכון, ראש המחלקה לפיזיקה גרעינית ודיקן הפקולטה לפיזיקה. בנוסף היה חבר בוועדה הישראלית לאנרגיה אטומית ובוועדת המשנה למחקר. יגאל הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים משנת 1963, לאורך השנים זכה בפרס ויצמן (1962), פרס ישראל למדעים מדויקים (1965), פרס רוטשילד (1971), פרס על-שם הנס בתה של האגודה האמריקאית לפיזיקה (2000) ופרס א.מ.ת (2003).
צייד הפרפרים מעמק יזרעאל
בשנת 1925, עלה יגאל בן השנה מאוקראינה עם הוריו, משה ולאה תלמי (לשעבר סמילנסקי), ואחותו תחיה בת ה-10. הוריו שהיו מורים לעברית לקחו את משפחתם באונייה מאודסה ליפו לאחר שהשלטון הסובייטי סגר את בתי-הספר בעברית בברית-המועצות. המשפחה החלוצית התיישבה במושב כפר יחזקאל – מושב העובדים השני בארץ-ישראל. שם, לרגלי הגלבוע, בלב עמק יזרעאל, גדל יגאל ולמד בבית-הספר שאותו ניהל אביו.
חבר ילדותו הקרוב היה חוקר הטבע טוביה קושניר שלימים נהרג במלחמת העצמאות כלוחם במחלקת הל"ה. בשעות הפנאי היו שני הנערים נהנים לשוטט בנוף הפראי של הגלבוע, לצוד פרפרים, לבחון צמחים ולתעד את פרטיהם. "ציידי הפרפרים" כינו אותם בלעג חבריהם. טיול הרפתקני במיוחד של השניים התקיים בחופשת פסח 1942 אל הר החרמון (בשטח לבנון) ומתואר בספרה של דבורה עומר "סערה באביב".
יגאל חובב הטבע חלם ללמוד ביולוגיה, אך לשם כך היה עליו לסיים תיכון. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, והוריו חששו לשלוח אותו ללימודים בתל-אביב והחליטו שילמד בכוחות עצמו. יגאל החל ללמוד, בין היתר, בעזרת ספר פיזיקה ישן שהיה בביתם, וגילה שאפשר לחשב תופעות טבע, כגון נפילה חופשית של גופים. התגלית הציתה את דמיונו ואט-אט זנח את הרעיון ללמוד ביולוגיה והתמקד בפיזיקה. אלא שהלימוד העצמי לא צלח. יגאל למד את הנושאים שעניינו אותו וזנח מקצועות "לא מעניינים". בסופו של דבר, למרות המלחמה, החליטו הוריו לשלוח אותו לתל-אביב, לגור אצל חבריהם וללמוד בגימנסיה הרצליה.
בתום לימודיו, בשנת 1942, התנדב לפלמ"ח. באותם הימים, בסיסי הפלמ"ח היו בקיבוצים, שבועיים בחודש עבדו הפלמ"חניקים בקיבוץ ושאר הזמן הוקדש לאימונים. אחרי חודשים אחדים בתל-יוסף וברמת הכובש, שוחרר יגאל ב-1943 מסיבות בריאותיות והחל ללמוד פיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים; לשם הגיע כעבור שנתיים גם חברו טוביה שלמד ביולוגיה. בחוג לפיזיקה פגש יגאל את אורי הבר-שיים ואת יצחק שמעוני, לימים מחלוצי הטלוויזיה הישראלית. שנה לאחר מכן הצטרפו אליהם מי שעתידים היו להימנות עם מקימי המחלקה לפיזיקה גרעינית במכון ויצמן למדע – עמוס דה-שליט, גבי (גבירול) גולדרינג וגדעון יקותיאלי. המרצה לפיזיקה שהרשים את החבורה היה פרופ' יואל רקח, שעלה מאיטליה עקב חוקי הגזע בארצו.
"יגאל היה ממפענחי המבנה של גרעין האטום, וכמה מהתיאוריות ושיטות החישוב שפיתח משמשות פיזיקאים עד ימינו"
כשסיים את לימודיו וקיבל תואר שני בפיזיקה, הציע פרופ' רקח ליגאל להיות מתרגל שלו ולהמשיך לדוקטורט בנושא ספקטרוסקופיה אטומית. אך יגאל נשא עיניו למכון הטכנולוגי של ציריך (ETH) ולפרופ' וולפגנג פאולי, חתן פרס נובל, שלימד שם. כשהתחילו הקרבות בארץ ב-1947, דחה את נסיעתו כי הבין שמערכה ארוכה וקשה לפנינו.
במלחמה נלחם יגאל ברמת רחל ובנווה יעקב. רקח ואחרים הפצירו בו להצטרף לחיל המדע (חמ"ד). אהרן קציר אף ביקש מחברתו דאז, חנה – לימים רעייתו – להשפיע עליו בעניין, אך היא סירבה. לאחר זמן מה נאלץ יגאל לעבור "בפקודה" לבסיס חמ"ד ברחובות. בדרך לא דרך, מצויד ברימון, ירד בג'יפ בדרך בורמה. בשש בבוקר התדפק על דלתה של אחותו, תושבת רחובות, שהתרגשה מאוד לראותו.
בחמ"ד שירתו גם הבר-שיים, יקותיאלי, דה-שליט וגולדרינג. הקבוצה ניסתה לשמר אווירה אקדמית וערכה הרצאות וסמינרים. הם נוכחו לדעת עד כמה פיגרה הפיזיקה בארץ, בהשוואה לאירופה ולארצות-הברית, ושוחחו ביניהם על כך שיהיה עליהם לצאת לחו"ל ללימודים ולמחקר, ובבוא העת לחזור לישראל כדי להשריש כאן את מה שלמדו. הם דיברו על כך עם הממונים עליהם, קציר וארנסט ברגמן, ואלה אמרו שאולי המדינה תשלח אותם. בן-גוריון היה קשוב מאוד לענייני מדע, ובפרט לקציר וברגמן. על אף עונייה של המדינה הצעירה נשלחו דה-שליט, הבר-שיים, יקותיאלי, תלמי וישראל פלח לחו"ל על חשבונה, בעוד גולדרינג נסע על חשבון האוניברסיטה העברית. יגאל, שכבר היה נשוי לחנה, הגשים את תוכניתו המקורית: הזוג נסע לשווייץ ללימודי דוקטורט אצל פרופ' פאולי.
עם שובם של הפיזיקאים הצעירים לארץ, הם הפכו לחלק מדור החלוצים של המדע במדינה הצעירה והיה להם חלק רב בעיצוב דמותו של מכון ויצמן. הם ראו בסטודנטים שלהם שותפים למחקר ואיפשרו להם, כבר בשלב מוקדם מאוד, לעסוק בנושאים המעניינים אותם. בכך הם שברו את השיטה האירופית של פרופסור העומד בראש הקבוצה כאשר עוזריו ותלמידי המחקר עושים את דברו, והניחו את התשתית למדע ישראלי פורץ הדרך.
גם בבגרותו לא זנח יגאל את אהבתו לטבע, ותחביבו בעשורים האחרונים לחייו היה צפרות. לתחביב זה הגיע בגיל מאוחר יחסית בעקבות טיולים רגליים עם בנו הבכור. לחנה וליגאל המנוחים שני ילדים – הבן פרופ' יואב תלמי, מומחה אף אוזן גרון וניתוחי ראש צוואר, והבת פרופ' תמר דיין, זואולוגית מאוניברסיטת תל-אביב, מייסדת ויושבת ראש מוזיאון הטבע על-שם שטיינהרדט.
