לזכרו של טוביה קושניר

התעניינותו של חוקר הטבע טוביה קושניר ז”ל בביולוגיה ובטבע החל עוד בילדותו, והמשיך עד למותו בתש”ח. על פועלו האדיר של חוקר טבע מזן נדיר, הכולל פריצות דרך בתחום הבוטניקה, עולם החי והטבע

אורי קושניר | גליליאו. הכתבה המלאה התפרסמה במגזין גליליאו, ינואר 2011, ובאתר הידען ב-17/01/2011. מועלית שוב לרגל יום הזכרון לחללי צה”ל.

טוביה קושניר נולד ב-12 באוקטובר 1923 לשמעון ואסתר, שהיו מחלוצי ההתיישבות בעמק יזרעאל וממייסדי המושב כפר-יחזקאל. ב”ניסיונותיו הביולוגיים” הראשונים החל כבר כילד רך כאשר זרע וגידל בערימת החול שבביתו חיטה ושעורה ובאשרושי גזר היה חותך טבעות, תוקע אותן בחול וממתין לצמיחתן. משחר ילדותו בכפר ניכר היה באהבתו לצמחים ולבעלי חיים. בגיל 9 כבר עסק בגידול קקטוסים וטיפח אוסף מרשים תוך שהוא קושר קשרים עם משתלות בעמק יזרעאל וחובבי קקטוסים מחיפה.

לשדות, לוואדיות ולרכסי הגלבוע נמשך הרבה יותר מאשר אל כותלי בית הספר, ועם חבר ילדותו ועלומיו יגאל תלמי (לימים הפיזיקאי הנודע פרופ’ יגאל תלמי, חתן פרס ישראל) היה יוצא לשיטוטיו, לאיסוף פרפרים בעונת הפריחה ולאיסוף מיני בר כסחלבים, כלניות, כרכומים ואיריסים. אלה היו לגינה הבוטנית הראשונה שהקים בחצר ביתו. מלבד הכלבה זאבה, שאליה נקשר בעבותות חיבה, ניסה לגדל קיפודים, צבים וזיקיות, אף היה מביא מזון לזוג בזים שבנו את קִנם בין רעפי הרפת. לזוג גוזלי צוצלות שנעזבו בנה שובך ואף בנה לעצמו סוכה לנוח לידן. קשר מיוחד נקשר בינן לבינו, ובלכתו במרכז הכפר היו נוחתות לפתע הצוצלות על ראשו ועל כתפיו ואוכלות מידיו – להשתאות חבריו ולא פחות מכך לקנאתם.

ב-1939, לאחר גמר לימודיו בבית הספר היסודי של כפר-יחזקאל, עבר טוביה ללמוד בביה”ס המחוזי בקיבוץ יגור. תקופה זו בחייו היתה תקופה מעצבת ומכרעת בהמשך להתפתחותו כחוקר טבע. הוא קיבל על עצמו להקים פינת טבע לבית הספר ולהיות האחראי לה. כך החל באיסוף ובגידול של כ-12 מינים של נחשי ארץ ישראל, שני מיני חומטים, דו-חיים כטריטון ארץ ישראלי וסלמנדרה מצויה וכן מינים שונים של דגים. בעזרת המגדיר לצמחי ארץ ישראל (מאת א.איג, מ.זהרי, נ.פינברון, מהדורה ראשונה תרצ”א, 1931) הרחיב את ידיעותיו בצמחיית הכרמל והקישון והקים גינה בוטנית של צמחי הכרמל, שבה היו גם עצים; וכאשר אחזה ידו האחת בתיק הצמחים, הניפה ידו השנייה את הרשת לצוד פרפרים הן לאוסף והן לגידול, ובנוסף להם גם דבורי בר.
בעודנו נער

בחתירתו לידע יצר טוביה קשרים עם מיטב חוקרי הטבע שהיו בארצנו. בכל הקשור לנושאי הזוחלים, הדו-חיים והדגים וגידולם – הרי ספג ידע בעיקר מד”ר היינריך מנדלסון שאותו היה מבקר תכופות עם שלל מציאותיו במכון הביולוגי של יהושע מרגולין בתל-אביב. בנושא הפרפרים יצר קשרים עם הד”ר קרל רייך והד”ר אלכסנדר ברש כדי ללמוד בעזרתם את תורת הגדרת הפרפרים לפי מבנה העורקים בכנפיהם; עמם ישב ותרגם מגרמנית לעברית כדי ליצור לו לוח הגדרה לזיהוים. עם יעקב גלימצ’ר (לימים פרופ’ גליל) יצר קשר ללימוד דבורי הבר ומיעקב פלמוני – מנהל מוזאון הטבע “בית גורדון” בדגניה – למד על סידור אוספים אנטומולוגיים, והיה מחליף עמו מינים ופרטים להשלמה הדדית של חסרים.

ואולם גולת הכותרת של קשריו היתה היכרותו עם ד”ר מיכאל זהרי, שבדרכו לסיור בכרמל עבר בקיבוץ יגור פגש בטוביה הנער. זהרי התרשם משפע ידיעותיו בחי ובצומח מחורשי הכרמל, מבין סלעי הגלבוע, משדות עמק יזרעאל, מהתבור וגבעת המורה וממי הסאחנה. לימים יכתוב מיכאל זהרי על טוביה בתקופה זו: “הכרתיו בעודנו נער, עיניו חתרו לעמקים נעלמים, ליוו להקות צפרים, חתרו אחר קיניהן, חדרו והציצו לבין חגווי הסלעים, חיפשו סחלבים ואיריסים ולא עייפו. בעיניים אלה שכנה אותה סקרנות המצמיחה חוקרי טבע מושלמים” (מיכאל זהרי: (“השדה” ניסן תש”ח, חוברת ז’ כרך כ”ח).

את שאלותיו בבוטניקה עם הצמחים נושאי קושיותיו הפנה טוביה למחלקה הבוטנית באוניברסיטה בירושלים אל הד”ר זהרי והגב’ נעמי פינברון (שלימים היתה לפרופסור במחלקה לבוטניקה, מחברת של שניים מתוך ארבעת כרכי ה”פלורה” של א”י ומחברת שותפה של “המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל”). ואכן אף כי היה אך נער, היו בממצאיו גילויים וחידושים. השום שמצא בכרמל היה מין חדש למדע, ולו קראה הגב’ פינברון שום החורשים. מינים אחרים שמצא לא היו ידועים קדם לכן בתפוצתם בכרמל אלא בהרי יהודה או הגליל כדבורנית הכחלחלה והדבורנית הגדולה ובן חצב החורש.

כשהיה אך נער כבן 16, גילה טוביה בכרמל את השושן הצחור בוואדי מרן – גילוי בוטני שלו זכה בתקופה ההיא ועורר הדים. החיפוש אחרי השושן הצחור עניין כה רבות את עולם הבוטניקה בראשית המאה ה-20, אך גם אהרון אהרנסון לא הצליח למצאו עד שנח נפתולסקי גילה אותו ב-1925 בפקיעין כסוג חדש לארץ ישראל. טוביה חש עם הבצל שמצא אל תחנת הניסיונות ברחובות אל נח נפתולסקי – “איש הצמחים והפרחים”, ידידו הקרוב של אביו שמעון – ונח שמח מאוד על תגליתו, ורק הצטער שתגלית זו של טוביה כבר לא תיכנס לספר של פרופ’ אוטו ורבורג, שיצא עשר שנים קודם. לאחר שבוע בא נח במיוחד ליגור ועלה עם טוביה לכרמל לראות את הצמח בבית גידולו. יותר משני בצלים לא נתן טוביה לנח להוציא. חס היה על הצמח וחרד מפני הידיים שעלולות להשמיד את נציגיו הנדירים.

לד”ר זהרי כותב טוביה בתקופה זו, שהוא מקבל על עצמו לעשות לו ציונים במפות כל חורשי הכרמל הצפוניים (המדרון הצפוני לכל האורך מחיפה עד המוחרקה, מפרשת המים ההולכת דרך חריבה ועוספיה מוחרקה ועד למרגלות הכרמל) של העצים הגדולים בכל חורש וחורש וכי הוא אף זוכר בעל פה את ריכוזם, ולבקשתו של זהרי טוביה אף כותב לו את הערותיו על צמחיית הכרמל והקישון.

בינתיים כתב טוביה לעיתון בית הספר “יגורים” על נושאי החי והצומח, ואת רשימותיו אייר ברישומים מעשה ידיו מדויקים להפליא, שהשלימו את חוש הסתכלותו המפותח. לאחר שיהושע מרגולין ומנדלסון “סחבו” אותו להצטרף עם תלמידיהם לסיור בכרמל, הציעו לו להצטרף עמם אף לסיור לחולה. טוביה הצטרף לסיור, שפתח לפניו עולם חדש של החי והצומח שנגלה לפניו. לאחר סיור זה כתב ואייר לעיתון בית הספר רשימה מלאת ידע על החי והצומח בעמק החולה כפי שהיה בזמנו.

את רשימתו סיים בדברים הבאים: “תוכנית גדולה בוודאי תתגשם אחר המלחמה – ייבוש שטחי ביצה ענקיים. דבר זה ירפא את נגע הקדחת וייתן אפשרויות עצומות לחקלאות לעשרות יישובים יהודיים: אך יביא אסון על מאות צמחים, שעקב הייבוש ייעלמו מהארץ כליל, על מאות צפרים, שתהיינה מחוסרות בית וכן על מיני חיות ודגים. שטחים ענקיים של אלפי דונמים מקציבה אמריקה בשביל שמירת בעל חיים אחד, ופה בחולה לא בעל חיים אחד, אלא רבים. וצר צר כי לא יימצא איש, אשר יעשה דבר למען השארת שטחי-ביצה למענם. עדים אנו כיום הזה להשמדת צמחים בשרון, שהתקיימו עוד לפני מספר שנים. וכיום, לאחר יבוש הביצות וחרישת השדות, כבר אין להם זכר. כבר נאמר במקום אחד: לו קם כיום הזה, מקברו חוקר הפלורה בואסיֶה, לא היה מכיר את הארץ שאסף בה כה הרבה. כך עכשיו, ומכל שכן לאחר יבוש המקום העשיר והיפה ביותר בביצות החולה.” (נתפרסם ב”יגורים”, עיתון בית-הספר המחוזי ביגור, בשנת 1940.) זאת כתב נער בן 16 ב-1940, כעשור וחצי לפני הקמת החברה להגנת הטבע במדינת ישראל.

הכול מעניין, הכול מושך

ד”ר זהרי, שהבחין בכישוריו של טוביה, הציע לטוביה ולהוריו כי לטובת התפתחותו לעתיד טוב יהיה אם יעבור להשלמת לימודיו התיכוניים לבית הספר התיכון בבית הכרם שבירושלים, שבו היתה רמת הלימודים הכללית גבוהה יותר. וטוביה אכן עבר לתיכון לירושלים ובשנה הראשונה ללימודיו אף גר בבית הד”ר זהרי. טוביה השלים את פער הלימודים שהיה במעבר מהקיבוץ לעיר, וכפי שהעיד ד”ר זהרי: “לימודיו בבית הספר היו לו תופעת לוואי. גם ב’עונה הבוערת’ של הבחינות היה טוביה שקוע בשלו – חיפוש וחקירה. כל יום ותגליתו, בתי גידול חדשים לצמחים שבמגדיר, צורות חדשות, דבורים, פטריות. הכל מעניין הכל מושך.

“לבית הספר היה הולך ברגל בין שדות והרים. לא למען קצר את הדרך אלא מפני שהליכה זאת כמוה כסיור, ואפשר למצוא בו משהו אגב הליכה לאסוף מזה ומזה. תרמיל הצד הצבאי שלו היה התיק לספריו, אך יותר מספרים היה בו ‘טבע’. גדוש היה תרמיל זה מציאות מכל הבא ליד”.

בתקופה זו המשיך טוביה בימים הפנויים מלימודים ובחופשות בסיוריו למדבר יהודה, לשומרון לגבעת המורה והגלבוע, לתבור, לוואדי בירה ולאל חמה. מכולם שב הוא עם ממצאים שהיו בהם חידושים מדעיים. בסוכות 1943 ערך טוביה מסע חקר לחרמון ולהרי הלבנון, לאחר שמסעו הראשון באפריל 1942 נקטע כאשר עצרו אותו שוטרים בריטים ושוטרים צרפתים, ושפטו אותו על חדירת גבול אסורה. ממסע שני זה חזר טוביה עם חוויות הנוף הקסום שנחרתו בנפשו עד סוף ימיו ועם מטען איסופים של כ-400 מיני צמחים. לאחר עשרות שנים, עם כיבוש החרמון במלחמת ששת הימים ולאחר שפרופ’ אבי שמידע חקר את צמחיית ההר, העריך פרופ’ שמידע תרומת איסוף זו כאחת משלוש אבני הדרך שהיו בעבר בתולדות חקר צמחיית החרמון, לצד איסופיהם של אהרונסון ונח נפתולסקי שקדמו לו.

טוביה סיים את לימודיו התיכוניים בירושלים, ובשנת 1944 הלך לשנת שירות של עבודה חקלאית ואימוני נשק בכפרו, כפר-יחזקאל. כל עת פנויה מעבודה ניצל לסיורי מחקר ברחבי הארץ. בשנה זו גילה שלושה מיני כרכומים כמינים חדשים לארץ: את הכרכום הצהבהב במנרה, כרכום נאה ליד חלחול שבהרי יהודה, וכרכום ארץ ישראלי על יד רמאללה.

ב-1945 התקבל ללימודים באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים והתגלה כסטודנט מצטיין ששמו הולך לפניו בכל מקצועות הביולוגיה, אך גברה נטייתו להתמסר ללימודי הגנטיקה והביוכימיה ולהתמחות בהם. יחד עם זאת ייסד והקים בגן הבוטני של האוניברסיטה גינה בוטנית של כל צמחי הבצל והפקעת של ארץ ישראל, צמחים שאסף מכל רחבי הארץ, שתל וגידל וערך בהם תצפיות וניסיונות. לעניין מדעי מיוחד ול”קרבת נפש” היו לו האיריסים של ארצנו. לחקר תפוצתם הטבעית ולאיסופם כיתת רגליו ממרומי החרמון עד למדבריות הנגב ואף באזורים נידחים, שרגל עברית לא דרכה בהם, וגם לכאלה שחוקי החירום של המנדט הבריטי אסרו את הכניסה אליהם.

תוך כדי לימודיו באוניברסיטה נוצרו לטוביה קשרים מיוחדים של קרבה מדעית והוקרה עם מורים וחוקרים כפרופסורים לימים: אלישבע גולדשמיט, טשרנה רייס, שאול אדלר, מ. אשנר ואהרן קצ’לסקי (לימים קציר).
במקביל ללימודיו החל טוביה בעבודות מחקר עצמאיות. על בסיס עבודתו הציטוגנטית באיריס השחום בשנת לימודיו השנייה, פרסם מאמר בכתב-העת של החברה האמריקנית לאיריס שבו הפריך את השיוך שהיה מקובל ביחס למין זה, כשייך לסקצייתRegelia ; וזאת בניגוד לתכונות המורפולוגיות והפיטוסוציולוגיות שעליהן הצביע טוביה, שמשייכות אותו לסקציית איריס ההיכל (Oncocyclus).

יצר צמחי נוי על-ידי תִרבות מינים מצמחי בר

במקביל עסק טוביה במחקר, בהדרכת הגב’ טשרנה רייס, בפיטופתולוגיה של מיני האיריסים של ארץ ישראל למחלות ספטוריה והטרוספוריום תוך כדי גילוי שונות בין-מינית ותוך-מינית הן בטבע והן בהדבקה מלאכותית במעבדה בתגובה למחלות; עבודתו זו פורסמה בכתב-העת לבוטניקה של ארץ ישראל.

מכל מיני האיריסים של ארץ ישראל שאסף מן ההר ומן המדבר, יצר מִכלואים בין-מיניים שאותם גידל בחלקתו בהר הצופים. מכלואים אלה נועדו לתוכנית שלמה של מחקר גנטי על היחסים ביניהם (ביוסיסטמטיקה) ועל תורשת צבעיהם. הוא פרסם מאמרים על קבוצות נבחרות מצמחי הארץ כגון הסחלבים וצמחים אחרים.

בשנת לימודיו השנייה יצר הצעה מפורטת, שהיתה הראשונה בסוגה בארץ, ליצירת צמחי נוי על-ידי תִרבות מינים מצמחי הבר של ארץ ישראל. מתוך היכרותו עם צמחיית הארץ וחושו המפותח ליופי, הציע שורה של קרוב ל-50 מיני בר, לא כרשימה בוטנית בלבד הכוללת את תפוצתם בארץ, אלא גם עם הערות מניסיונו האישי על הדרך הרצויה בהעתקתם מן הטבע לגינת הנוי והוראות לגידולם וריבויים. כעבור חמישים שנה לנפילתו, זכו כעשרה מינים מהצעותיו של טוביה לאימוץ מסחרי (פרופ’ אברהם הלוי, בשיחה אישית עמי, 1998).

מתוך מומחיותו הן בחרקים מאביקים כפרפרים וכדבורים והן בעולם הצומח, הוא נמשך אז בשנות ה-40 לתחום הביולוגיה של ההאבקה. לאחר שמצא עצי קפריפגה (עם פרחי זכר) ליד תל דן וליד מעיין-חרוד, אפיין את פגותיהם על פרחיהם השונים. כמו כן אפיין את צרעותיהן, הןBlastophaga psenes והן הדייר המשני שלה Philotripesis caricae, שאותו מצא טוביה לראשונה בארץ. תצפיותיו אלה הביאו לכתיבת מאמרו “על מקור התאנה ובעיות הפרייתה”. במאמרו זה העלה השערות גנטיות מעמיקות ראות על היווצרות הדו-ביתיות והנבדלות המורפולוגית הבולטת כל כך בין תאנה המאכל ותאנת הקפריפגה, חרף העובדה שהן שתי צורות של יחידת רבייה אחת – של מין אחד.

המעבר לגנטיקה

ב-1947, בשנת לימודיו השלישית, נמשך טוביה אל הציטוגנטיקה כמכשיר חשוב להעמקת ידיעותיו בסיסטמטיקה ולשם בירור היחסים בין הצורות השונות בטבע והיווצרותן – הלוא היא האבולוציה.

מכאן נכבש בכל מאודו למחקר הערצבים (שהיה העבודה המדעית הראשונה בארץ ישראל בתחום האבולוציה), כאשר ייחודה הגאוגרפי של הארץ כגשר בין אירופה ואפריקה מאפשר גילוי תהליכים אבולוציוניים, הנגרמים על ידי מעבר חד בתנאי הקיום בין היבשות. באירופה היה ידוע המין ערצב הגינה Gryllotalpa gryllotalpa ולו שלושה זנים, שהיו נבדלים כרומוזומלית אך לא מורפולוגית. באפריקה קיים מין אחר, הערצב האפריקני G. africana, הנבדל מהאירופי הן במבנה הכרומוזומים והן במורפולוגיה. טוביה אסף אוכלוסיות ערצבים מרחבי הארץ מהערבה וים המלח בדרום עד הגליל העליון בצפון. הוא ערך אפיונים: ציטוגנטי בכרומוזומים, אקולוגי בתפוצה ומורפולוגי בעירוק הכנפיים העיליות ובמבנה קופסית הראש.

כך מצא בירושלים זן נוסף של המין האירופי, שהיה חדש בעולם המדע ובעל מספר כרומוזומים ייחודי, המהווה חוליית מעבר בין הערצבים האירופיים ובין הערצב האפריקני. בעין חוסב (חצבה) שבערבה מצא את הערצב האפריקני, ואילו בבית הערבה לחוף ים המלח מצא זן בעל מספר כרומוזומים זהה לזה של הערצב האפריקני, אך שונה ממנו מורפולוגית ביתר התכונות. שני זנים חדשים אלה הוגדרו כמינים חדשים למדע ב-1998, חמישים שנה לאחר מותו: ערצב טלי וערצב ים המלח.

מממצאיו ב-1947 הסיק טוביה על תהליכים אבולוציוניים של ספציאציה, שמתרחשת בתוך הסוג ערצב בעצם ימינו. הוא הציג את דעתו, כי בהתמיינות המינים עשוי מוצא החומר הגנטי של האאוכרומטין – מקודד הגנים – להיווצר מתוך ההטרוכרומטין, שאינו בהכרח אינרטי מבחינה גנטית וריק מגנים, אלא שהוא מכיל גנים במצב רדום (לטנטי). זאת, עשרות שנים לפני שמחקרים בביולוגיה מולקולרית הראו שלַדנ”א הרפטטיבי (הבנוי מרצפי נוקלאוטידים חוזרים), שלא היה ידוע בזמנו של טוביה, יש פונטציאל להתבטאות גנטית במבחנה, אך הוא מדוכא במידת מה במצב התוך-גופי.

עבודתו של טוביה על הציטוגנטיקה והאבולוציה של הערצבים פורסמה בחלקה הראשון בכתב-העת המדעי רב החשיבות Nature, כאשר הוא עדיין רק סטודנט שנה שלישית באוניברסיטה, והמשכה הגיע לפרסום כאשר כבר לא היה בין החיים בכתב-העת לגנטיקה של בריטניה. העורך הנודע של כתב-העת, הפרופ’ ג’.ב.ס. הלדיין (J.B.S. Haldane) – מגדולי הגנטיקאים בעולם של זמנו – שאליו התעתד טוביה להגיע לעבודת דוקטורט, כתב הערה בשולי מאמרו של טוביה: “מחבר המאמר נהרג במערכת הקרבות האחרונה בסביבות ירושלים – לקוראים תתברר בוודאות האבדה שנגרמה לביולוגיה במותו”.

“פשר סוד החיים”

בשנת לימודים שלישית זו סימן טוביה לעצמו את כיוון העבודה המדעית שאליו שאף להגיע: הגנטיקה הביוכימית (הביולוגיה המולקולרית של ימינו), מתוך ההכרה וההערכה שהיא זו “שתעסוק בנקודת המוקד לכל המחקר הביולוגי – פשר סוד החיים – חקר פעילות הגנים והתבטאותם”, כלשונו. הוא החל להכין את עצמו לקראת עבודה בשאלות אלו הן בקריאה וידיעה תאורטית ואף במעשה בעבודת המעבדה.

בפיענוח סוד החיים בפעילות הגנים והתבטאותם ביקש טוביה לכוון עצמו בעתיד, אל האובייקטים הנכונים – “ליצורים הנמוכים החד תאיים שבהם פעולת הגן מתגלית במישרין בתהליכים אלמנטאריים, שניתנים למבחן פשוט וישיר.” בסמינריון שהכין על “בעיות גנטיות ביוכימיות בטלופיטה” כתב במחברת שנשארה אחריו: ” […] ייתכן שעניין הפלסמה – גן (תוצר הגן המועבר לציטופלסמה) איננו כה נדיר כפי שהוא נחשב היום, ואינו מוגבל רק לסנדלית ושמרים. ייתכן שזוהי תופעה כללית בהתנהגות גן ויצירת אנזים אלא שהטכניקה הנהוגה במחקר כיום איננה מסוגלת לגלות את הדברים.” אלה דברים שכתב סטודנט בשנת לימודיו השלישית כעשור וחצי לפני שנירנברג, קוראנה ואוצ’ואה (Nirenberg, Khorana, Ochoa) פיצחו את הקוד הגנטי בשנים 1966-1961.

על רקע זה עסק טוביה בשבועות האחרונים של חייו בביוכימיה של שינוי צבע הפרווה של עכבר. תוך כדי גידול עכברי שדה בשבי צפה בתופעה של הופעת כתם לבן בסנטר של העכבר החום, כתם שהתפשט בהכלאות לאורך הבטן והגפיים. טוביה סבר שהתופעה נובעת מגנים מסוימים פרימריים ומודיפיקטוריים, הניתנים לבידוד בשורות טהורות. ואולם מֵעבר לכך, בשל התפשטות הצבע הלבן בגוף העכבר בגרדיינט ממרכז מסוים – הדבר מצביע על גנים ומעכבים (סופר סורים), שמעכבים את התפתחות הצבע ואת פעילות האנזימים הקשורים ביצירת צבע השיער. לכן היתה הנחתו שהנקודה שתלבין לאחרונה היא המוקד, שממנו מתפשטים מפלי הצבע, ואילו הנקודה שבה הופיע הצבע הלבן לראשונה – שאליה הגיע אנזים יצירת הצבע השחור לאחרונה. וכך החל טוביה בבדיקות האנזים טירוזינאז, שהופך את הטירוזין לחומר הצבע מלנין באזורי הרקמה השונים, כדי לאבחן את הקשר בין האנזים לשינוי הגנטי במלנין שבעור.

בעיצומה של עבודתו זו היא נקטעה ולא הושלמה, לאחר שעזב את כותלי האוניברסיטה, גייס את עצמו והתנדב לפלמ”ח. בכיוון זה, שבו החל טוביה, בוצעה בארצות-הברית עבודת מחקר על-ידי החוקרים קורנר ופאוולק (Korner & Pawelek) מאוניברסיטת ייל 35 שנה לאחר מותו וזכתה לפרסום ב-1982 בכתב-העת המדעי Science.

“אבֵדה לעולם המדע”

לאחר הכרזת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947 על חלוקת א”י, עם גבור התקפות הערבים על היישוב היהודי בארץ, התנדב טוביה לגדוד השישי של הפלמ”ח, אל פלוגתו של חברו הקרוב מנעוריו ושותפו לסיורים בוטניים רבים – יצחק (איציק) הלוי, שהיה עתה למפקדו. את מחקריו השלמים ושלמים למחצה, תוכניותיו ורעיונותיו המדעיים הרבים השאיר טוביה מאחור, כשהוא מגייס את עצמו מתוך הכרה והזדהות מלאה עם צו השעה. גם אם מעודו לא היה איש השש אלי קרב, הוא כתב לאבינו ימים ספורים לפני נפילתו: “יודע אני כי המעשה שעושה אני כיום הוא היחידי, שעשוי לתת עתה לנער יהודי קורטוב של סיפוק.” הוא עשה לילות כימים במעלה החמישה, שם השתתף באבטחת השיירות שפרצו בדרך לירושלים, עד שנקרא עם חבריו במחלקה הל”ה להחיש עזרה לגוש עציון הנצור. לאחר מסע רגלי מפרך באישון לילה, כשהם עמוסים בתחמושת ובעזרה רפואית, נפלו כל השלושים וחמישה בקרב גבורה, ביום ה’ בשבט, תש”ח, וטוביה ביניהם.

בעזבונו נותרו עשבייה רבת ערך של צמחי הבר שאסף מרחבי ארץ ישראל. ברבות השנים נמצא בעשבייה, השמורה באוניברסיטה העברית, כי מחצית מתוך 300 מיני הצמחים הנחשבים כנדירים נאספה על-ידי טוביה. ב-30 מיני צמחים שגילה היה משום חידוש לידע צמחיית ארצנו. שנייים שהיו חדשים למדע אף נקראו לזכרו ועל שמו: סתוונית טוביה, שאותה גילה בהר הורדוס (הרודיון), ואיריס טוביה שאותו גילה בהר הנגב.

בטחבי ארץ ישראל התעניין ואותם אסף במשך שנים עוד מנעוריו, כשהוא מתכנן ליצור ידע על אודות הסיסטמטיקה, האקולוגיה והפיזיולוגיה שלהם, שלא היה קיים בארץ בזמנו. באוסף הגדול שהשאיר נמצא מאוחר יותר, שטוביה אסף מחצית ממיני הטחבים של ארצנו. במין בניומית, “אפמרום יושב”, שאסף ב-1943 בפרדס-חנה, נמצא טיפוס בעל נבגים גדולים יותר מאלה של הטיפוס המצוי של המין, והוא וחוקר הטחבים הצרפתי ביזו (Bizot) הגדיר את הטיפוס כזן חדש למדע:Ephemerum sessile var. Kushniri.

אוסף הפרפרים הגדול שיצר טוביה נזכר במבוא שכתב פרופ’ אהרן שולוב לספר “פרפרי ארץ ישראל” מאת יצחק אייזנשטיין כ”אוסף המלא ביותר של פרפרים ורפרפים” של הארץ. היה זה אוסף שהיה אבן דרך בחקר פרפרי ארץ ישראל לאחר אוסף הפרפרים והעשים של ישראל אהרוני, הזואולוג העברי הראשון והמגדיר הראשון לפרפרי יום “בני שמש” שאותו הכין אהרן קציר. אחד ממיני הפרפרים שאסף טוביה בהר החרמון ב-1947 לא נמצא מאז בחרמון עד ימינו. לזכרו של טוביה קרא חוקר הפרפרים דובי בנימיני לפרפר זה “נימפית טוביה”.

מחקריו, יומני סיוריו, מסעותיו ומכתביו של טוביה כונסו בספר, “מחקרי טבע ומכתבים”. מתוך ספר עזבונו התגלה שעל אף היותו חוקר טבע, איש מדעי החיים המדויקים, ניחן טוביה בנפש רגישה, בצימאון ליופי וביכולת ביטוי נדירה, שמול יפי הטבע אמרה וכתבה דברי שירה. אם מול יופי נסתר החבוי בכתם ירקרק של טחב נדיר, ודאי מול הוד הפריחה על כל גווניה – באיריסים בחירי לבו ובסחלבים, ואפילו מול טקסט מדעי ביוכימי כעל הנשימה – יבש לכאורה – הוא ידע להתפעל ולהעלות מתוכו את יפי הטבע בתמונתו הכוללת והשלמה.

עקב הקריאה בספרו הגיעו משך שנים הן לבית אבינו והן לקברו בהר הרצל בירושלים קוראים וקוראות, שביטאו רטט הערצה לדמותו שנתנה להם השראה וכיוון בחיים. תחושת האסון והאבדה של טוביה ורישומי ההישגים של חייו הקצרים מלווים את זכרו עד ימינו. מורתו הפרופ’ אלישבע גולדשמיט, מייסדת מדע הגנטיקה בארצנו וכלת פרס ישראל במדעי הטבע, ראתה בו גאון. עליו כתבה “את אשר יכול היה לעשות ולחולל בשיא התפתחותו למען קדמת המדע והאומה – אין לשער.”

במלאות 60 שנה לנפילתו, ביום העיון לזכרו שנערך באוניברסיטה העברית בהר הצופים, השתתף חברו מילדות פרופ’ יגאל תלמי שבסיום דבריו אמר: “במלחמת השחרור נפלו 600 סטודנטים מהאוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. רבים מהם היו בעלי כישרונות, שיכלו לתרום כה רבות לתרבות ולמדע בארצנו. יחד עם זאת לא היתה נפילת בודדת – כנפילתו של טוביה קושניר – באבדה שנגרמה לעולם המדע.”

ואף על פי כן, חייו הקצרים והמופלאים ב-24 שנותיו היו חיים של ערך, של משמעות ופשר. חיים להכרת הטבע ולגילוי צפונותיו, לחקר נופי מולדתו בממלכת החי ובמערכת הצומח, כחלק מתחיית עמו בארץ אבותיו, אשר בה מצא באביב ימיו באופן טרגי-הירואי את מותו.
מכתב אחרון

כ”ח טבת, תש”ח.
מעלה החמישה (שם היה עם פלוגת הפלמ”ח מחטיבת הראל באימונים ובאבטחת השיירות בדרך לירושלים – עד לצאתם לגוש עציון)

שלום, אבא* יקר,
זה היום השלישי נמצא אני מחוץ לירושלים. כאן בינות לסופות חורף ורוחות סוערים, רוגעים אף ימות שמש, ימי אביב-הרים. ובין מפלשי החורש ובינות לצוקים עולות בנות החן [“חיננית הבתה” בלשון ימינו], אלה פרחי הזוהר אשר להרים. במורדות מלבינות עתה הזלזלות עמוסות ציבורי פרחים, ורקפות ונרקיסים. עולה זכר ימים – ונמחק זכרונם, כשצער חרישי מפעפע בלב. הנה כאן הטבע כמימים ימימה בשלו – ואף האדם, וכנראה גם הוא כמימים ימימה – אף הוא בשלו – ואין הערכים מזדהים.

כה מוזר להעלות על הדעת, כי אי-שם נמשכים בכל זאת החיים הרגילים, ועוד חורשים וזורעים בשכבר הימים. נראה שרק בכוחה של האדמה ללפות את עובדיה בכבלים עבותים. משונה עתה, מאד משונה לחשוב על לימודים ומחקר, והתכניות, הן כה רבות היו התכניות! טוב שלפחות סיימתי ושלחתי את המחקר בערצבים, ודאי כבר פורסמה העבודה [נתפרסמה בכתב-העת Nature באנגליה, א.ק.], והעתקי המאמר שנשלחו אלי [הימים ימי המאורעות ושוד רכבות, א.ק.] כבר היו לבערה באח או בטאבון של אחד הידידים – ויבושם לו.

לי אחת היא עתה, וכל אותן בעיות של כרומוסומים – והכלאת צמחים ועבודות גמורות למחצה ולרביע, הרי הן כה רחוקות… יש ומזדמנות לי שעות פנאי לכשמיללות הרוחות, אז כשלא ניתן לשבת על שטיחי הדשא הזוהרים, להביט בשלווה “מוזרה” בזבובים צבעוניים, היונקים מפרחי בת החן – פותח אני ספר נפלא בביוכימיה וקורא שניים שלושה דפים. והספר נפלא שבנפלאים, ניגש גישה דינמית לפירוט תהליכי החיים, ואתה נישא עמו בקצב הולם וחודר לפלאי סוד החיים. תנועה, חוש ונשימה נראים פתאום באור כללי שבכללי, כפרי יצירה כביר, שבא כתוצאת תקופה ארוכה, המשתרעת על כל מיליוני שנות קיום החיים, של ניסיונות וכישלונות, ניסיונות והישגים. כאן מתגלית האבולוציה במלוא זהרה, כפי שהיא מתבטאת בכל אחד מתהליכי החיים.

ויותר משאני קורא, מביאה אותי הקריאה לשקוע בהרהורים, כך שאף באלה הימים יש נקודות, הנותנות משהו משמחת חיים. אם כי יודע אני, שהמעשה שעושה אני כיום – הוא היחידי העשוי לתת עתה לנער יהודי – קורטוב של סיפוק, הרי על אף זאת נשארים הימים אפורים, כי אין אני רואה את עצמי – אם להשתמש בשפתו של ס. יזהר – גיבור חיל, אף שיודע אני, כי המעשים שעשוי אני לבצע מחר או מחרתיים יתוארו כמאד “עזים”. ושלום רב לכל בני הבית, מטוביה.

* אביו של טוביה היה החלוץ והסופר שמעון קושניר (1895-1986)

* מקור כותרת המאמר: שאול טשרניחובסקי: “ראי אדמה”
לקריאה נוספת

* טוביה קושניר, מחקרי טבע ומכתבים, הוצאת עם עובד, תש”ט. מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת בעריכת מיכה לבנה – הוצאה לאור של משרד הבטחון, תשמ”ג.

* שמעון קושניר, האיריסים עודם פורחים, הוצאת עם עובד, תשל”א.

* אליעזר שמאלי, “טוביה צייד האירוסים”, דבר לילדים כרך מ”א, תשל”א 1971.

* עפר כהן, “סתונית טוביה ופרחים אחרים”, עת-מול כרך ט”ז, תשנ”א 1991.

* נורית קירש, “ראשיתה של הגנטיקה באוניברסיטה העברית, 1961-1935”. מתוך: תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים – התעצמות תוך מאבק לאומי, (עורכת חגית לבסקי), מאגנס, ירושלים, תשס”ט.

* נורית קירש, “בין שיתוק לתנופת עשייה: פעילות מדעית במהלך המלחמה.” מתוך: אזרחים במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות (עורכים מרדכי בר-און ומאיר חזקן), ירושלים, 2010.

M.J.D. White (1954), Animal Cytology and Evolution (2nd ed.) Cambridge University Press. 454 p.

M.J.D. White (1978), Modes of Speciation, San Francisco, Freeman, 455 p.

* ד”ר אורי קושניר הוא חוקר במכון למדעי הצמח, מינהל המחקר החקלאי − מרכז וולקני.