מהם גלי הכבידה הללו, שחוקרים ברחבי העולם מתחרים לגלותם? מהי חשיבותם? מדוע כה גדול האתגר שבגילוים? על שאלות אלה ואחרות ננסה לענות כאן
באוגוסט 2002 הופעל לראשונה מתקן מדעי גדול ומשונה-למראה במישור צחיח ליד האנפורד, במדינת וושינגטון בארצות-הברית. המתקן כולל שני צינורות רִיק (ואקום) באורך 4 ק”מ כל אחד, היוצרים ביחד את צורת האות רי”ש. הצינורות, שקוטרם 1.2 מ’, מחופים במבנה בטון ומהווים משכן לקרן לייזר, החוצה אותם הלוך ושוב. בניית המתקן החלה ב-1996, והושקעו בו אלפי שנות אדם.
שמו של הפרויקט הוא לייגו (LIGO) , ראשי תיבות של “מצפה גלי כבידה באמצעות אינטרפרומטר לייזר” (Laser Interferometer Gravitational-Wave Observatory), והוא נועד לגלות גלי כבידה – גלים שקיומם הוא כיום בגדר השערה. שלושה גלאים בעלי עקרון פעולה דומה נבנו במקומות נוספים בעולם: וירגו (VIRGO) באיטליה, המופעל בשיתוף פעולה אירופי; גאו(GEO) בגרמניה, המופעל בשיתוף פעולה גרמני-אנגלי; וטאמה(TAMA) ביפן.
מהם גלי כבידה?
כאשר מטילים אבן לבריכה, מתפשטות במים אדוות שמקורן בנקודת הפגיעה של האבן. באופן דומה, תורת הכבידה של איינשטיין (המוכרת גם בשם “יחסות כללית”) חוזה כי תנועתן של מסות, למשל כוכבים במסלולם, תעורר אדוות במרחב-זמן עצמו, שתתפשטנה ברחבי היקום. לחלופין, אם נדמה את גלי הכבידה לגלי קול, אזי כוכבים במסלול מחזורי מפיקים – כפי שניווכח בהמשך – צליל טהור, כעין קולן אסטרונומי (קולן, נזכיר, הוא מזלג מתכת המפיק צליל מתמשך, מדויק ונקי, ומשמש לכיוון כלי נגינה).
כדי להבין טוב יותר את מהותם של גלי כבידה, כדאי לחזור לעבר. בשנת 1687 הצליח ניוטון להסביר את תנועתם של כל כוכבי-הלכת שהיו ידועים בזמנו, וזאת באמצעות חוק יחיד, “חוק הכבידה האוניברסלי”. לפי חוק זה, כל שתי מסות ביקום נמשכות זו לזו בכוח מתכונתי (פרופורציוני) הפוך לריבוע המרחק ביניהן.
קשה להפריז ברישומו של הישג זה על התפתחות המדע. יחד עם זאת, ב-1905 הסתבר שחוק ניוטון, אשר שרד בלא שינוי במשך למעלה ממאתיים שנים, אינו שלם וכי נדרש לו תיקון.
באותה שנה, בעקבות תגליות בתחום החשמל והמגנטיות, פרסם אלברט איינשטיין הצעיר את תורת היחסות הראשונה והמהפכנית שלו (אשר מאוחר יותר כונתה ה”מצומצמת” או ה”פרטית”), שאחד מעקרונותיה המרכזיים הוא שאין שום תופעה פיזיקלית היכולה להתפשט מהר יותר מגל אלקטרומגנטי, היינו אין מהירות גבוהה ממהירות האור. ואולם, חוק הכוח של ניוטון אינו מתחשב כלל בתנועת הגופים, אלא מתייחס רק למרחק ביניהם.
על פי המודל הניוטוני, ברגע שמסה שינתה את מקומה, למשל כדור-הארץ בתנועתו, הרי שכוח הכבידה שהיא מפעילה על גופים אחרים משתנה מיד בכל רחבי היקום, ודבר זה עומד בסתירה לעקרון המהירות המרבית של איינשטיין.
היות שבבסיס הרעיון “גלי כבידה” עומד המושג “גל”, הבה נרענן מעט את זיכרוננו ביחס לטבעם של גלים. תופעות רבות מזוהות כתופעות גליות. אחת המוכרות שבהן היא גלי הים (וגלים במים בכלל). גלי ים, כמו כל תופעה גלית, מאופיינים באורך גל, במשְׂרעת ובמהירות התקדמות מסוימים.
אורך הגל הוא המרחק האופקי בין שני שיאים עוקבים של הגל, והמשרעת היא גובהו של השיא מעל לגובה פני הים, והיא מייצגת את עוצמת הגל. מהירות ההתקדמות של הגל אינה תלויה בדרך-כלל במשרעת או באורך הגל, אלא רק בסוג הגל ובתווך. לצורך השלמות נזכיר, כי לגלים מסוימים תכונה נוספת – קיטוב.
הגוף המעורר את הגלים נקרא מקור. למשל, טיפות הנופלות מברז מטפטף לכיור מלא מים הן מקור לגלים בכיור. מעניינת במיוחד הדוגמה של מקור המבַצע תנועה מחזורית. בדוגמה כזו ברור כי זמן המחזור של הגלים יהיה כשל המקור.
הקול והאור הם גלים: הקול הוא גל של שינויי צפיפות בתווך, והאור הוא גל אלקטרומגנטי. הגלים האלקטרומגנטיים רלוונטיים במיוחד כשמדובר בגלי הכבידה. כמו כוח הכובד הניוטוני, גם התיאור הכמותי הראשון של הכוח החשמלי (חוק קוּלוֹן) התייחס רק למרחק בין שני גופים טעונים ולא לזמנים ולמהירויות. במהלך המאה ה-19 גובשה תורה מתקדמת יותר של מכלול התופעות האלקטרומגנטיות, תורה אשר נחתמה עם ניסוחן של “משוואות מקסוול” בידי ג’יימס קלרק מקסוול (Maxwell).
המקורות לשדה האלקטרומגנטי הם גופים טעונים בחשמל. על פי תורה זו, הכוח החשמלי הודות למטען ישתנה כאשר המטען ינוע ממקומו, אך השינוי אינו מיידי בכל רחבי היקום, אלא ה”ידיעה” על השינוי מתפשטת במהירות האור בצורה של גל אלקטרומגנטי – גל העשוי משדה חשמלי ומגנטי רוטט. גלים כאלה היו תחזית של משוואות מקסוול. ואכן, קיומם אומת עשורים ספורים לאחר מכן, וכך התאפשר פיתוח הטכנולוגיה של שידור אלחוטי.
את מאפייניו האיכותיים של פתרון הסתירה בין תורת הכבידה של ניוטון לתורת היחסות (הפרטית) של איינשטיין ניתן להסיק באנלוגיה מהתורה האלקטרומגנטית שהיתה ידועה בעת ניסוח תורת היחסות הפרטית. כיוון שבתחום הכבידה מסות – ולא מטענים חשמליים – הן הממלאות את תפקיד המקורות, היה בוודאי ברור לאיינשטיין כי כשם שמטענים חשמליים נעים יוצרים גלים במהירות האור, כך גם מסות בתנועה חייבות ליצור גלים מסוג חדש, “גלי כבידה”, המתקדמים גם הם במהירות האור.
איינשטיין הבין מיד שתורת היחסות (הפרטית) תגרור שינוי בתורת הכבידה, כאשר הצורך בגלי כבידה הוא רק הדגמה אחת של הפער בין התורות, ובמהרה התברר שאין מדובר בשינוי קוסמטי ובהוספת תיקונים, אלא בשינוי עמוק ומקיף. המשימה היתה גדולה גם למידותיו של איינשטיין, והוא נאבק בה במשך כעשור עד שב-1915 הצליח להשלים את ניסוחה של תורה המשלבת את כוח הכובד יחד עם עקרונות תורת היחסות.
את התורה הזאת כינה איינשטיין “תורת היחסות הכללית”, בעוד שאת תורת היחסות הראשונה כינה מעתה “מצומצמת” או “פרטית”. תורה חדשה זו היתה שונה בתכלית מכל תורה פיזיקלית שנודעה עד אותה עת. את המושג המאתגר של המרחב-זמן ה-4-ממדי של תורת היחסות המצומצמת מחליף כאן מושג מופשט ומפתיע עוד יותר, זה של מרחב-זמן עקום, וכוח הכובד עצמו “נעלם” מן התורה ומוחלף בעקמומיות גאומטרית של המרחב-זמן. במקרה זה היתה המתמטיקה מאתגרת ומתוחכמת כמעט כמו עומקם של המושגים הפיזיקליים, ויש בכך כדי להסביר את הקשיים שעמדו בפני איינשטיין ועיכבו אותו.
לתורת הכבידה החדשה של איינשטיין (היחסות הכללית) היו כמה השלכות מהפכניות, שהמרכזיות שבהן הן החיזוי של היקום הדינמי, של חורים שחורים, ולא פחות חשוב – של גלי כבידה המתפשטים במהירות האור. תורה זו מאפשרת גם לתאר בפירוט את תכונותיו הפיזיקליות של גל הכבידה. תכונתו היסודית של המרחב-זמן העקום היא שמרחקים בין נקודות אינם קשיחים, ובפרט הם עשויים להשתנות לאורך זמן.
השפעתו של גל כבידה חולף היא כזו שמרחק בין שתי נקודות (אשר הקו המקשר ביניהן מאונך לכיוון התקדמותו של הגל ושאין פועלים עליהן כוחות חיצוניים) משתנה באופן ריתמי. ליתר דיוק, השינוי המרבי במרחק בין הנקודות בנוכחות גל כבידה שווה למכפלה של משרעת הגל במרחק בין הנקודות.
בנקודה זו יכולה לעלות תהייה: כיצד הצליחה תורת ניוטון לתאר את תנועתם של גופים במערכת השמש, ולספק תחזיות שנבחנו בהצלחה לאורך כ-200 שנה לפי תצפיות אסטרונומיות שהתפתחו והגיעו לדיוק חסר תקדים, וכל זאת למרות חסרונותיה?
ההסבר לכך הוא, שבמערכת השמש המהירויות האופייניות לגופים מסיביים נמוכות בהרבה ממהירות האור, ולכן השפעתה של תורת היחסות קטנה בהתאם. למשל, מהירותו של כדור-הארץ במסלולו סביב השמש היא כ-30 ק”מ לשנייה. מהירות זו, שהיא אמנם גבוהה מאוד ביחס למהירויות יומיומיות (רכב במהירות של 90 קמ”ש עובר 25 מטרים בשנייה, היינו הוא אטי פי אלף ויותר), היא רק החלק האחד מתוך עשרת אלפים ביחס למהירות האור, שערכה כ-300,000 ק”מ בשנייה.
בהתאם לכך, גלי הכבידה הנפלטים מגופים מסיבייים במערכת השמש חלשים מאוד (הספקם נמוך). ואולם, בהמשך נתאר תהליכים אנרגטיים ביקום, כגון התנגשויות בין חורים שחורים וקריסה של כוכבים, שמתרחשת בהם תנועה במהירויות הקרובות למהירות האור, ולפיכך יקרנו גלי כבידה חזקים בהרבה ואיבוד האנרגיה בעטיים יהיה משמעותי.
לסיכום: את גלי הכבידה יוצרות מסות הנמצאות בתנועה, והם מתקדמים במהירות האור, מאופיינים באורך גל ובקיטוב, ובאים לידי ביטוי כעיוות ריתמי (מחזורי) של המרחב.
* ברק קול הוא פרופסור חבר במכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ’ קול עוסק בתורת הכבידה של איינשטיין ובתורות שדה לתיאור החלקיקים האלמנטריים.
עוד בנושא באתר הידען:
18 תגובות
פרופ’ ברק קול, תודה רבה על הכתבה. להלן כמה שאלות שאשמח אם תבהיר: (א) האם גלי כבידה מתאבכים כמו גלי אור ומתפזרים כמותם בהחזרה או בשבירה? ואם כן, איך? (ב) במקרה של קריסה והתחברות של שני חורים שחורים לכדי חור שחור אחד: הפרש המסות המשתחרר בתהליך זה הופך גם לאנרגיה קינטית של החור השחור וגם לאנרגיה של גלי כבידה הנוצרים בתהליך הקריסה. הגלים הללו מתפשטים במרחב-זמן ודועכים. מהו מנגנון “החיכוך” במרחב-זמן שמאפשר את דעיכת הגלים? או במילים פשוטות מה בולע את האנרגיה של גלי הכבידה?
כל כבודבנידון מאמר רב הרושם מכל משתמע
ובנוסף:
מערכת נעה שלא פועל עליה כח חיצוני תעצר בסוף ותגיע למנוחה בדיוק כמו שאמר אריסטו. הוא רק לא ידע שהסיבה לכך היא איבוד אנרגיה מפליטת גראביטונים.
אם יש משהו מעניין בנושא הגראביטונים זו בדיוק הנקודה שע"י גילוי פליטתם ממערכת אינרציאלית אנחנו נדע עם המערכת קבועה בחלל או נעה.
אין מה להשוות את זה לגלים אלקטרומגנטיים ולא לשני גופים הסובבים זה את זה בחלל ריק מכיון שמערכות אינרציאליות אינן קורנות ואינן מסתובבות.
אגב, אם יימצאו גראביטונים ותוכח מציאותה של מערכת צירים סטטית אבסולוטית אני מציע לקרוא לה אתר.
שלום ברק, אשמח לקבל גם את החלק השני בפורמט וורד, מצטער אבל לא ידעתי על קיומו.
אשמח גם אם תמשיך להשתתף בדיון. עלו מאז עוד כמה כתבות בתחומים מתקדמים באסטרופיסיקה.
אבי. (הכתובת שלי בתחתית כל דף באתר).
מיכאל ושאול שלום,
התבקשתי להתייחס לשאלות האיכותיות שעלו בדיון שהתפתח, ואנסה לפחות להתייחס למרכזיות שבהן.
ראשית אני ממליץ לקרוא את המאמר המלא כפי שהופיע בגלילאו (ב”ידען” פורסם רק הפרק הראשון). לנוחותכם ניתן למצוא נוסח זה באתר הבית שלי, בדף “חזית המדע”
http://www.phys.huji.ac.il/~barak_kol/Frontier/
GWavesGal.pdf
אכן גלי כבידה דומים לגלים אלקטרו-מגנטיים במובנים רבים – יש להם אורך גל וקיטוב, הם רוחביים (ולא אורכיים – הקיטוב שבני המקרים מאונך לכוון ההתקדמות, וזו הגדרתו של גל רוחבי), נושאים תנע ומקיימים התאבכות (הכל עפ”י תורת הכבידה של איינשטיין שהרי לא נצפו עדיין בניסוי). ואכן משערים שבמסגרת תורה קוונטית של כבידה הגלים יהיו מורכבים מקוונטות בשם “גרביטונים”. ואולם ברור כי בהינתן שקשה מאוד לגלות את הגלים עצמם הרי שקשה לתאר את גילוי הגרביטון בעתיד הנראה בעין.
בנוגע לשאלות בדבר עקרון מאך והאבסולוטיות של המרחב-זמן, אינני מוצא שההסתבכות בנושא זה מצדיקה את המאמץ. כל עוד מדובר במערכת זוגית מסתובבת מקובל לראות את הסיבוב כאבסולוטי (ולא יחסי) וברור שיפלטו גלי כבידה.
אני מקווה שתרמתי לדיון,
בברכה,
פרופ’ ברק קול
מכון רקח לפיזיקה
האונ’ העברית
לשאול:
אני עדיין מחכה אך מסתבר שהתגובה לה אני מחכה אינה מהירה כברק (אני מניח שהבקשה לתגובה מחייבת תווך שבו תוכל לנוע ובהיות תווך זה אנושי המהירויות מוגבלות אבל טרם נואשתי).
ברק קול כותב במאמר (בסוף): "את גלי הכבידה יוצרות מסות הנמצאות בתנועה, והם מתקדמים במהירות האור, מאופיינים באורך גל ובקיטוב, ובאים לידי ביטוי כעיוות ריתמי (מחזורי) של המרחב." כך שאני מרשה לעצמי לומר שתשובתו לשאלתך הראשונה היא כן.
אינני יודע אם הכותב משוכנע שיש חלקיקים הנושאים את כח הכובד. אלה אינם מתחייבים מתורת היחסות אבל אכן, ברוח תורת הקוואנטים, נחזו חלקיקים כאלה וכונו "גראביטונים".
אנחנו נמצאים כאן עמוק בתחום הספקולציה, דנים בתכונותיהם של חלקיקים שטרם נתגלו אבל הציפיה היא, כמובן, שכאשר יתגלו, תחול תורת הקוואנטים גם עליהם (או שאולי תהיה זו כבר ראויה לשם "התורה המאוחדת" אליה מנסים הפיסיקאים לחתור).
המונח "גלים" משמש בדרך כלל לתיאור תופעות מחזוריות. אינני יודע אם להתפשטות ההשפעה הכבידתית של שינוי במיקומו של גוף כדאי לקרוא גל כי אנשים עלולים לחשוב שמדובר כאן הדבר מחזורי אבל בהעדר ביטוי אחר אין לי הצעה לתיקון הניסוח של הקטע הדן בשני גופים מתרחקים.
שאלות על שני גופים בחלל ריק הן אכן שאלות שיכולות להכריע בין מרחב אבסולוטי לבין מרחב המוגדר לחלוטין על ידי המסות. גם כאן אפשר לשאול שאלה הרבה יותר פשוטה מזו ששאלת. אם המרחב אינו אבסולוטי – מה צריך לקרות כדי שהגופים לא יפלו זה על זה בכוח הכבידה? הרי בהיעדר רקע אין סיבוב ואם אין סיבוב לא ניתן ליצור "כוח" צנטריפוגלי שיתנגד לכוח הכבידה.
למרבה הצער אין בידינו "יקומי ניסוי" שבהן נוכל לבדוק איזו מהאפשרויות נכונה.
אתה מדבר על שני גופים הבורחים זה מזה (זה ניסוי עוד יותר בעייתי מזה של סתם שני גופים במרחב כי לשם "הברחתם" זה מזה צריך כנראה לגייס גם את האנרגיה האפלה).
בכל מקרה התשובה אכן נגזרת משאלת מוחלטותו של המרחב. אם מקבלים את עיקרון מאך בצורתו הקיצונית ביותר (כפי שאני חושב שגם איינשטיין היה נוהג) אין מנוס מהמסקנה ששני הגופים אכן ייצרו גלי כבידה.
תוספת קטנה להבהרה:
מצב א: יש לי סליל מתכת ובתוכו נע מגנט. נוצר זרם? נוצר.
מצב ב: יש לי סליל מתכת ובו שני מגנטים או שני סליל מתכת ‘עומדים’ זה ביחס לזה (כלומר המהירות היחסית ביניהם אפס), ובכל אחד נמצא מגנט. עכשיו מגנט אחד נע ביחס לסליל שסביבו ומגנט אחד אינו נע ביחס לסליל שסביבו. רק המגנט שנע – יוצר זרם. נכון? נניח שכן.
מצב ג: עצם נח בחלל יוצר גלי כבידה. נכון? כן.
מצב ד: שני עצמים בחלל בורחים זה מזה. ייתכן ששניהם נעים ביחס לחלל זמן ולכן שניהם יוצרים גלים, אך אפשרי אולי המצב שאחד ‘עומד במקום’ (אם במקרה המהירות שלו ביחס לחלל זמן היא אפס) ורק השני נע ביחס לחלל זמן ולכן רק הוא יוצר את הגלים, כמו במצב ב.
סיכום קל: הכותרת של הכתבה היא ‘מהם גלי כבידה’. אני, לפחות, עדיין את התשובה איני יודע.
ביי.
למר-גמיש ולמיכאל (‘חיכיתי, חיכיתי, ומי לא בא? מיכאל’ (לאה גולדברג). אז הנה שבת מרמות השבים).
חן, חן על ההתייחסות.
בכתבה מופיע המשפט דלהלן: “הקול והאור הם גלים: הקול הוא גל של שינויי צפיפות בתווך, והאור הוא גל אלקטרומגנטי. הגלים האלקטרומגנטיים רלוונטיים במיוחד כשמדובר בגלי הכבידה”.
האבחנה בין גלי רוחב (שחייבים לעבור דרך תווך אך אינם נושאים שום דבר אלא מתנידים את התווך כשלעצמו כמו גלי קול, גלים של מים) לגלי אורך (קרינה אלקטרומגנטית רגילה שעוברת גם בריק) היא בין האבחנות הראשונות שעמד עליהן איינשטיין. מהמשפט הנ”ל המצוטט מהכתבה אני מבין שהכותב הכריע שגלי הכבידה הם גלי אורך שיש להחיל עליהם את התפיסות שעליהם דברתם ועליהם בניתם את התשובה שלכם.
מכאן אני מסיק:
א. לגלי כבידה יש קטביות, תנע, אורך גל, וכו; האם נכון?
ב. מהדברים המצוטטים אני מבין שהכותב משוכנע שקיימים חלקיקים (פעם שמעתי שקוראים להם ‘גראוויטאציונים’) שנושאים את גלי הכבידה כשם שהפוטונים נושאים קרינה אלקטרומגנטית (ומכאן שאת השאלה אם קיימת התאבכות יש להבין במשמעות: האם מכניקת הקוואנטים אמורה לחול גם על גלי הכבידה).
ב. מה יהיה אופי גלי הכבידה שיווצרו כששני גופים שווים ‘בורחים’ בחלל אחד מהשני בכיוונים מנוגדים במהירות איטית: האם שניהם ייצרו גלי כבידה (אני לא דן במהירות של אותם גלי כבידה – בכך דנה תורת היחסות – אלא בשאלה אם במצב זה גלי הכבידה בכלל ייווצרו). מכאן אולי פתח לדיון אם מרחב-זמן הוא מוחלט.
ביי.
לשאול:
זו תגובה שהכנתי אתמול והשהיתי את פרסומה כי קיוויתי (כפי שאני עדיין מקווה) שברק קול ייתן תשובה יותר מוסמכת ומלומדת.
מאחר שכבר התחילו לענות לך החלטתי לפרסם את הדברים למרות שעדיין לא נואשתי מתגובתו.
מחבר המאמר אכן הסביר שגלים נוצרים כתוצאה מתנועה. הוא גם אמר שהמקרה המעניין (ואוסיף – הנוח ביותר לחקירה) הוא של תנועה מחזורית (כי כנראה שלעולם לא נהיה מסוגלים לזהות שינוי רגעי וחד פעמי באופן אמין).
הוא גם השווה את הגלים הנוצרים מתנועה מחזורית לגלים האלקטרו מגנטים שנוצרים על ידי תנועה מחזורית של מטען.
שאלתך יכולה הייתה, לכן, להישאל גם ביחס לגלים אלקטרומגנטים.
השאלה של מרחב זמן אבסולוטי יכלה לעלות גם על בסיס תופעות אלמנטאריות יותר: חשוב על הכוח הצנטריפוגלי. ביחס לאיזו מערכת יש למדוד אותו (או לחילופין – מהי המערכת שביחס אליה מתקיימת ההתמדה?).
זו נקודה שלמיטב ידיעתי לא הוכרעה. שתי הגישות המתחרות הן הגישה של מרחב אבסולוטי מול הגישה של המרחב המוגדר על ידי כל המסות ביקום (או לפחות אלו שמידע על קיומן יכול היה להגיע אלינו).
אינני מומחה לנושא ואשמח אם ניתן יהיה לקבל את תגובתו של ברק קול לשאלותיך אך ככל שהבנתי מגעת בהחלט תיתכן התאבכות של גלים כאלה.
על פי תורת היחסות, כיוון ששום דבר אינו יכול לנוע במהירות העולה על מהירות האור, לא יכול חוק חיבור המהירויות לחול על גלי כבידה ומן הסתם הם עוברים בדיוק את אותן טרנספורמציות שעוברת מהירות האור.
לשאול: שאלה טובה, אבל היית יכול לשאול אותה גם לגבי מטענים חשמליים וגלים אלקטרו-מגנטיים. שם הפיתרון ידוע – לפי תורת היחסות, צופים נעים יראו גלים המתקדמים במהירות זהה (מהירות האור), אבל באורך גל אחר (הסטת דופלר). אני מניח שאותו פיתרון יתפוס גם כאן. שוב – התנועה היחסית היא שקובעת. אם מהירות התפשטות גלי הכבידה אינה אבסולוטית (כמו מהירות האור), אז אתה צודק. נדמה לי שלפי התאוריה היא כן (אני לא מומחה), אבל כמובן אין שום תצפית ניסיונית.
^^
לפי הכתוב לקראת הסוף, זו רק כתבה ראשונה ויהיו המשכים.
מחכה בקוצר רוח.
טבעת כארון של רוגר מקברייד אלן.
מומלץ !
ספר מדע בדיוני שמספר על מה קורה שבטעות האנושות רותמת לעצמה את כח הכבידה.
(מה שעדיין למזלנו/צערנו לא קיים)
שתי שאלות לכותב הנכבד או לכל מי שיודע לענות:
א. אם הבנתי נכון, גלי הכבידה נוצרים רק כשעצמים הם בתנועה ולא כשהם במנוחה ביחס למרחב-זמן; כלומר, יש פה הנחה מובלעת שמרחב-זמן ‘עומד’, וניתן לדעת מה נמצא בתנועה ביחס אליו ומה לא; לא רק שניתן לדעת מה בתנועה ומה לא, אלא ניתן גם לדעת מה בתנועה חזקה יותר ומה פחות. הבנתי נכון?
ב. האם ניתן למצוא ביחס לגלי כבידה גם התאבכויות (בונה/הורסת)?
[email protected]
דרך אגב אני אשמח לשמוע ממי שמתעניין בנושא בדואר [email protected]
על השאלה מהו האתגר הגדול שבגילויים של גלי הכבידה?…הכותב לא ענה ואני רוצה להרחיב בנושא…הגלים האלה הם גלים שקיימים בייקום ובעזרת מגבר גלי כבידה אפשר ליצור גל נגדי אשר בעזרתו אפשר להניע חלליות…בטכנולוגיה דומה השתמשו החייזרים שהגיעו לכדור הארץ בשנים האחרונות…זאת בעצם אפשרות לנוע מרחקים עצומים ביקום ללא דלק…:)…אתם מוזמנים לצפות בסרטון הבא המדבר על בוב לזר שהוא פיסיקאי שעבד באיזור 51 הסודי בארה”ב…:
לינק לסרטון
עוד משהו נוסף אם אתם רוצים לדעת עוד על גלי כבידה ועל בוב לזר או על גלי כבידה חפשו אחר המילים הבאות בגוגל:
gravitational waves,bob lazar,gravity amplifier