ניתוח עולמי של טמפרטורה ולחות מ־1950 עד 2024 מראה כי מספר השעות שבהן חום ולחות מגבילים פעילות יומיומית בטוחה גדל sharply, במיוחד אצל בני 65 ומעלה ובאזורים חמים ופגיעים
משבר האקלים כבר אינו מתבטא רק בגלי חום “לא נעימים” או בשבירת שיאי טמפרטורה. מחקר חדש, שפורסם ב־10 במרץ בכתב העת Environmental Research: Health, מראה כי באזורים רבים בעולם החום והלחות הגיעו לרמות שמגבילות בפועל את היכולת של בני אדם לבצע בבטחה אפילו פעולות יומיומיות פשוטות מחוץ לבית. החוקרים בחנו לא רק “כמה חם זה מרגיש”, אלא מה גוף האדם מסוגל לעשות בתנאי חום ולחות שונים מבלי שטמפרטורת הליבה שלו תצא משליטה. לפי המאמר, מדובר באיום הולך ומחריף, שפוגע במיוחד באוכלוסיות מבוגרות ובאזורים פגיעים חברתית וכלכלית.
לא רק תחושת חום, אלא גבול פיזיולוגי ממשי
החידוש המרכזי במחקר הוא המעבר ממדדי חום מוכרים, כמו “אינדקס חום”, לבחינה פיזיולוגית של המגבלות שהחום מטיל על הגוף האנושי. החוקרים השתמשו במודל HEAT-Lim, המשלב טמפרטורה, לחות ויכולת ויסות החום של הגוף, כדי להעריך באילו תנאים אדם בריא, מותאם חלקית לחום, השוהה בצל, כבר אינו יכול לבצע פעילות גופנית בבטחה. “מגבלות מחיה חמורות” הוגדרו כמצב שבו החום והלחות אינם מאפשרים לבצע בבטחה פעילות מאומצת יותר מטאטוא רצפה בצל; במקרים אחרים, החום מגביל את האדם לפעילות קלה בלבד, כגון ישיבה, הליכה קלה או עבודות בית פשוטות. זהו שינוי חשוב: השאלה אינה רק אם חם, אלא אם הגוף עדיין מסוגל לתפקד.
לשם כך שילבו החוקרים נתוני אקלים שעתיים לשנים 1950–2024 עם מידע דמוגרפי ועם סימולציות של מאזן החום בגוף עבור שתי קבוצות גיל: בני 18 עד 40 ובני 65 ומעלה. מן המאמר עולה כי העלייה בטמפרטורות ובלחות כבר מתורגמת לעלייה ממשית במספר השעות בשנה שבהן צריך להגביל פעילות פיזית, גם בצל. החוקרים מציינים כי אזורים מסוימים כבר חוו בשעות החמות ביותר תנאים “בלתי־ישיבים”, כלומר תנאים שבהם הגוף מתקשה לפצות כלל על עומס החום הסביבתי.
המבוגרים משלמים את המחיר הכבד ביותר
הפער בין צעירים למבוגרים הוא אחת התוצאות הבולטות במחקר. ברמה העולמית, צעירים בני 18 עד 40 נחשפו בשנים 1950–1979 לממוצע של כ־25 שעות בשנה של מגבלות מחיה חמורות הקשורות לחום. בתקופה 1995–2024 המספר הזה עלה לכ־50 שעות בשנה, כלומר הכפלה. אצל בני 65 ומעלה העלייה חדה עוד יותר: מכ־600 שעות בשנה בתקופה המוקדמת לכ־900 שעות בשנה בתקופה המאוחרת. לפי סיקור של Science News, מדובר ביותר מ־10% מכלל שעות השנה, ובתוספת של כ־300 שעות לעומת אמצע המאה ה־20.
הסיבה לכך אינה מפתיעה: עם העלייה בגיל, יכולת הגוף לווסת חום פוחתת. לכן, בעוד שאצל צעירים מדובר עדיין בחלק קטן יחסית מן השנה, אצל מבוגרים מדובר כבר במגבלה רחבה הרבה יותר על ניידות, עבודה, פעילות גופנית ושגרת חיים בסיסית. לפי The Nature Conservancy, כיום כ־35% מאוכלוסיית העולם חיה באזורים שבהם החום מגביל בצורה חמורה פעילות בטוחה אפילו לצעירים בשעות החמות של השנה, ואילו בקרב מבוגרים התמונה חמורה בהרבה. ב־2024, השנה החמה ביותר שנמדדה עד כה, יותר מ־43% מן הצעירים וכמעט 80% מן המבוגרים בעולם חוו לפחות פרקי זמן מסוימים שבהם חום ולחות הגבילו בצורה חמורה את היכולת לקיים פעילות יומיומית בטוחה.
המחקר גם מזהה מוקדי סיכון ברורים. העלייה החדה ביותר במגבלות המחיה הקשורות לחום נרשמה בדרום־מערב ובמזרח אמריקה הצפונית, בדרום אמריקה הדרומית, במזרח הסהרה, בחלקים נרחבים של אירופה, בדרום־מערב אסיה, במזרח אסיה ובדרום אוסטרליה. אבל מספר השעות הגבוה ביותר בשנה נרשם בדרום אסיה ובדרום־מערב אסיה. בקטר, למשל, צעירים עברו מממוצע של 382 שעות בשנה של מגבלות מחיה חמורות בשנות 1950–1979 ל־866 שעות בשנה בתקופה 1995–2024. אצל בני 65 ומעלה בקטר נרשמו כבר יותר מ־2,820 שעות בשנה — כמעט שליש מן השנה. גם בקמבודיה, בתאילנד ובבנגלדש מבוגרים כבר חווים מגבלות חמורות במשך רבע עד שליש מן השנה.
השפעה גם על מדינות עשירות
המחקר מדגיש כי הבעיה אינה מוגבלת למדינות עניות. גם במדינות עשירות יותר, ובהן ארצות הברית וקטר, הגישה לקירור, לתשתיות מתאימות ולהגנות במקום העבודה אינה שוויונית. בארצות הברית, למשל, בני 65 ומעלה חווים כיום בממוצע כ־270 שעות בשנה של תנאים שמגבילים פעילות בטוחה, לעומת כ־200 שעות בשנות החמישים. לדברי החוקרים, ההבדל האמיתי אינו רק עוצמת החום, אלא היכולת של בני אדם להתמודד איתו — באמצעות מיזוג, תכנון עירוני, הגנה על עובדים ומערכות בריאות ציבור.
המשמעות הרחבה של המחקר מטרידה במיוחד משום שהוא מתאר עולם שהתחמם “רק” במעט יותר ממעלה אחת צלזיוס בהשוואה לעבר, בעוד האוכלוסייה העולמית ממשיכה לגדול ולהזדקן. לכן, החוקרים קוראים לשילוב של שני מהלכים במקביל: הסתגלות מיידית — קירור, תשתיות, הגנת עובדים וזיהוי אוכלוסיות פגיעות — לצד הפחתה מהירה של פליטות מפחם, נפט וגז. במילים אחרות, השאלה אינה עוד רק כמה חם יהיה בעתיד, אלא כמה זמן בשנה בני אדם יוכלו להמשיך לחיות, לעבוד ולנוע בבטחה בתנאי חוץ.
עוד בנושא באתר הידען:
