לפני שבוע התפרסם בנייצ’ר מחקר בו תיארו החוקריםכיצד עקבו מקרוב אחר האבולוציה של הנגיף בגופו של חולה סרטן שמערכת החיסון שלו חוסלה וגילו מוטציות שמסוגלות להתמודד גם עם מספר רב של נוגדנים שהופקו כנגד הנגיף
אחת השאלות החשובות ביותר בימים אלו היא האם נגיף הקורונה יכול לפתח עמידות כנגד החיסונים. אין עדיין תשובה חד-משמעית (וגם לא תהיה עד שזה יקרה), אבל יש רמזים. אחד מהם הוא המקרה של חולה X – אדם שהנגיף השתולל בגופו 102 ימים עד שקטל אותו. לפני שבוע וקצת התפרסם מאמר באחד מכתבי-העת הנחשבים ביותר בקהילה המדעית – נייצ’ר – אודות חולה X. החוקרים תיארו כיצד עקבו מקרוב אחר האבולוציה של הנגיף בגופו של חולה X, וגילו מוטציות שמסוגלות להתמודד גם עם מספר רב של נוגדנים שהופקו כנגד הנגיף.
או לפי הלקח שאני מפיק: בהחלט ייתכן שהנגיף יכול לפתח עמידות לחיסונים[1].
ומעשה שהיה כך היה.
החולה שמעולם לא החלים
לפני שהאיש במרכז סיפורנו הפך לחולה X, הוא היה גבר בשנות השבעים לחייו. הוא לקה בסרטן ב- 2012, שלצד התרופות שלקח גרמו למערכת החיסון שלו לקרטע ולדעוך (אם המונחים המדויקים מעניינים אתכם, היה לו מחסור חמור בתאי B ו- T).
מצב זה, בו מערכת החיסון אינה מתפקדת, מסוכן מאד לבריאות. מערכת החיסון אמורה להגן עלינו מכל פולש זעיר, ואם היא אינה מסוגלת לעשות זאת, הרי שאנו יכולים למות מכל נגיף, חיידק ופטרייה – אפילו ממחלות שאנשים בריאים היו מתאוששים מהן תוך יום או יומיים. אפשר להבין מדוע היו חששות לגבי סיכוייו של חולה X לשרוד, כאשר נדבק בנגיף הקורונה ופונה לבית החולים.
ואז קרה דבר מוזר.
בבני-אדם בריאים, מערכת החיסון נלחמת בנגיף הקורונה. זה עשוי לקחת לה זמן, אבל בסופו של דבר היא מפיקה נוגדנים שמשתקים אותו ומשגרת תאי דם לבנים שיבלעו אותו. אצל רוב האנשים, זה מספיק כדי לעצור את הנגיף. אבל מערכת החיסון של חולה X לא הייתה מסוגלת לעשות דבר מכל אלה, וכך הנגיף השתולל בגופו יום אחר יום, כשהוא מדביק תא אחר תא. תאים חדשים צצו כדי להחליף את קודמיהם – וגם אלו נדבקו, נהרסו, והוחלפו בתורם בתאים נוספים. זה היה שדה קרב בו מיליוני לוחמים מתו מדי יום, וביום המחרת חזרו להילחם בשנית.
לנגיף היה יתרון גדול אחד: הוא מסוגל לעבור אבולוציה. בכל פעם שהנגיף מדביק תא, הוא גורם למכונות בתוך התא לייצר מספר רב של נגיפים חדשים. אלא שמדי פעם צצות תקלות בשכפול הקוד הגנטי של הנגיף, וכך מופקים נגיפים חדשים עם מוטציה כלשהי.
בחולים רגילים, לנגיף אין מספיק זמן לעבור אבולוציה משמעותית. מערכת החיסון רודפת אחריו עד כלות ומחסלת אותו תוך שבוע-שבועיים. הנגיף מתקשה מאד לפתח מוטציות שיעזרו לו להתמודד עם כל הדרכים השונות בהן יכול הגוף לקטול אותו. אבל לחולה X, כאמור, לא הייתה מערכת חיסון מתפקדת, כך שהנגיף קיבל גן משחקים מושלם משלו: הוא היה יכול להמשיך להדביק תאים ולעבור מוטציות. והוא עשה בדיוק את זה במשך 102 ימים ארוכים, במהלכם שכב החולה בבית-החולים כשהוא נמצא על קו התפר שבין החיים והמוות.
הרופאים, מצידם, לא אמרו נואש. הם טיפלו בחולה X באמצעות רמדסיוויר – תרופה שהוכחה כמועילה בקרב נגד נגיף הקורונה[2]. הנגיף אפילו לא מצמץ. וכך, בלית ברירה, סיפקו הרופאים תרומת פלזמה לחולה.
הפלזמה הפלאית
הפלזמה היא חלק מנוזל הדם – למעשה, יותר ממחצית מנפח הדם מורכב מפלזמה. היא מכילה חלבונים שונים, ואולי החשוב ביותר: היא מכילה נוגדנים שהגוף ייצר.
הפלזמה שחולה X קיבל נלקחה מאנשים שהחלימו מנגיף הקורונה, ולפיכך הכילה שפע של נוגדנים כנגד הנגיף. כדי להבהיר: לא מדובר בסוג אחד בלבד של נוגדנים, המכוונים כנגד אתר אחד או שניים אליו הם יכולים להתחבר על פני השטח של הנגיף. אותה פלזמה הכילה מגוון גדול של נוגדנים שבוודאי התחברו לנגיף בצורות רבות ושונות. זה היה איום ממשי עבור הנגיף בגופו של חולה X. אם מערכת החיסון שלו הייתה מתפקדת עדיין, יש סיכוי משמעותי שביחד עם החיזוק שקיבלה מנוגדנים החדשים, היא הייתה יכולה להתגבר על הנגיף.
וכך, הנגיף עשה את הדבר היחיד שהוא יכול לעשות. הוא עבר אבולוציה.
אבולוציה כנגד הנוגדנים
כמובן, הנגיף לא עבר אבולוציה במכוון. זוהי רק לשון ציורית. הוא לא קם בבוקר והחליט להשתנות. הוא פשוט המשיך להדביק תאים נוספים וליצור צאצאים של עצמו. רבים מהם נתפסו על-ידי הנוגדנים ולא הצליחו להדביק תאים חדשים. מעטים מאד – אלו שעברו מוטציות שסייעו להם להתחמק מהנוגדנים – הצליחו להמשיך בפעילותם המזיקה. הם הדביקו תאים חדשים, ויצרו עותקים נוספים של עצמם, שכל אחד מהם כלל את המוטציות שעזרו להם עד כה. וכך, תוך זמן קצר – 16 ימים בערך – כמעט כל הנגיפים בגוף הכילו את המוטציה המועילה. ואז, כאשר הנוגדנים החיצוניים התבלו והפסיקו לתפקד בגוף החולה, שכיחותה של המוטציה ירדה מכיוון שלא היה לה יתרון יותר.
ומה קרה כשהחולה קיבל מנה חדשה של פלזמה עם נוגדנים יעילים? נכון – שכיחות הנגיפים עם המוטציה זינקה שוב לכמעט מאה אחוזים מכלל הנגיפים בגוף.
מהי אותה מוטציה שעזרה לנגיפים להתמודד עם הנוגדנים? למעשה, מדובר בשתי מוטציות שונות. החוקרים חילצו את הנגיפים המוטנטיים מחולה X וגידלו אותם במעבדה, וכך למדו כיצד הן מועילות לנגיף. הם גילו שהמוטציה הראשונה – D796H שמה – עזרה לנגיף להתחמק מהנוגדנים, אך פגעה ביכולת ההדבקה שלו. היא לא הייתה מוצלחת במיוחד.
המוטציה השנייה – דלתא-H69 / דלתא-V70 – הייתה כמעט הפוכה בטבעה: היא שיפרה את יכולת ההדבקה של הנגיף פי שניים, אך לא סייעה לו להתחמק מנוגדנים.
ואז מצאו שתי המוטציות זו את זו, והחגיגה החלה. כאשר הכיל הנגיף את שתי המוטציות ביחד, הוא היה מסוגל להתחמק מהנוגדנים -=ועדיין=- ניחן ביכולת הדבקה רגילה.
זה, למעשה, היה שילוב המוטציות שרופאים בכל העולם חוששים ממנו: כזה שמסוגל להתמודד עם כל הנוגדנים בגוף באופן טוב יותר מהנגיף המקורי, ועדיין להיות מדבק. רוב הסיכויים שנגיף מוטנטי שכזה מסוגל גם להתמודד טוב יותר עם כל חיסון, מכיוון שהחיסונים המקובלים כיום כנגד הנגיף, מעודדים רק את יצירתם של כמה סוגי נוגדנים המתחברים לאתר אחד בלבד על פני הנגיף. אבל המוטציה הכפולה אפשרה לנגיף להתמודד ביעילות גם עם כל הנוגדנים שנוצרו כנגד הנגיף – כל אתר ואתר – בגופם של חולים שהבריאו.
ובסופו של דבר, לאחר 102 ימים וכאשר שכיחות המוטציה הכפולה הגיעה לכמעט מאה אחוזים בגופו של חולה X, איבריו כשלו והוא נפטר.
מה הלקחים?
הלקח המרכזי שהחוקרים הפיקו מהמעקב אחר האבולוציה של הווירוס, הוא שיש להיזהר כאשר תורמים פלזמה לחולים עם מערכת חיסון שאינה מתפקדת. בחולים אלו יכול הנגיף לעבור אבולוציה במהירות, וכך ליצור זנים חדשים ומסוכנים.
הלקח שאני מפיק ממחקר זה – וחשוב להבהיר שאני לא אימונולוג או אפידמיולוג – הוא שהנגיף מסוגל לעבור מוטציות שמאפשרות לו להתחמק יותר בקלות מנוגדנים המגיעים מחולים שרכשו חסינות כנגדו. הוא אינו מסוגל לחמוק מהנוגדנים לגמרי, אבל אותו שילוב מוטציות שמתואר במאמר הספיק בהחלט כדי לאפשר לנגיף לשגשג גם תחת מתקפת הנוגדנים שספג.
אם לקח זה נכון, הרי שמצפה לנו עסק ביש בשנה הקרובה. הנגיף אולי עבר אבולוציה מהירה בגופו של חולה X, אבל גם אבולוציה איטית יותר בגופיהם של מיליוני חולים עשויה להפיק את אותו שילוב מוטציות מסוכן – או אולי אפילו אחד שיהיה מוצלח עוד יותר בהתחמקות ממערכת החיסון. מהרגע שנגיף מוטנטי זה ישתחרר לקהל המחוסנים – הוא יצליח להדביק אותם.
אבל – וזה אבל חשוב – אין עדיין ודאות ששילוב המוטציות באמת מסוכן עבור אנשים מן השורה. חולה X סבל מכשל חיסוני מלכתחילה. ייתכן שחולים רגילים שיידבקו בנגיף עם המוטציה-הכפולה, יוכלו להסתמך על מערכת החיסון המלאה שלהם – שאינה מסתמכת רק על נוגדנים אלא גם על שפע של תאי דם לבנים – כדי לעצור את הנגיף המוטנטי.
או שלא. אנחנו פשוט לא יודעים. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעובדה ששילוב המוטציות האמור הקנה לנגיף עמידות לכל הנוגדנים שהופקו על-ידי חולים, לפחות בגופו של חולה X.
כמו תמיד בביולוגיה – ובמיוחד בכל מה שנוגע לאבולוציה של נגיפים וחיידקים – נצטרך לחכות ולראות האם הנגיף יצליח, במיליארדי ניסויים שונים בגופיהם של מיליוני חולים, לפתח את היכולת להתמודד עם מערכת החיסון ועם החיסונים ביעילות.
ובינתיים, נקודה אחרונה חשובה: אתם לא צריכים להימנע מלהתחסן רק מכיוון שעלולה להתפתח מוטציה שתתמודד גם עם החיסון בסופו של דבר. למעשה, ככל שיותר אנשים יהיו מחוסנים, הם יהיו מוגנים יותר מהגרסאות השכיחות של הנגיף כיום. כתוצאה מכך, לנגיף יהיו פחות הזדמנויות להדביק אותם ולעבור אבולוציה בגופיהם.
אפילו אם אותה מוטציה כפולה, או אחרות שמקנות לנגיף עמידות לנוגדנים, יתפתחו במקום כלשהו לעולם, הרי שנוכל כנראה למנוע את חדירתה לארץ הקודש באמצעות סינון קפדני ביותר של הנוחתים בנתב”ג.
כך שכן – אל תוותרו על החיסונים. המחקר כרגע רק מספק רמז לכך שבבוא היום אנו עלולים להיתקל בנגיפים מוטנטיים שיהיו מסוגלים להתמודד גם עם החיסונים, אבל הקלפים עדיין פתוחים, גלגל הרולטה עדיין לא סיים להסתובב, ושום דבר עדיין לא בטוח.
נקווה לטוב, ובינתיים – רק בריאות.
[1] https://www.nature.com/articles/s41586-021-03291-y
[2] https://www.fda.gov/news-events/press-announcements/fda-approves-first-treatment-covid-19
ד”ר רועי צזנה הוא חוקר עתידים, מרצה ומחבר הספרים “המדריך לעתיד ו”השולטים בעתיד”
עוד בנושא באתר הידען:
