לנקות את הפלסטיק מהים – טייק 2

מתקן לניקוי אי הפלסטיק באוקיאנוס השקט התנגש במציאות וחזר למקצה שיפורים במוסך. כעת יוצאת היוזמה האופטימית לניסיון שני, על אף הבעיות והביקורת

רן בן מיכאל, זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה

בקיץ 2018 הוצב באוקיאנוס השקט מתקן חדשני שתוכנן להיות פתרון ראשוני בקנה מידה גדול לצמצום היקף פסולת הפלסטיק הימית שצפה במרכזו של אי הפלסטיק הגדול בצפון האוקיינוס השקט. האירוע היה אמור להיות אבן דרך ראשונה במסע ארוך ופתפתל לצמצום בעיית זיהום הפלסטיק באוקיאנוסים. על אף השאיפה לנקות 90 אחוז מהפלסטיק הימי עד 2040 באמצעות 60 מתקנים כאלה, נתקל המתקן הראשון בקשיים משמעותיים תוך זמן קצר. כעת, הצוות מאחוריו יוצא לים לניסיון נוסף כשברקע לא מעט ביקורת על המיזם.

מחזיק מים

מאחורי המיזם השאפתני הזה עומד בויאן סלאט, צעיר הולנדי, שהקים אותו כדי לקדם את יישום הפתרון שהגה, כבר במהלך לימודיו באוניברסיטה. המיזם – The Ocean Cleanup Initiative -הוקם ב-2013 ובאותם ימים הקדים את זמנו, ולכן עורר לא מעט התרגשות תקשורתית. ב-8 בספטמבר 2018, כשפלסטיק כבר הפך לסוגיה הסביבתית המדוברת ביותר, הושק המתקן – שזכה לכינוי “וילסון”.

על הכוונת של וילסון ניצב אי הפלסטיק בצפון האוקיאנוס השקט, בין קליפורניה להוואי, שהוא הגדול מבין חמישה ריכוזי פלסטיק ימיים שנוצרו בגלל הזרמים הקבועים באוקיינוסים. באי הפלסטיק הזה יש 1.8 טריליון חתיכות פלסטיק ששוקלות כ-80 אלף טון. הנתונים הללו מייצגים רקחלק קטן מסך כל הפלסטיק שצף באוקיאנוסים (על פי הערכות מדענים, מדובר ביותר מ-5 טריליון חלקיקים, במשקל של כ-250,000 טון) ואינם כוללים את הפלסטיק שמצטבר על קרקעית הים.

וילסון הוא צינור חלול וארוך בצורת U שתוכנן ללכוד כ-5 טונות של פלסטיק מדי חודש, זאת מבלי לפגוע ביצורים ימיים ותוך עמידה בלחצי הזרמים, הגלים והרוחות. אולם, אחרי ארבעה חודשי פעילות התברר שהוא לא ממש מצליח לעמוד במשימות שלו: הפלסטיק לא נאסף כמו שצריך והמתקן נשבר תחת הלחץ בסוף דצמבר. בתחילת 2019 וילסון נגרר חזרה לחוף לתיקונים.

המתקן החדש שנשלח החודש להחליף את וילסון הוא קטן ורחב יותר, זאת כדי שיוכל לעמוד טוב יותר בלחצים, וכולל פאנלים סולאריים, חיישנים ואנטנות כדי לעקוב אחרי תנועת הפלסטיק עצמו וגם ולמסור את מיקום המתקן לספינות שיאספו את הפלסטיק ושיעבירו אותו למחזור.

ניקוי או מניעה?

למרות ההשראה, המוּדעוּת וסחיפת המשקיעים המיזם עורר גם בקורת לגבי שיטתו, ישימותהּ, היעילות ופוטנציאל החזר ההשקעה.

עם פרסום דו”ח בדיקת הישימות של הפרויקט ב-2014 העלו מומחים הסתייגויות טכניות – על עמידות המתקן – ואקולוגיות: למשל כי אורגניזמים צפים אינם יכולים לעקוף את המתקן או כי צורתו תכלא יצורים אחרים בתוכו ותכריח אותם לצרוך פלסטיק. בעיה אחרת היא שכמו כל מתקן ימי אחר, גם על המתקן לאיסוף אשפה תצטבר שכבת ביופאולינג (חיידקים, אצות וגם צדפות, סרטנים, ספוגים, איצטלנים ועוד) וצריך יהיה למנוע או להאט את היווצרותה בכדי לשמור על תפקודו התקין של המתקן (יידרש טיפול תקופתי בכדי לשמור על התכונות ההידרודינמיות שלו)..

עוד נטען שהמתקן הזה נועד להתמודד עם הפלסטיק הצף בשכבת המים העליונה, אבל ההערכות הן שרק כאחוז אחד מפסולת הפלסטיק נותרת במצב זה, משום שרוב פסולת הפלסטיק שוקעת לקרקעית, וחלק מהפלסטיק שצף מתפרק לפיסות קטנות של מיקרו-פלסטיק בגדלים שבין סנטימטר לאלפיות המילימטר, שבהן המתקן אינו מותאם לטפל.

ביקורות אחרות נגד וילסון עסקו בנחיצותו. הארגון הסביבתי 5Gyres שמתמקד בנושא איי הפלסטיק, למשל, לטען שעדיף להשקיע מאמצים במניעת הזיהום ביבשה ולא באיסוף הפלסטיק בים. מבקר אחר טען כי איי הפלסטיק הם למעשה “מדבריות” במרכז האוקיאנוסים (מבחינה מגון הביולוגי בשטחים אלה של ים פתוח) והשקעה בניקיונם לא תציל את מארג המזון הימי כלל; ללא טיפול במקור הזיהום ביבשה, האיים יווצרו מחדש בתוך 50 שנה, גם אם ינוקו כליל. כמה מבקרים אף קראו למיזם “חלום מפתה, שדוחה יישומים של פתרונות מעשיים”.

“מתקן בעומק הים דורש תחזוקה מרובה – זו סביבה דינמית, בלתי צפויה ואגרסיבית – הכרוכה בעלות כלכלית ובפליטת גזי חממה”, אומרת “דר שמרית פרקול-פינקל, מייסדת-שותפה של חברת אקונקריט המפתחת פתרונות לתשתיות חופיות וימיות. “מצד שני, השקעה בחדשנות היא הכרחית מפני שיוזמות בלתי אפשריות לכאורה מקדמות אותנו”.

“אם אין למיזם אופק כלכלי ברור, הוא יוותר תלוי פילנתרופיה, אפילו השקעות אימפקט יצפו לראות החזר במרוצת הזמן”, מוסיפה פרקול-פינקל. “בסופו של דבר מניעת הזיהום במקור, בגלל קצב ההתרחשות, היא כנראה המקום הנכון להשקיע בו, לניקיון הים יש מגבלות רבות מדי”.

עד שנת 2018 הושקעו במיזם כ-30 מיליון דולר מקרנות, מחברות, ממימון המונים ומפילנתרופים כמו מארק בניוף ופיטר טיל, מייסדי סיילספורס ופייפאל, בהתאמה. אך כיום מחזור פלסטיק הוא פחות אטרקטיבי מבחינה כלכלית; את הפלסטיק הרב שייאסף (אם וכאשר), אין למי למכור. לכאורה, אי-ההצלחה הראשונה היא הוכחה כי ההשקעה היא בפתרון הלא נכון, אך יש המציעים להתמקד בצד חיובי של העניין ולא להתייאש מוקדם מדי.

טכנולוגיה פשוטה

האמת היא שכיום יש חלופות טכנולוגיות לבעיית הפלסטיק, שאמנם נתפסות כפחות נוצצות וסקסיות, אבל יכולות לעבוד טוב יותר באופן נקודתי.

ארגון בשם Ocean Voyages Institute, למשל, משתמש במכשירי GPS, שנמסרים לספינות מסחר ויאכטות, כדי לסמן את מיקומן של רשתות רפאים – ציוד דיג שנשכח ומהווה את אחת מבעיות הפלסטיק הקשות וגורם למותם של מאות אלפי יצורים ימיים. ואכן, במהלך 25 ימי המסע שערך הארגון במאי 2019 נאספו 40 טון של פסולת פלסטיק ימית.

The Seabin Project פיתחו פח אשפה צף עם משאבה ופילטרים שמנקה את המים מפסולת, מיקרופלסטיק ואפילו שמן. המתקן הקטן יחסית מתאים למקומות כמו נמלים ומרינות שם זרמים וגלים אינם מפריעים לפעולתו. פתרון דומה הוא כריש הזבל, מעין פילטר צף שמסנן את המים באופן פסיבי בדומה לפיהם של כרישים המשחרים למזון. שלושת גלגלי הזבל שהוצבו באזור בולטימור בארה”ב אוספים אף הם פסולת פלסטיק באמצעות גלגל שמונע על ידי זרמי הנהרות ופאנלים סולאריים; הפסולת מועברת לדוברה ומשם נשלחת לשריפה לייצור חשמל.

זה לא הולך להיגמר

סלאט והמיזם ממשיכים במאמציהם על אף הביקורת וסבורים שיש להם תשובות למרביתה. דבר אחד נראה ברור, הם לבדם לא יספיקו: כמעט 350 מיליון טון של פלסטיק יוצרו בעולם ב-2017 וחברות פטרו-כימיות משקיעות כעת קרוב ל-40 מיליארד דולר במפעלים לייצור פלסטיק בארה”ב לבדה.

נדמה שלצד פיתוח טכנולוגיות שיטפלו בנזקים, יש לכלול צעדי מדיניות בינלאומיים כמו ההסכם של מדינות ברית האומות ב-2018 על צמצום השימוש בפלסטיק, או החלטת האיחוד האירופי לאסור עד 2021 את המכירה של 10 סוגים של מוצרי פלסטיק חד-פעמיים שקיימים להם תחליפים מתכלים.