סיקור מקיף

נוכרים עליך ישראל/ד"ר יחיעם שורק

תופעה היסטורית המתחילה בנקודת ראשיתו של עם ישראל ומתנהלת לאורך תקופת בית ראשון ושני ואף לאחר החורבן מקופלת ביחס כלפי הנוכרים.

ד"ר יחיעם שורק

תופעה היסטורית המתחילה בנקודת ראשיתו של עם ישראל ומתנהלת לאורך תקופת בית ראשון ושני ואף לאחר החורבן מקופלת ביחס כלפי הנוכרים. הצגת כל מי שאינו שייך לעם ישראל כ"נוכרי", כלומר זר, מי שבא מנכר, מבחוץ, מרחוק, נועדה לשמש הצדקה תכליתית ומוסרית להאחזותו של העם בכנען, לכיבושים, לגירוש, להרג ולרצח שהחל להתבצע דרך קלגסיו של יהושע בן-נון. התנ"ך נכתב ונערך שנים הרבה לאחר התהוות המאורעות, לעיתים בחלוף כמה מאות שנים, כאשר הנחיצות במציאת ההצדקה היתה די בוערת מבחינת קווי עיצוב הזהות של העם היהודי וזיקתו לאזור. אין קל מזאת, כשרוצים לחפות על כל מעשי הפשע של ההתנחלות היהודית הקדומה מזה ועל אי-זיהויו כקדום יותר משאר העממים, מאשר להצמיד למצחם של עמי כנען את התווית של "נוכרים" כדי להציגם כזרים, כבלתי-שייכים, כמרוחקים.

עם זאת שומר המקרא עדיין על עמדה לא דורסנית מדי כלפי הנוכרים. אלא שמדי פעם "נפלט" לו מסר אחר כגון: "את הנוכרי תיגוש (תלחץ)" (דברים טו 3), או "לנוכרי תשיך (תלוה ברבית) ולאחיך לא תשיך" (דברים כג 21).

השימוש השלילי, המסתייג, המתנשא, החשדן ולעיתים הבוטה מתחיל לקבל ביטוי ספרותי בולט יותר מראשית ימי הבית השני, והולך ומתעצם עם הזמן אל תוך עומק התקופה ובעיקר לאחר חורבן הבית השני.

מדוע מראשית הבית השני? ליהודה מגיעים קבוצות הגולים השבים מבבל. קבוצות אלה היוו חלק קטן מכלל הגולים לבבל, מאז הגלות האשורית של המאה השמינית לפנה"ס. הללו, מונהגות ראשית על ידי זרובבל, יהושע וששבצר ואחר-כך על ידי עזרא ונחמיה, הגיעו מבבל כשהן חדורות, כך דומה, ולפחות מנהיגיהן, באידיאולוגיה אובססיבית של קנאות לדת, התנשאות מסויימת כלפי היהודים שלא גלו, פטרנליזם כלפי השומרונים, על אף שרצו להשתתף עימן בהקמת המקדש ואף ביקשו להוכיח את תמימות יהדותם וגילויי איבה כנגד נוכרים. ומי הם אותם "נוכרים"? עמונים ואדומים לשם משל, שישבו באזור במשך מאות רבות של שנים, אף קודם להתהוות העם העברי.
הקבוצות שהגיעו מבבל, מגובות על ידי המלוכה הפרסית, החלו לטפח מעין לוקאל-פטריוטיזם לקראת הקמתה של יישות אוטונומית, ובוודאי שבסיטואציה כזו אין מקום למקומיים הפגניים. הללו כונו בשם "גויים", "נוכרים" ועוד, והחלה מגמה לעקירתם מן האזור ה"טהור", ה"קדוש", קרי יהודה, או בטרמינולוגיה הפרסית – "מדינתא (=עיר) דיהד".
התמוטטות השלטון הפרסי כתוצאה מהמהלכים הצבאיים המקדוניים בהנהגתו של אלכסנדר ממקדוניה הביאה ליהודה, כחלק אינטגראלי מכלל הממלכה הפרסית, את התרבות ההלנית, ההלניסטית, וכתוצאה מניסיונות רפורמה להעמקת ההלניזם, כגון במיזם של יאסון להפוך את ירושלים, או לפחות את חלקה לפוליס הלניסטית, התעוררה ביקורת נוקבת כנגד המקדונים (היוונים), היוונות (ההלניזם) וההתיוונות (ההלניזציה). גורמים קנאים ראו בדאגה רבה ועמוקה כיצד עקרונות היהוויזם הולכים ונרמסים מול ה"מודרניזציה" של אז – ההלניזציה, ופיתחו עוינות כלפי מי שהוגדר בטרמינולוגיה שלהם – "הנוכרים", "הגויים", "הזרים", ואו-אז מקבל המונח נוכרי-גוי-זר איפיון שלילי, כמעט לחלוטין שונה ממשמעותו בתקופה המקראית-התנ"כית.
זאת ועוד, בספרות החיצונית היהודית של אותן שנים, ניתן למצוא, "מתמיה", אך מאוד מתיישב עם עמדת הקבוצות היהוויסטיות, כיצד משבשים בכוונה את מאמרי המקרא. למשל, בספר "חוכמת שלמה" מושמצים הכנענים (המהווים מין סימבול קדום ל"נוכרים"). "ספר היובלים" משנה את הנאמר בתנ"ך, שלפיו ניתנה הארץ לכנען בן חם, ולפי גרסת "ספר היובלים" שייכת מלכתחילה הארץ לשם ואילו כנען כבש אותו בחמס. כל הסיפור המפורט בספר יהושע על כיבוש הארץ וגירוש הכנענים נתפס במחשבת קנאי בית שני כמהלך הפוך: קודם כבשו הכנענים באכזריות את הארץ, ומידי מי? מידי השמים.
המונח נוכרי-גוי-זר הפך אצל אותה חבורה קנאית, קיצונית, כגורם המסכן את היהדות מחד ואת התשוקה לריבונות פוליטית מאידך. בנסיבות אלה התקשו הללו להבין כיצד מול עיניהם קמות ערי פוליס הלניסטיות, כשבתוכן פועלת אוכלוסיה מעורבת של מקדונים, יוונים, פניקים, שמים ושאר עממים.
התוצאה המרכזית של דאגה חרדתית זו היתה פרוץ מרד המקבים בהנהגת מתתיהו ויהודה בנו. ואכן השניים, ובעיקר יהודה מכריזים מלחמת קודש וחורמה בגויים-נוכרים-זרים. הדבר התבטא בגירוש אוכלוסיות, ברציחתן (כולל זקנים, נשים ועוללים), במעשי חורבן ושריפה ובהשלטת היהוויזם בממלכת יהודה הגדלה והולכת. יורשיו יתעסקו גם עם גיור כפוי.
ומי שמחפש הצדקה למהלכים קשים אלה ימצא אותם בספרות החיצונית כגון "חוכמת שלמה": "מי ירשיעך בהשמידך גויים אשר אתה יצרתם" (יב, 12). כלומר לפנינו הצדקה לרצח עמים, ה"מוכתמים" כ"נוכרים", שהם יצירי האל, וברצותו יחיה אותם וברצותו ישמידם.
בשעה שאנטיוכוס השביעי, "סידטס", דורש משמעון החשמונאי לסגת מאזורי כיבושיו שבמישור החוף, עונה לו שמעון: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא קניין זרים כבשנו, כי אם נחלת אבותינו שנקרעה מעלינו ביד אויביני אשר לא כדת (וכדין). ועתה, כאשר באה השעה, קיימנו את נחלת אבותינו בידינו" (מקבים א' טו, 34-33).
המונח גוי-נכרי-זר "מככב" איפוא בכל מהלכי המקבים-החשמונאים, אם כי ראוי להיאמר, שהדור השלישי למתתיהו והשני ליהודה ולאחיו התנהג על פי אמות מידה הלניסטיות, מבית המלוכה החשמונאי ומטה.
השיוך המבזה והפוגע במונח "נכרים" ממשיך להתקיים בספרות החיצונית שמשקפת את התקופה הרומית ביהודה (משנת 63 לפנה"ס ואילך), אך הוא "מתאזן" על ידי כתבי יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון של הבית השני, שגישתו היסטוריוסופית בעיקרה ולא אמוציונאלית או תיאולוגית-קנאית. בתקופה שנמשכה מהכיבוש הרומי ועד חורבן הבית (70 לספ') שולטת חליפות בהנהגת הסנהדרין – המוסד האקדמי, החקיקתי והשיפוטי הבכיר שביהודה – שתי מגמות הפוכות ("הפוכות" לענייננו בזיקה ליחס לנוכרים): בשעה שהקבוצה הכוהנית-האריסטוקרטית- הצדוקית מנהלת את ענייני הסנהדרין מתגמש היחס לנוכרים ומקבל עמדה יותר עניינית ולא מעט הומנית, ואילו בשעה שהפרושים נוטלים את ההובלה מקצינה העמדה כלפי הנוכרים. הנוכרים נתפשים בעיני הפרושים כסכנה תיאולוגית, יישובית, כלכלית ובוודאי שממלכתית.
בתקופת המרד הגדול, ובעיקר משעה שהקנאים הקיצונים מנהלים אותו ואחראים למרחץ הדמים בירושלים ("ריב האחים"), מחריף היחס לנוכרים, הנתפשים, בעיני המורדים כמובן ובעיקר, כמשתפי פעולה סדרתיים עם השלטון הזר, ונוסיף לכך את הקנאה שהצטברה בקרב אותם קנאים, ויחד עמם כפריים עניים, כלפי ערי הפוליס העשירות, הנוכריות, נבין את ההרג, ההרס והגירוש שכפו המורדים על הנוכרים בתקופת המרידה.

הבה נעצור כאן לשניה כדי לעשות קצת סדר ב"בלגאן". היחס לכל מי שלא היה יהודי בתקופת הבית השני, ובעיקר בחלק הראשון של התקופה הרומאית (63/67 לפנה"ס – 73 לספ') היה שלילי ונבע מהסיבות הבאות: ראשית – מסורת התקופה ההלניסטית – הכיבוש הזר; שנית – ההתיוונות והשפעותיה; שלישית – החלפת כובש זר (מקדוני-יווני) בכובש זר (רומי); רביעית – המשבר הצורב של שקיעת המלוכה החשמונאית ערב הכיבוש הרומי; חמישית – הצלחתן הכלכלית של ערי הפוליס; ששית – הדבקת תוויות מעוותות של שיתוף-פעולה זדוני בין תושבי אותן ערים לבין השלטון הרומי; שביעית – התפתחות התורות הקנאיות היהודיות; שמינית – המרד הגדול שנתן במה לתנועות הקיצוניות, היהוויסטיות והמשיחיות.

בתקופה הרומית השניה, מחורבן הבית ומנפילת מעוז המרידה הסיקאריי (מצדה), שולטת התנועה הפרושית ביהודה, והיא שמאיישת את מושבי הסנהדרין ביבנה (יורשת ירושלים). תנועה זו מאמצת לעצמה קו פרגמטי, בלתי נמנע ומאוד ריאל-פוליטי, של השלמה באילוץ עם השלטון הרומי (ואף עד מידה כזו, שהיא משכיחה בכוונת-מכוון את המרדנות היהודית ההיסטורית וה"עכשווית" ומגמדת כל מגמה מרדנית אנטי-רומית), ובמקביל, ולעניות דעתי, כפועל-יוצא לכך, היא משתלחת באוכלוסיה הנוכרית של אזור השליטה הרומית – ב"פרובינקיה פלאייסטינה".
חשוב לציין כי יהודה מלקקת את פצעיה לאחר המרד הגדול והיא עוברת צעדים חשובים של שיקום, במקביל להפשרת היחסים עם השלטון הרומי. השיקום היה בעייתי מכמה סיבות: הראשונה – הרומאים לא מיהרו להחזיר ליהודים את מעמדם הפוליטי והאישי/אתני לאחר המרד הגדול; שנית – המקדש חרב ועימו התקווה לעתיד טוב וראוי, עד כדי נפילה לעיתים לרגלי הייאוש; שלישית – המקדש הקרין בזמנו על קידוש מהלכיה של ההנהגה היהודית לפני החורבן והעניק לה מתוך כך סמכותיות והילה מיוחדת, ומשחרב המקדש נפגעה קשות הסנהדרין, ואף שהמציאה לעצמה את החלופה ביבנה, מימי רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל, לא שבה להיות כפי שזו תיפקדה בימי הבית השני; רביעית – מעמד ערי הפוליס נתחזק והרבה יהודים מצאו עצמם, מתוך טעמים פרגמטיים, וכפועל יוצא מהנ"ל, נזקקים יותר ויותר לבתי הדין ולמוסדות המוניציפליים של ערי הפוליס. תופעה זו קיפחה רבות ממעמד הסנהדרין שביבנה; חמישית – מרד בן כוסבה (בר כוכבא) בין 132 ל-135 לספ' העלה שוב את נושא ההתנגדות לשלטון הרומי, ובעקיפין – להנהגת הסנהדרין.
מהלכים וגורמים אלה הביאו לכך שהסנהדרין החלה לגבש לעצמה קו הרבה יותר נוקשה מזה שרווח בתקופת הבית השני כלפי הנוכרים, והדבר מתבטא היטב בספרות חז"ל. נכון, נודה על האמת שפה ושם אנו מוצאים מגמה של התחשבות בנוכרים ואף של שיתוף פעולה ביניהם, כפי שמופיע בערים מעורבות, נוכריות ויהודיות, אלא שהתמונה הרווחת מגלמת התנשאות, לעיתים בוטות ודחיית הנוכרים. קו סנהדראי זה ביקש להציג מגמה ממלכתית וחזונית: כיצד תראה החברה היהודית לימים וכיצד תתממש הממלכתיות – ללא יסודות שאינם יהודים, פגני-נוכרים ונוצרים כאחד.
ראוי לציין כי החברה היהודית הדתית, מודרנית ככל שתגדיר עצמה, שואבת את מקור חיותה מן המסורת הקדומה ושליבת מהותה מחוברת לספרות חז"ל, אינה יכולה, בהגדרה, לסבול, להתחשב ולגלות אהדה לכל מי שמוגדר כנוכרי.


לחלק ב' של הכתבה

2 תגובות

  1. אכן..

    גם טוביה החולב קרע קריעה וגירש את חוו׳לה כשנישאה לגוי. לא היה ״מצד שני״ כמו עם בנותיו האחרות, למרות שאותו הגוי היה נאה משכיל ומתקדם.

    בקיבוץ שלי לעומת זאת למעלה ממחצית המשפחות הוא עירוב בן בני הארץ ובנות סקנדינביה הנאות..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן