אחד האמצעים הספרותיים, שהפכו, כמו סיפור ההבטחה לאבר(ה)ם וחזון הירידה מצרימה והיציאה ממנה, להצדקת ההשתלטות על כנען, הנוכחות הדומיננטית בה, היה הביטוי “נוכרי”, כפי שמופיע בתנ”ך. מקור השם – “נכר” – הינו “חוצנות”, “זרות”, או “העדר שייכות”.לחזור אחורה
ד”ר יחיעם שורק
כתבי התנ”ך, או כתבי הקודש אליבא דהציבור האמוני, כפי שהם ידועים לנו, מודפסים וכרוכים, אינם בחזקת מגילה אמינה של אירועים היסטוריים, כאלה שנכתבו סמוך להתרחשות האירועים. די אם נודה בעובדה, זו המתועדת בספרות חז”ל, כי כתבי התנ”ך נחתמו סופית בתקופתו של הנשיא רבן גמליאל דיבנה, לערך בשנת 112 לספ', כדי להטיל ספק רב באמינות ההיסטורית של אותם אירועים שהתרחשו והונצחו בתנ”ך מאות רבות של שנים קודם לכן. יתירה מזו, המגילות התנ”כיות עברו, עד לרגע החתימה גלגולים רבים של כתיבה, מחיקה, תוספות, עריכה ומי-יודע-עוד-מה? ואולי ההוכחה הטובה ביותר לכך, מעין ה”ד.נ.א” התנ”כי, הינן טביעות האצבע הלשוניות המאוחרות, בעיקר הבבליות, המעידות כי ספורי התנ”ך הינם מאוחרים מאוד, ומתוך כך, באופן הגיוני, מגמתיים. והייתי אולי מנסח את הדברים במשיכת קולמוס צינית כגון: “לכתוב היום, בעיתון של אתמול, מה יהיה 'מחר'?”.
די אם נפתח באחד הפסוקים, אולי היותר מפורסמים והידועים-השמישים עד ימינו, שעניינם המטלה שנמסרת מהאל לאבר(ה)ם: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברככך …” (בראשית יב, 2-1). משימה זו, היא-היא שהעניקה את הלגיטימציה לאותו עם המתקרא “העברי” להשתלט, אי-שם במאות 11-12 לפנה”ס על אזור כנען. סיסמת פסוק זה, שסמלית נרקמה על דגלי צבאו של יהושע, הפכה את מסעות הכיבוש שלו, האכזריים, הברוטליים, ל”הכי-צודקים-שבעולם”, שהרי יהוה הבטיח זאת משכבר לאבר(ה)ם.
זאת ועוד, התנ”ך מתגלה במלוא “נבואיותו” כשהוא מחדיר, שוב בשם יהוה, את החזון הבא לאבר(ה)ם: “ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול” (בראשית טו, 14-13). פסוק זה מהווה עמוד-תווך, עליו מותחים כל חברי “החוג האמוני” את יריעת האוהל העצומה שלהם, כדי להוכיח, שאכן היתה “יציאת מצרים”, והיא שוקעה במסר הנבואי של יהוה לאבר(ה)ם, מאות שנים קודם לכן. זה שלא היתה ירידה למצרים, לא היתה יציאה ממצרים ובוודאי שלא מדובר על שהות של ארבע שנות עבדות, ואולי-שמא עסקינן באיזושהי משפחה, שירידתה למצרים היתה אופיינית לאותה תנועה אמורית מן המאה ה-14 לפנה”ס ואילך, והיא שהטביעה את הכתיבה התנ”כית, הינה בבחינת עובדה היסטורית. אלא, שאמירות תנ”כיות, כביכול מפי האלוהות וכביכול מאות שנים קודם לכן, הן-הן שבאו, מנוסחות ומבושלות כדבעי בכוונת-מכוון, ליצור לגיטימציה פוסט-תנ”כית, שיש צדק, מוסר וזכות לירושת ארץ כנען על ידי העם העברי, ומאוחר – היהודי.
אחד האמצעים הספרותיים, שהפכו, כמו סיפור ההבטחה לאבר(ה)ם וחזון הירידה מצרימה והיציאה ממנה, להצדקת ההשתלטות על כנען, הנוכחות הדומיננטית בה, היה הביטוי “נוכרי”, כפי שמופיע בתנ”ך. מקור השם – “נכר” – הינו “חוצנות”, “זרות”, או “העדר שייכות”. ביטוי זה, שהוצמד לכל עם בעל זיקה לארץ כנען, נועד לשלול את זהותו ואת שייכותו לטריטוריה שעליה ישב, ומאידך העניק לגיטמציה לעם העברי, ליהודה, לישראל, “פשוט” לעקור אותו מביתו ולבזות אותו.
המקרא רווי בביטויים שליליים כלפי מי שהוגדר כנוכרי כגון לעולם “לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אשר לא אחיך הוא” (דברים יז, 15); אין לסור לעיר נכריה; התנגדות למלבושי נכרים; “את הנוכרי תיגוש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמוט ידך” (דברים טו, 3); “לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך” (דברים כג, 21).
את המסר הזה, המתנשא, האתנוצנטרי, הנחילו כתבי התנ”ך לדורות הבאים, וראש וראשון להם היה הדור ששב מבבל-פרס ובראשו הנהגה כוהנית ומלכותית, ואחר-כך הונהג על ידי עזרא הסופר. עזרא גילה הסתייגות הגובלת בעוינות כלפי כל מי שלא נראה בעיניו או שלא הוגדר כיהודי, ועל כן התגבשה בתקופתו עמדה ברורה, מתנשאת ועוינת כלפי ה”לא-יהודים” שהוגדרו כנוכרים.
הגישה האנטי נוכרית הוחרפה בתקופה המקבית, כחלק אינטגראלי מן המאבק ביוונות, בהתיוונות ובמתיוונים. זה כמובן לא הפריע ליהודה המקבי ולשותפיו לדרך לבקש לתקוע טריז בין המקומיים “סתם” לבין האוכלוסיה ההלניסטית שבערי הפוליס. הכוונה המקבית היתה טקטית-לוחמנית-כובשנית ולא נבעה, “חלילה”, מתוך שינוי היחס למקומיים. היחס למקומיים מקבל מימד שלילי יותר, מתוך עמדה של כוח ורצון להרחיב את גבולות הממלכה היהודית בימי הדור השני של המקבים/החשמונאים, במיוחד בימי יוחנן הורקנוס, יהודה אריסטובולוס ואלכסנדר ינאי. המקומיים כאילו אינם קיימים, והם, “בסך-הכל”, “נוכרים” – זרים ובלתי-שייכים. את חלקם מגיירים החשמונאים באינוס, באיום קיומי, כמו האדומים והייטורים (תושבי הגליל) ואת האחרים מגרשים.
העמדה כלפי ה”נוכרים” משתנה, בלית-ברירה, תחת השלטון הרומי, כאשר ממלכת בית חשמונאי מתרסקת. בתקופתו של המלך הורדוס וביתו הופגן יחס חיובי כלפי המקומיים, אך זה השתנה שוב לרעה, מטעמים מובנים, כתוצאה מהתחוללות המרד כנגד הרומאים. המרד, שיזמו אותו גורמים קנאיים, הוחרף, עוד טרם פרץ, כתוצאה ממתיחויות בין יהודים למקומיים בערים מעורבות אוכלוסיה אתנית כמו בקיסריה, ובמהלכו נערכו מרחצי דמים “משותפים” בין שתי האוכלוסיות הנידונות.
סיום המרד והתוצאות הקשות שלו הסיטו, מטבע הדברים, את מלוא תשומת הלב והעשייה לכיוון תהליך ההשתקמות החברתית, ומשעה שהנשיאות היהודית שבה לאיתנה, זכתה בהכרה רומית והתחזקה, היינו מצפים כי היחס למקומיים (ה”נוכרים”) ישוב לקדמותו, לימי בית חשמונאי. אלא מאי? מי ששולט בכיפה הם הרומאים ומערכות השליטה היהודיות, הכפופות, והכוונה לנשיאות ולסנהדרין, אינן יכולות לפעול ללא התחשבות בנסיבות הפוליטיות והחברתיות-משפטיות החדשות, ועל כן אנו עדים למעין שניות בהתייחסות כלפי ה”נוכרים” בדיונים שבסנהדרין. מחד אנו מוצאים רצון כן לשפר את מערכת היחסים עם המקומיים, להתחשב בהם ואף להחמיא להם, מאידך אנו עדים לגילויי יחס חשדני, מסתייג ואף מתנשא כלפי האוכלוסיה המקומית.
בכל מקרה המקומיים נשארים “נוכרים”, כדי לסמן ולציין את זרותם ואת אי השתייכותם לחברה, למקום, לסביבה ה”טבעית”. הבחנה זו, בין יהודים ל”נוכרים”, מבקשת להנציח את השוני בין אלה שהארץ מגיעה להם לבין אלה שמקומם פה מוטל בספק עמוק.
