חוכמת ישראל החדשה של בן גוריון: מדע במקום אותיות פורחות

ספר חדש, “מלך-מהנדס – דוד בן גוריון מדע ובינוי אומה” מאת ארי בראל, הוצאת מוסד ביאליק מתאר את יחסו של בן גוריון למדע והטכנולוגיה לאורך הקריירה הארוכה שלו. בין היתר מצוטט שם נאום שלו משנת 1935 בקונגרס הציוני ה-19 לפיו עלינו לפתח את המדע והטכנולוגיה ולא ‘חכמת ישראל’ העקרה שקמה בגלות וטיפלה באותיות פורחות של ספרות ימי הביניים

רבים מראשוני הציונים היו אנשי מדע ואקדמיה, כשהזכור ביותר הוא הכימאי פרופ’ חיים ויצמן (לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל). על רקע זה ברור כי המדע והטכנולוגיה היו גורמים חשובים בבניין הארץ. גם על בן גוריון ידענו שהוא העריץ את המדע, אבל לא ממש ידענו עד כמה. למרות המחקר הענף עליו, הקשר שלו למדע ולטכנולוגיה הוזכר רק כבדרך אגב

אבל מה שלא ידענו הוא שלמדע ולטכנולוגיה היה תפקיד חשוב בפעילותו של יו”ר ההסתדרות, יו”ר הסוכנות וראש ממשלת ישראל הראשון – דוד בן גוריון. כמה ציטוטים ממנו – ובהם “המלחמה הבאה תתנהל על ידי לחיצת כפתורים” הבאנו בכתבה בשנת 2005 , אבל רק כעת, למעלה מארבעים שנה לאחר מותו של בן גוריון מופיע ספר הסוקר את את תרומתו למדע ואת מחויבותו למדע כאמצעי לתיאור אוביקטיבי של העולם. למרות המחקר הענף עליו, הקשר שלו למדע ולטכנולוגיה הוזכר רק כבדרך אגב ולטענת בראל זהו המחקר המקיף הראשון שנעשה בתחום זה.

בראל מתאר בפירוט את הנקודות בחייו של בן גוריון. מסתבר שבן גוריון נסע בצעירותו לוורשה ללמוד הנדסה, אך לא התקבל לאף בית ספר להנדסה. על אף זאת, הוא לא זנח את השיטה ההנדסית. לאורך כל שנות חייו הוא ניהל את היומן המפורסם שלו ולא מעט דפים בו הם גליונות נתונים. הוא אהב מאוד נתונים וסטטיסטיקות, וכשנבחר למזכיר ההסתדרות, אחת הפעולות הראשונות שביצע היתה עריכת מפקד של הפועלים היהודים בארץ ישראל. הנתונים שימשו אותו שנים רבות לאחר מכן בגיוסי כספים עבור ההסתדרות ובגביית דמי חבר משולבים להסתדרות ולקופת חולים.

בשנת 1915 כותב דוד בן גוריון ביומנו: “ארץ ישראל תבנה אך ורק בידי עם חרוץ, עשיר בחומר וברוח אשר יבוא אליה מבחוץ בגזירת צורך היסטורי חיוני ליצור לעצמו מולדת כשהוא מצויד במכשירי המדע והטכניקה המודרניים ומוכן בכל מחיר להפוך את השממה והחרבה לנווה פורח עמוס תנובה, עשיר תרבות ורב אוכלוסין.” בהמשך, אולי יהיו כאלה שלא יאהבו את זה, הוא רואה כדוגמה את המהפכה שחוללו המהגרים האנגלים בצפון אמריקה וההולנדים בדרום אפריקה.(עמ’ 51)

בשנים שלאחר מכן עסקו בן גוריון ויצחק בן צבי, לימים הנשיא השני של מדינת ישראל, בכתיבת ספר עב כרס בעיקר בזמן שבתם בספריה הציבורית של ניו יורק ובארכיוני הקהילות היהודיות (בן גוריון הוגלה מהארץ על־ידי השלטון העות’מני),– “ארץ ישראל בעבר ובהווה”. הספר מתאר את כלכלת הארץ תחת השלטון העות’מני ובעיקר מנתח את כושר הנשיאה שלה, כלומר כמה תושבים היא תוכל לשאת, אם הציונים המגיעים אליה מכל העולם ירתמו את המדע והטכנולוגיה.

אם נדלג קדימה, בסוף שנת 1935, מונה בן גוריון לתפקיד יו”ר הנהלת הסוכנות היהודית. בנאומו בקונגרס הציוני ה-19, לאחר ביקור בנגב הוא כותב “והתנועה הציונית קרויה ליצור ‘חכמת ישראל’ חדשה, לא ‘חכמת ישראל’ העקרה שקמה בגלות וטיפלה באותיות פורחות של ספרות ימי הביניים אלא חכמת חכמים אשר תדע לאצור כל טיפה של גשם, כל מבוע של הרים, כל שטף הנהרות והפלגים ומעיינות למען הרוות האדמה הצמאה והפרחת השממה ולמען חקלאות משוכללת, אשר תפרנס יישוב רב וגדול.”

ארי בראל מתאר שלוש גישות למדע ולטכנולוגיה המתארות את מחשבותיו של בן גוריון לאורך השנים. הראשונה היא הגישה הפרגמטית התועלתנית. לפי גישה זו, התועלת המעשית שאפשר להפיק מן המדע היא אמצעי חשוב ואף מרכזי לעיצוב המרחב הפיזי והמרחב התרבותי-אנושי. בהקשר הציוני, תפיסה זו מייחסת חשיבות רבה למדע ולטכנולוגיה בקידום מאמצי ההתיישבות היהודיים בארץ ישראל. הגישה השניה קשורה באידאולוגיה לאומית הרואה ביצירה מדעית, טכנולוגית והנדסית מגוונת של היהודים בארץ ישראל חלק מתהליך התחייה הלאומי והשיבה להיסטוריה של העם היהודי. זו תפיסת המדע הלאומי של בן גוריון. הגישה השלישית היא הגישה האפיסטמולוגית פילוסופית. לפי גישה זו המדע הוא אחת המתודות האמינות (אם לא האמינה ביותר) לבירור האמת בנוגע למצב העניינים בעולם (עמ’ 50).

גם במהלך הזמן השתנתה תפיסתו של בן גוריון באשר למדע, כאשר ממועד עליתו לארץ בשנת 1906 עד אמצע שנות השלושים היחס היה התיישבותי-קולוניאלי. מאז החלה הפאזה השניה שהגיעה לשיא בהקמת המדינה – תכנון המדינה, לרבות תכנית מפורטת להעלאת מיליון עולים שתוכננה לפרטים עוד במהלך מלחמת העולם השניה. לצורך תכנית המיליון נעזר בן גוריון בצוות מומחים, אנשי מקצוע ומדענים בהיקפים נרחבים. עם סיום מלחמת העולם השניה נערך בן גוריון לאפשרות שהיישוב היהודי בארץ ישראל יאלץ להילחם עם צבאות סדירים, דבר שהביא להקמת ההגנה. הוא העדיף מומחים צבאיים יוצאי הצבא הבריטי וצבאות אחרים שלחמו במלחמת העולם השניה על פני אנשי הפלמ”ח. הגברה מסיבית של מאמצי הרכש והייצור העצמי של נשק הביאו בין השאר להקמת חיל המדע (חמ”ד) שהיה מערך מחקר ופיתוח של אמל”ח (שהפך לימים לרפאל – ראו סקירה קודמת באתר הידען).
ולבסוף לאחר הקמת המדינה היה לאנשי המדע והמומחים תפקיד מרכזי בכינונם של הסדר הטכנו-מדעי החדש ושל הסדר המדינתי. וכמו בהסתדרות, גם במדינה, אחד הדברים הראשונים שעשה בן גוריון היה הקמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביולי 48, וכבר בנובמבר של אותה שנה ביצעה הלשכה את מפקד האזרחים הראשון.
וגם הפיאסקו המדעי הראשון, הקמת מועצה מדעית שתרכז את המו”פ הממשלתי במקום שכל משרד ישקיע במחקר בעצמו נכשלה. פרק שלם (5) מוקדש לכך. הפרק שלאחר מכן עוסק במוסד שהצליח וקיים עד היום – המועצה להשכלה גבוהה, אך גם לידתו היתה קשה. האופוזיציה של אותה תקופה, ובראשה ח”כ שושנה פרסיץ מהציונים הכללים, התנגדה לכך שראש הממשלה יעמוד בראש מועצה זו וטענה שיש לתת לה מעמד עצמאי. באותה תקופה היו בארץ שלוש אוניברסיטאות- הטכניון, האוניברסיטה העברית ומכון זיו – לימים מכון ויצמן.

הסתגלות האוניברסיטאות לפעילות בתוך מדינה

המגמה להלאים את מערכת ההשכלה הגבוהה הביאה להתפטרותו של פרופ’ זליג ברודצקי, הנשיא הראשון של האוניברסיטה העברית בתקופת המדינה. בראל טוען לעומת זאת בהמשך הפרק כי הדינמיקה של היחסים בין מדינת ישראל לאוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות של המדינה אינה בגדר הלאמה, וגם לא היתה בחזקת ניסיון של המדינה לשלוט ולפקח על מוסדות ההשכלה הגבוהה תוך כדי פגיעה בחופש האקדמי שלהם. התמונה העולה מפרק זה היא תמונה של משא ומתן בין המערכת האקדמית למרכז הפוליטי, אשר תוצאותיו היו כינונה של מעין סימביוזה והשתלבותה של המערכת האקדמית בכינונו של סדר חדש: ‘סדר המדינה’.

פרק 7 עוסק בחיל המדע שלימים הוליד את אגף מחקר ותיכון במשרד הביטחון ואת רפאל. בשנת 1951 השתוותה פעילות חמ”ד לזו של האוניברסיטאות הוותיקות, והוא העסיק 560 עובדים בחמישה מכונים עצמאיים. עצם ההחלטה להקים מערכת מחקר ופיתוח לנשק, ולא רק ייצור (כמו תע”ש שקדמה לחמ”ד) מראה אף היא את החשיבות שייחס בן גוריון לחדשנות הטכנולוגית מבוססת מדע, הפעם לצרכי הגנה.

בספר גם מתוארים הגיבורים האחרים שעזרו וייעצו לבן גוריון: אהרן קציר, יוחנן רטנר, רוברטו בקו, אהרן גרץ, שמואל סמבורסקי, בן ציון דינור ובנימין מזר. שם אחד שחסר לי ולא נמצא באינדקס – יובל נאמן. גם אפרים קציר, ממקימי חמ”ד מוזכר רק בחטף כחבר מטעם מכון ויצמן במועצה המדעית.

מדינת ישראל לא תעשה שליחותה אם לא תשליט את המדע על כל ענפי החיים

ונסיים בקטע מנאום שנשא בדצמבר 1948 בעיצומה של מלחמת העצמאות שכותרתו ‘במה נקבל פני הבאות’. (המצוטט במבוא לספר): “אנו חיים בדור של מהפכות מדעיות – בדור חישוף האטום, הרכבו המופלא ויכולתו העצומה הגנוזה בפריקתו ובהאצלתו, גנזי מרץ אדירים כמעט אינסופיים הועמדו לרשות האדם. אנו חיים בתקופתה של קפיצת דרך פלאית […] מדינת ישראל לא תעשה שליחותה – ביצוע מפעלי פיתוח וקליטת עלייה רבתי, אם לא תשליט את המדע על כל ענפי החיים; אם כיבושי המדע העליונים וכיבושי הטכניקה המשוכללת ביותר לא יונחו ביסוד החקלאות, החרושת, המלאכה, השיט, הטיס והשיכון, ואם לא ינתן העידוד המקסימלי לעובדי המדע, הצרוף והשימושי, להרחיב את כיבושיהם.”

איפה החזון ואיפה המציאות
כמה מילים אישיות שלי (א.ב.) איפה החזון הזה ואיפה המדינה היום. ואני אומר זאת כמי שמפעיל את ערוץ המדע היחיד כיום בעברית. העם החליט לשים טלית, ולזנוח את השכל וגם האוניברסיטאות הפכו ממקום עם חשיבה חופשית למקום המנוהל על ידי בירוקרטים שמונעים לעיתים על ידי שיקולים קטנוניים. העובדה שהחוקרים מצליחים לפתח מחקר ברמה עולמית למרות זאת היא בגדר נס.
אבל כנראה שזה מתחיל ביחס עויין למדע מלמעלה. אין היום שר אחד שהיה בעברו מדען, ואולי אף לא ח”כ. גם התקשורת מעדיפה רכילויות על סלבס וכתבות קוליות על פני מדע רציני, ומונעת בכך מבני הנוער לקחת דוגמה טובה. היום גם חזרו רבים מדי לעסוק באותיות הפורחות כאשר המשננים אותן פטורים מעול פרנסה בזכות המסים שלנו.

עוד בנושא באתר הידען:

• פרופ’ אפרים קציר שנפטר הערב: “על שני דברים הצטערתי – על סגירת חיל המדע וסגירת העיתון מדע”
• חוכמת ישראל החדשה של בן גוריון: מדע במקום אותיות פורחות
• לזכרו של יובל נאמן (1925-2006)