פגיעת שבר מיירט היום במכל דלק במתחם בז״ן בחיפה מחזירה לקדמת הבמה אזהרה ישנה: אי אפשר להמשיך להחזיק בלב מפרץ חיפה תעשייה פטרוכימית מזהמת, מסוכנת ופגיעה, במיוחד בעידן של מלחמה אזורית ומשבר האקלים
בדיעבד, אפשר לומר שניבאתי את הסכנה. אינני שמח על כך. אין שום סיפוק בלראות אזהרה ישנה מקבלת אישור מחודש במציאות. היום לא היה זה טיל שפגע ישירות בבתי הזיקוק, אלא שבר מיירט שפגע במכל דלק ובמבנה תעשייתי במתחם בז״ן בחיפה. עלה עשן כבד, אבל שירותי הכבאות הודיעו שהאירוע הוכל, שאין נפגעים, שאין סיכון מחומרים מסוכנים, ושאין סכנה לציבור. גם שר האנרגיה מסר שמתקני הייצור לא נפגעו ואספקת הדלק לא שובשה. ובכל זאת, מי שמכיר את מפרץ חיפה מבין: עצם העובדה ששוב יש פגיעה במתחם כזה היא הסיפור האמיתי. (Reuters)
בשנות השמונים, כשעבדתי ככתב ב״כלבו״ חיפה, לא הגעתי לסיקור הסביבה מתוך אידיאולוגיה מוקדמת. הייתי כתב עירייה וכתב כללי, טיפלתי גם בתלונות תושבים. אבל בשלב מסוים החלו להגיע הטלפונים. מתושבים. מאנשי מקצוע. מגורמים שידעו שמשהו רע קורה במפרץ חיפה, גם אם הממסד העדיף לא לראות, לא לשמוע, ובעיקר לא לפעול. כך, כמעט במקרה, מצאתי את הייעוד העיתונאי שלי.
במשך שנים פרסמתי כמעט מדי שבוע תחקירים, עדויות, מסמכים וכתבות על הזיהום ועל המחיר הבריאותי שלו. הבאתי את זעקת התושבים. הבאתי מחקרים שנקברו. הבאתי אזהרות של מומחים. אחת הכותרות שלי, שעסקה בקשר בין פרקי זיהום חריגים לבין עלייה בבעיות נשימה אצל תושבי נווה שאנן, אף הגיעה לדיון בכנסת. כבר אז היה ברור שיש קשר בין התעשייה הכבדה במפרץ לבין הפגיעה בבריאות הציבור. אבל במקום להתמודד עם הממצאים, קל היה יותר להתחמק, לטשטש, או לדרוש ממי שהעז לדבר לחזור בו.
באחת הכתבות המקיפות שחיברתי אז ניסיתי להתריע גם מפני מה שכמעט איש לא רצה לדמיין: פגיעה במתקן תעשייתי או במכלי חומרים מסוכנים בזמן מלחמה. הזכרתי את מכל האמוניה. הזכרתי את האפשרות של דליפה בעקבות פגיעת טילים. החומר נפסל תחילה בידי הצנזורה, ורק לאחר מאבק אושר לפרסום והפך לסדרה של חמש כתבות מגזין. היום, כששוב רואים פגיעה במתחם בז״ן, קשה שלא לחשוב עד כמה האזהרות ההן לא היו היסטריה אלא תיאור מפוכח של סיכון ממשי.
החלטת ממשלה המקודמת בעצלתיים
מאז החלטת ממשלה 1231 ממרץ 2022 המדינה מקדמת מהלך להפסקת הפעילות הפטרוכימית במפרץ חיפה. בדוחות המעקב נקבע יעד של 2029, אבל מבקר המדינה כבר העיר שהיעד הזה לא עוגן בהחלטת הממשלה עצמה. והדוח שפורסם היום מודה שלפחות שני מתקני תשתית חלופיים מרכזיים אינם צפויים לפעול לפני 2031, גם אם היעד הרשמי של 2029 עדיין נשמר על הנייר באמצעות “פתרונות ביניים”. במילים אחרות: גם אחרי כל האזהרות, גם אחרי המלחמה, גם אחרי הפגיעות, הדחיינות עדיין כאן. (ממשלת ישראל)
צריך לומר ביושר: זו אינה רק שאלה סביבתית. זו שאלה של בריאות הציבור. זו שאלה של תכנון עירוני. זו שאלה של דמוקרטיה. וזו גם שאלה של ביטחון לאומי. כבר ביוני 2025 פגעה מתקפה איראנית במתחם בז״ן, השביתה את מתקני הזיקוק וגרמה למותם של שלושה עובדים. היום הגיע אירוע נוסף. מי שעדיין מתעקש לראות במתקנים הללו “נכס אסטרטגי” בלי להודות שהם גם נקודת תורפה אסטרטגית, פשוט מסרב ללמוד מהמציאות. (Reuters)
מה שמקומם במיוחד הוא שהוויכוח הזה מוצג פעם אחר פעם כאילו צריך לבחור בין פרנסה לבין חיים, בין עובדים לבין תושבים, בין תעשייה לבין בריאות. זו דיכוטומיה שקרית. גם אז וגם היום, הדרישה הייתה פשוטה: לא להפקיר ציבור שלם לטובת אינטרסים צרים של תעשייה כבדה ושל בעלי הון המחזיקים בעמדות השפעה אדירות. חיפה לא צריכה להמשיך לשלם בריאות, ביטחון ואיכות חיים כדי שאחרים יוכלו למשוך זמן. ראש העירייה יונה יהב התבטא לפני מספר שבועות ב"כאן" (ראו את הכתבה מ-X) שמי שרוצה שבז"ן תמשיך צריך לבלות במחלקות האונקולוגיות בבתי החולים בחיפה ולראות את עודף התחלואה שהם יוצרים. ואכן משנות השמונים ועד היום, הבעלים התחלפו – אז זו היתה המדינה והיום משפחת עופר, היחס של השלטונות לא השתנה (בעד המזהמים ונגד התושבים)
אני מקווה שהמלחמה הנוכחית מול איראן תביא לפחות לתוצאה אחת חיובית: האצה אמיתית של המעבר לאנרגיה נטולת פחמן. לא רק מסיבות אקלימיות, אלא גם מסיבות של חוסן לאומי. משרד האנרגיה עצמו מזכיר כי לישראל יעד של 30% אנרגיות מתחדשות עד 2030, והתחייבות להפחתת 85% מפליטות גזי החממה עד 2050; במסמך רשמי שפרסם השנה הוא מדגיש שביזור וגיוון מקורות האנרגיה משפרים את רציפות האספקה ואת העצמאות האנרגטית של ישראל, בשגרה ובחירום. זה בדיוק הלקח: חוסן אנרגטי אמיתי אינו עוד מכל דלק ענק במפרץ חיפה, אלא מערכת מבוזרת יותר, נקייה יותר, בטוחה יותר, שמבוססת על חשמול, אנרגיה סולארית, אגירה, וירידה בתלות בדלקים מזהמים ומרוכזים.
בקנה מידה מקומי או עולמי, הבעיה נשארת אותה בעיה: כשמעטים שולטים במשאבי טבע ובתשתיות חיוניות, הציבור משלם את המחיר. לפעמים זה באוויר מזוהם. לפעמים זה באיחור שיטתי ברגולציה. ולפעמים זה באש שחורה מעל בתי הזיקוק. אני רק מקווה שלא נצטרך עוד פגיעה, עוד דוח, ועוד “השכמה” כדי להבין שהגיע הזמן לסגור את הפרק הזה בתולדות מפרץ חיפה ולהתחיל אחד חדש.
אני מקווה שהטילים הללו יבטלו את החתונה הקתולית בין חיפה לבין המפעלים המזהמים.
עוד בנושא באתר הידען:
- "משרד הבריאות מאשר: חיפה מובילה במספר חולי סרטן הריאות" כפי שחזה הח"מ בעיתון כלבו, 13/3/87
- נחל הקישון – האם הגיע הסוף ל-78 שנים של זיהום?
- מבקר המדינה קורא לשקול הוצאת המפעלים המזהמים ממפרץ חיפה (1997, לפני שהמבקר הנוכחי התהפך)
- חג החנוקה: זיהום אוויר חמור מהתעשיה בחיפה ומכלי הרכב בשלוש הערים הגדולות
- 1987 – משרד הבריאות מאשר לאבי בליזובסקי כי יש עודף מקרי סרטן ריאות בחיפה, אך המקור לא נחקר
