ידענים: סביבה ואנרגיה | סוגיות סביבתיות | שמירת טבע

מאת 14 בספטמבר 2017 תגובה אחת

עבודות שיקום נחל הקישון ובניית פארק ירוק לאורכו נמצאות בישורת האחרונה. אך לצד הבשורות הטובות, נשמעות טענות על כך שקרקע מזוהמת נשארה בנחל

נחל הקישון. צילום: Hanay, Wikimedia.

נחל הקישון. צילום: Hanay, Wikimedia.

מאת אסף בן נריה, זווית, סוכנות ידיעות למדע וסביבה

78 שנים של זיהום בנחל הקישון, באזור שבו נמצאות התעשיות הכבדות ביותר בישראל, השאירו חותם כבד על קרקעית הנחל מאז שבתי הזיקוק התחילו לפעול באזור. דלקים, שמנים ומתכות כבדות ששקעו לאורך השנים בקרקעית הצטברו לשכבה עבה וצמיגה שצבעה השחור ממחיש יותר מכל את מידת הזיהום החריגה. ממדי הזיהום וחומרתו הביאו לעיכוב של שנים בביצוע פרויקט השיקום וחפירת הקרקע המזוהמת, שההחלטה לבצע אותו התקבלה כבר ב-2001 על ידי ממשלת ישראל.

עבודות החפירה הושלמו לפני קרוב לשנה, ועם שיקום הנחל, שהיה במשך שנים לאחד מהמפגעים הסביבתיים החמורים בישראל, צפוי האזור להפוך לפארק אזורי משגשג עבור תושבי הצפון, בדומה למהפך שעבר הר האשפה חירייה במרכז המדינה, אך יש מי שחושבים שהחגיגה מוקדמת מדי ושפרויקט השיקום עדיין לא הגיע לנקודת הסיום האמתית שלו. באופן מפתיע, המטרה הראשית שעמדה בלב ביצוע פרויקט שיקום נחל הקישון לא היתה קשורה לחומרים המזהמים במים, אלא דווקא למניעה של נזקי הצפות. מאחורי התכנית עמדה ההכרה שרק הרחבה והעמקה של תעלת הנחל באזור המערבי שלו תאפשר מניעה של שיטפונות. הרחבת התעלה מאפשרת לכמות גדולה יותר של מים להתנקז לים ולהקטין בכך את העומס על מערכות הניקוז הקיימות. הגשמים העזים של חורף 1991 וההצפות הנרחבות שהגיעו אחריהם היו אלה שהאיצו את קידום תכנית שיקום הנחל, שמנוהלת על ידי רשות ניקוז הקישון.

נדרשו קרוב לעשרים שנים נוספות כדי שפרויקט שיקום הנחל ייצא לפועל, וכארבע שנים נוספות כדי להכריז על סיומו. אז אחרי כל העבודות והחפירות, מה בעצם מצבו של הקישון היום? האם אפשר להגיד שהנחל, שהיה פעם שם נרדף לזיהום ומפגעים סביבתיים, הוא כיום סמל להצלחה של תיקון טעויות העבר? וכיצד מגיבים במשרד להגנת הסביבה לטענות לפיהן הופסק תהליך פינוי הקרקעית מבלי שכל הקרקע המזוהמת הוצאה מאפיק הנחל?

חפירות ונפתולים

ב-2013 הרימה עוגן סירת הדרג'ר שהובאה לישראל על ידי החברה הקנדית אנגלוב, הזוכה במרכז לניקוי קרקעית הקישון. הדרג'ר, מאין הכלאה אמפיבית של D9 וסופרטנקר, מסוגלת לחפור את קרקעית הנחל תוך כדי התקדמות איטית, תוך שהיא מעבירה את הקרקעית המזוהמת ליבשה באמצעות מערכת שאיבה ייעודית שנבנתה לביצוע הפרויקט. תהליך השיקום המאתגר נמשך קרוב לשנתיים ובמהלכו פונתה גם הקרקעית ממספר בריכות מזוהמות, שהוקמו בעבר לאורך גדת הנחל במהלך ניסיון לפינוי חלק מאותם משקעים מזוהמים. אותן בריכות הפכו עם השנים גם הן למקור לזיהום משמעותי.

הגעת הספינה התאפשרה לאחר שב-2011 החליטה הממשלה על תכנית פעולה לניקוי נחל הקישון מזיהום. הדגש הושם על קרקעית הנחל ולא על מימי הנחל, לאחר ששורה של צעדים שננקטו בשנים שקדמו להחלטה, העיקרי שבהם הוא חיוב של המפעלים לטפל בשפכים שלהם לפני הזרמתם לנחל, הביאו לשיפור ניכר באיכות המים.

לפרויקט הוקצו כ-220 מיליון שקל, סכום שמומן בחציו על ידי המפעלים המזהמים, לפי עקרון "המזהם משלם", וחציו על ידי הציבור דרך כספים שהעבירו משרדי הממשלה השונים והרשויות המקומיות.

מטרתו העיקרית של הפרויקט היתה העמקת ערוץ נחל הקישון, שבקרקעיתו הצטברו לאורך השנים משקעים צמיגיים ומזוהמים עד מאוד, שמקורם בשפכים של המפעלים שפעלו במפרץ. בנוסף לפגיעה האנושה של המשקע המזוהם באיכות המים והביולוגיה בנחל, הוא גם הפריע לזרימת המים בנחל. במקרה של גשמים חזקים באגן ההיקוות של הנחל, שמנקז שטח עצום של כ-1,100 קילומטרים רבועים, נגרמו הצפות חמורות באזור מפרץ חיפה. העמקת ערוץ הנחל אמורה היתה לאפשר ויסות טוב יותר של ספיקות מים גבוהות ובהמשך אולי גם שיט של סירות במים.

הזיהום בנחל הקישון לפני שיקומו, 1992. צילום: משה ענבר, Wikimedia.

הזיהום בנחל הקישון לפני שיקומו, 1992. צילום: משה ענבר, Wikimedia.

אחד המהלכים המשמעותיים שבוצעו במסגרת פרויקט השיקום הוא הוספת "נפתול", מעין מעקף שיוצא מהנחל ומתחבר אליו חזרה. הרעיון מאחורי הנפתול הוא שחפירה של תוואי חדש ופתלתל לנחל באזור המפעלים תעזור לשבור את התוואי הקווי שאפיין את הנחל ותאפשר קיום בתי גידול לאורך הגדות החדשות.

בסופו של דבר הוחלט להשאיר הן את התוואי המקורי והן את הנפתול החדש וכך נוצר ביניהם אי חדש, שמתוכנן להפוך בהמשך למרכז הפארק האזורי שישתרע לאורך הנחל. מתוך מחשבה סביבתית, הוחלט שחלק ניכר מהקרקע של האי יגיע מקרקעית הקישון, מאותם מטרים מזוהמים שספוגים במזהמים, ולצורך כך הוקם במקום מערך לטיפול בקרקע המזוהמת. ואכן, מים שנסחטו המקרקע הצמיגית עברו גם הם תהליך שיקום ובסופו שוחררו חזרה לנחל.

פערים משמעותיים בין התכנית לביצוע

לפי הערכות שקדמו לביצוע הפרויקט, נפח הקרקעית המזוהמת שיש לפנות הוערך בכ-400-340 אלף מטר מעוקב (קוב). בדיקות שנערכו במקום גילו שעובי השכבה המזוהמת הגיע עד לכדי 2.5 מטרים באזורים מסוימים בנחל. בפועל, נחפרו מקרקעית הנחל 150 אלף קוב ומהבריכות לאורך הגדות כ-90 אלף קוב נוספים – כ-240 אלף קוב בסך הכול.

איך נוצר הפער בין התכנית לביצוע בשטח? בעוד שתכנית השיקום התייחסה לשבעת הקילומטרים האחרונים של הנחל, בפועל נחפרו רק החמישה האחרונים. בנוסף, עומק החפירה שעליו הוחלט בשני הקילומטרים הנוספים שנמצאים במעלה הנחל היה כ-20 סנטימטר, אך במהלך העבודות הוחלט שלא לבצע את החפירה במסלול זה. הנימוקים לכך היו שריכוזי המזהמים בשכבה זו הם נמוכים ושמבחינת הניקוז, להעמקת הנחל לא תהיה השפעה משמעותית. קשיים הנדסיים הביאו גם לכך שקרקעית מזוהמת מתחת למספר גשרים לא נחפרה, כמו גם בסמוך לגדות הנחל, שעומקן לא אפשר את עבודת המחפר הימי.

בתקופת העבודות נתגלעו מחלוקות כספיות קשות בין החברה הקנדית, שנבחרה במרכז בינלאומי לבצע את הפרויקט, לבין מינהלת הפרויקט. מחלוקות אלו הביאו להשבתת העבודות ובסופו של דבר להחלפת החברה המבצעת.

"לא הושלם הטיפול הסביבתי"

ארגון "צלול", שבמשך שנים דחף לשיקום הנחל, הוא זה שמוביל כיום את המאבק ברשויות שכבר מיהרו להכריז על סיום הפרויקט. לפי צלול, הטיפול בקרקעית הנחל לא הושלם וקטעים שלמים מאפיק הנחל לא טופלו ונותרו מזוהמים. גם מבחינה ניקוזית, לטענתם, בקטעים שלמים לא הועמק חתך הנחל, כך שהתכלית העיקרית של הפרויקט – מניעת הצפות – לא הושגה. מבחינת פינוי הקרקעית, לעומת הכמויות שהעריכו מתכנני הפרויקט שיש לפנות, "פחות מ-50 אחוז מהבוצה הרעילה הוצאה מהנחל", אומרים ב"צלול".

לדברי ד"ר יובל ארבל, רכז תחום הים ב"צלול", במסמכים שהגדירו את יעדי הפרויקט היה כתוב "שחור על גבי לבן" שיש להוציא את הקרקעית עד שמגיעים לחתך הזרימה הניקוזי (כלומר, העומק שהיה קיים לפני שהסחף ושפכי המפעלים שקעו על גבי הקרקעית) וגם להוציא את כל הבוצה הרעילה. "אך בשורה תחתונה, לא הוצאה כל הבוצה", הוא אומר.

פארק הקישון במפרץ חיפה. צילום: Hanay, Wikimedia.

פארק הקישון במפרץ חיפה. צילום: Hanay, Wikimedia.

למרות בעיית הבוצה, אחת הבעיות שמטרידות ביותר את ארבל היא חוסר שקיפות מבחינת הגוף שאחראי על ניהול הפרויקט. "הגשנו בקשת מידע עוד לפני עשרה חודשים, וטרם קיבלנו מענה", הוא מתלונן. לדבריו, אין מידע זמין ואין דו"ח מסודר שמציג את העבודות שנעשו ואלו שלא נעשו, ו"מצב כזה איננו יכול להתקבל".

"כל מה שהיה אמור לצאת – יצא"

"האמירה שלא יצאה כל הכמות היא בכלל לא רלוונטית", אומר אלון זסק, סמנכ"ל בכיר באשכול משאבי טבע של המשרד להגנת הסביבה. זסק, שכיהן עד שנת 2015 כראש אגף מים ונחלים, מסביר שבמכרז הוגדר שהחפירה צריכה להיעשות עד לחתך ההידראולי והאקולוגי. כלומר, שעם סיום עבודות השיקום הנחל יוכל לנקז בהצלחה אך גם שהתנאים בו יאפשרו קיום של חיים בנחל.

"ההיקף המשמעותי ביותר של זיהומים הוא בשני המטר העליונים של קרקעית הנחל", מדגיש זסק, "בפועל העמקנו עד ל-2.5 מטר כדי שיהיה מרווח ביטחון". אך האם זה אומר שכל הבוצה המזוהמת הוצאה מהנחל? לדברי זסק תמיד תישאר בוצה באזורים מסוימים, "אתה יכול לחפור 10 מטר ועדיין למצוא מזהמים", הוא אומר. זסק מאשר שאזורים מסוימים מתחת לגשרים, שאורכם כ-50 עד 100 מטר, לא טופלו, אך מציין כי מינהלת השיקום הוציאה על כך הודעה מסודרת ושהתקיים על כך דיון, "שכלל גם את נציגי צלול". את הסיבה לכך שהקרקעית באזור הגשרים (כביש עוקף קריות) לא פונתה תולה זסק בשיקולים הנדסיים שקשורים ברצון להימנע מפגיעה בביסוס הגשר של כביש עוקף קריות, אך מוסיף ומציין כי "יש לנו סיכום עם הרכבת שבעבודות העתידיות שיבצעו יטופל הזיהום באזור זה".

ואיזה מים יגיעו לנחל?

"מצב הקרקעית בנחל טוב לאין שיעור ממה שהיה" אומר זסק לסיכום, ועל זה נראה שאין ויכוח. מבחינת המשרד להגנת הסביבה, העבודות לשיקום קרקעית הנחל הסתיימו, אך גם היום סובל הנחל מבעיות הקשורות באיכות המים. עיקר הבעיות נובעות מדליפות מקומיות של שפכים, מניצול יתר של מקורות המים שמזינים אותו על ידי חקלאים במעלה הנחל ומהזרמות שפכים מטופלים בטווח רחב של איכויות.

גם לאחר שהסתיים פרויקט חפירת הקרקעית והעמקת ערוץ הנחל, סובל הקישון מבעיה קשה שנובעת מהמים המטופלים שמזרימים אליו המפעלים. אותם מים מאופיינים בעומס נוטריינטים (חומרי העשרה אורגניים) גבוה, מה שפוגע בביולוגיה בנחל ושגורם לעתים לירידת ריכוז החמצן במימי הנחל אל עבר האפס מה שעלול להוביל לתמותה נרחבת של דגים ובע"ח נוספים החיים בנחל. עומס נוטריינטים זה גורם גם לפריחת אצות בנחל.

מי שחיפש הוכחות לקשר בין פעילות המפעלים לאיכות המים בנחל קיבל אותה בחודשים האחרונים בזכות משבר האמוניה, שהתחיל בעקבות החלטת המשרד להגנת הסביבה שלא לחדש את היתר הרעלים של מיכל האמוניה. כתוצאה מכך, הואטה הפעילות האינטנסיבית של חיפה כימיקלים עד מאוד. לדברי גורמים מרשות נחל הקישון, להאטה בפעילות היתה השפעה מידית על עומס הנוטריינטים בנחל, וכתוצאה מירידה בהזרמת המים מהמפעלים, ריכוז החמצן במים לאורך היממה הוא הגבוה ביותר שנמדד בשנים האחרונות. שמירה על ריכוז חמצן תקין במים לאורך היממה ומניעת מצבים בהם ריכוז החמצן יורד קרוב לאפס חיוניים לקיומה של מערכת אקולוגית תקינה ובריאה בנחל.

תמונת בהן נראו כמויות עצומות של דגים מתים בנחל הירקון הציפו את הרשת בחודשים האחרונים, כשהגורם לתופעה החריגה הוא הזרמת שפכים וקולחים (שפכים מטוהרים) באיכות נמוכה לנחל. לאחר שנים בהם שופרה איכות המים בירקון, מה שאפשר למערכת האקולוגית של הנחל להשתקם, הגיע נחשול הביוב ושטף עמו חלק גדול מההישגים. כדי שהתמונות הקשות מנחל הירקון לא יחזרו על עצמן גם בקישון, יש לשמור ולשפר את איכות המים שנכנסים לנחל מאגן הניקוז שלו ומהזרמות של קולחי המפעלים. רק זה יבטיח שמאות המיליונים שהושקעו בשיקום קרקעית הקישון אכן יאפשרו למערכת האקולוגית בנחל להשתקם ולא ירדו לטמיון.

תגובה אחת ל “האם הגיע הסוף ל-78 שנים של זיהום?”

  1. אסף

    היתה על כך כתבה לפני בערך שנה, מדובר בשחיתות קלאסית. החברה הקנדית נתנה הצעה גבוהה יותר לעומת החברה המבצעת המקומית ואחרי שהמקומית זכתה והתחילה בטיהור פתאום השתנו הדרישות ולא היה צריך לחפור עמוק כל כך או לפנות את מלוא אורך הקרקע כך שההצעה הזולה שלה תאמה לביצוע בפועל. כמובן שהיום רואים שהטיהור החלקי אינו מספיק והיה צריך לדבוק בהגדרות המכרז המקורי.

הוספת תגובה

  • (will not be published)