טיסת המבחן המאוישת הראשונה של אוריון בחלל העמוק בחנה את מערכות השיגור, הטיסה, החזרה והחילוץ — וסללה את הדרך לשלב הבא בתוכנית החזרה לירח
עדכון יום ו' 11/4 שעה 03:10 שעון ישראל
הנחיתה עברה בשלום, ואוריון השלימה בכך את טיסת המבחן המאוישת הראשונה של תוכנית ארטמיס — ציון דרך מרכזי בדרך לחזרת בני אדם אל פני הירח.
יותר מחמישים שנה אחרי עידן אפולו, נאס"א סיימה את אחד המבחנים החשובים ביותר בדרך לחזרת בני אדם לירח: משימת ארטמיס 2, הטיסה המאוישת הראשונה של חללית אוריון בחלל העמוק. במשך כעשרה ימים נשאה המשימה את ריד וייזמן, ויקטור גלובר, כריסטינה קוך וג'רמי הנסן הרחק מכדור הארץ, במסלול סביב הירח ובחזרה, ובמהלכה נבחנו כמעט כל המרכיבים המרכזיים שיידרשו למשימות הירח הבאות — מהשיגור על גבי SLS, דרך תפקוד מערכות החיים והניווט בחלל העמוק, ועד החזרה הלוהטת דרך האטמוספרה של כדור הארץ. (NASA)
המשימה שוגרה ב־1 באפריל 2026 ממרכז החלל קנדי בפלורידה, והייתה לטיסה המאוישת הראשונה בתוכנית ארטמיס. יעדה לא היה נחיתה על הירח אלא הוכחת כשירות מלאה של המערכת המאוישת החדשה של נאס"א במסלול ירחי. במובן הזה, ארטמיס 2 הייתה משימת מבחן, אבל כזו בעלת משמעות היסטורית: זו הייתה הפעם הראשונה מאז תוכנית אפולו שבה בני אדם יצאו שוב למסע מאויש אל סביבת הירח, והפעם הראשונה שבה נאס"א בחנה עם צוות אנושי את חללית אוריון בתנאי חלל עמוק. (NASA)
לאורך הטיסה עבר הצוות סדרה של אבני דרך מבצעיות. לאחר השיגור וכניסה למסלול סביב כדור הארץ ביצעה אוריון את תמרון היציאה למסלול אל הירח, ובהמשך התרחקה מכדור הארץ למרחק שיא עבור משימה מאוישת מודרנית. בימי הטיסה סביב הירח הפעילו אנשי הצוות מערכות צילום, תקשורת, ניווט ותמיכת חיים, ותיעדו את פני הירח, את הצד הרחוק, ואת כדור הארץ מנקודת מבט שלא נראתה בידי צוות אנושי מאז שנות השבעים. נאס"א הדגישה כי תצלומי המעבר סביב הירח והנתונים שנאספו בהם אינם רק הישג תיעודי, אלא גם חלק מבדיקת הביצועים של החללית, הצוות ותהליכי העבודה המבצעיים לקראת משימות מורכבות יותר. (NASA)
אחד ההיבטים המרכזיים של המשימה היה בחינת עבודת הצוות בתוך חללית שנועדה לפעול רחוק מתחנות חלל, הרחק ממעטפת התמיכה הקרובה של מסלול כדור הארץ הנמוך. ארטמיס 2 בחנה לא רק חומרה אלא גם שגרות עבודה: שימוש בחליפות, תפקוד מערכות החירום, תרגול נהלים, ניהול ציוד, קבלת החלטות, ותיאום רציף בין הצוות לבין בקרי הטיסה ביוסטון. בכך ביקשה נאס"א לוודא שמערך האדם־מכונה של אוריון אכן מתאים לטיסות ארוכות ומורכבות יותר, ובהמשך גם למשימות שיכללו שהייה במסלול ירחי או נחיתה על פני הירח. (NASA)
בדרך חזרה לכדור הארץ נכנסה המשימה לשלב רגיש במיוחד. בימים האחרונים למסע השלימה אוריון סדרת תמרוני תיקון מסלול שנועדו לדייק את נתיב החזרה לאטמוספרה. לפי נאס"א, ב־9 וב־10 באפריל התרכז הצוות יותר ויותר בהכנות לכניסה מחדש: סידור וקשירה של ציוד, הכנת מושבי הצוות, סקירת נהלים, ותיאום עם כוחות החילוץ בים ובאוויר. במקביל הושלם גם תמרון תיקון מסלול נוסף, שנמשך תשע שניות בלבד אך נחשב חיוני לחידוד זווית הכניסה של החללית. (NASA)
השלב הדרמטי ביותר של כל המשימה היה, כצפוי, שלב הכניסה לאטמוספרה. זהו רגע שבו החללית כבר אינה נשענת על מנועים מרכזיים אלא על גיאומטריית מסלול מדויקת, על עמידות החומרים, ועל תפקוד מושלם של מערכות ההגנה. לפי תיאור שפורסם בוושינגטון פוסט, אוריון הייתה אמורה להיכנס לאטמוספרה במהירות של 34,965 רגל לשנייה — כ־10.66 קילומטרים לשנייה, או כ־38,366 קילומטרים לשעה — כאשר האסטרונאוטים צפויים לחוות עומס של כמעט פי ארבעה מכוח הכבידה של כדור הארץ. בתוך שניות אמורה הייתה להיווצר סביב החללית מעטפת פלזמה לוהטת, שתגרום לעלטה תקשורתית של כשש דקות בין הצוות לבין מרכז הבקרה.
דווקא בשלב הזה התמקדה גם אחת השאלות המרכזיות שליוותה את המשימה כולה: ביצועי מגן החום של אוריון. בטיסת ארטמיס 1 הבלתי־מאוישת ב־2022 זיהתה נאס"א פגיעה מסוימת במגן החום לאחר פרופיל כניסה שכלל תמרון "דילוג" דרך האטמוספרה. לקראת ארטמיס 2 שינתה הסוכנות את פרופיל החזרה, כדי לצמצם את משך השהייה של החללית בטווח הטמפרטורות הבעייתי, ונמנעה מן התמרון שתרם לנזק במשימה הקודמת. לפי דיווח הוושינגטון פוסט, בכירי תוכנית אוריון אף מסרו כי בדיקות חזותיות של החללית בחלל הראו שמצבה טוב מאוד לקראת החזרה. לכן, החזרה של ארטמיס 2 לא הייתה רק סיום טיסה מוצלח, אלא מבחן הנדסי ישיר לשאלה אם אוריון אכן בשלה לשאת בני אדם ממשימות סביב הירח גם למשימות עתידיות מורכבות יותר.
לקראת סיום המסע נערך גם מערך החילוץ כולו. נאס"א קבעה את אזור ההתזה באוקיינוס השקט מול חופי סן דייגו, והעמידה שם את ספינת החילוץ USS John P. Murtha, לצד מסוקי MH-60 Seahawk, צוללנים, רופאים וצוותי קבלה. לפי הסוכנות, לאחר פתיחת המצנחים וההתזה בים אמורים כוחות החילוץ לאבטח את הקפסולה, לסייע לאנשי הצוות לצאת ממנה, ולהעבירם תחילה לבדיקה רפואית ראשונית ולאחר מכן לחוף ולטיסה חזרה ליוסטון. במובן זה, גם הדקות האחרונות של המשימה הן חלק אינטגרלי מן הניסוי: לא רק להגיע לירח ולחזור, אלא להוכיח שכל שרשרת המבצע — מהשיגור ועד הקליטה לאחר הנחיתה — פועלת כמערכת אחת שלמה.
ארטמיס 2 תיזכר כמשימה שהחזירה את הטיסה המאוישת העמוקה של ארצות הברית למסלול הירחי, אך חשיבותה האמיתית היא בכך שהפכה חזון למערכת מבצעית. במשך עשור בנתה נאס"א את אוריון, את משגר ה־SLS, ואת תשתיות הקרקע של תוכנית ארטמיס מתוך מטרה לשוב לירח לא כיעד חד־פעמי, אלא כבסיס לנוכחות מתמשכת. המשימה הנוכחית לא כללה נחיתה, אך היא נועדה להוכיח שכל מה שיקדם נחיתה כזו כבר מתחיל להבשיל: מערכות הטיסה, עבודת הצוות, הניווט בחלל העמוק, והיכולת לשרוד את שלב החזרה האכזרי ביותר. אם השלב האחרון של המסע אכן יסתיים כמתוכנן, ארטמיס 2 תהפוך מניסוי היסטורי להוכחת יכולת, ותסלול באופן ישיר את הדרך לארטמיס 3 ולחידוש הנחיתות המאוישות על הירח.
כיסוי מקיף של מבצע ארטמיס 2 באתר הידען:
