בפרק האחרון בסדרה נצא מארה"ב ונראה את ההשפעה על ישראל המחזיקה ברבים מן המרכיבים שהפכו את ארה"ב למעצמה מדעית: אוניברסיטאות מחקר, קשר לביטחון, יזמות, הון אנושי וקשרים בין־לאומיים. אך ההיסטוריה האמריקנית מלמדת שהצלחה מדעית אינה מתקיימת מעצמה: היא דורשת מימון ציבורי יציב, חופש מחקר, קליטת חוקרים, מוסדות חזקים וגשרים ארוכי טווח בין המעבדה לתעשייה
אמריקה במבחנה | פרק 8 מתוך 8
כתבה זו חותמת את סדרת „אמריקה במבחנה” לציון 250 שנה לארצות הברית. לאחר שבחנו כיצד נבנו האוניברסיטאות, מערכת המימון, מעבדות התעשייה ועמק הסיליקון — וגם את המחיר המוסרי והחברתי של המדע — הגיע הזמן לשאול מה ישראל יכולה ללמוד מן הניסיון האמריקני.
לפרק הקודם: מי מחליט מה מותר למדענים לעשות? | לכל פרקי הסדרה
במהלך שבעת הפרקים הקודמים ראינו כי עליית המדע האמריקני לא הייתה תוצאה של תגלית אחת, אוניברסיטה אחת או קבוצת יזמים יוצאת דופן. היא נבעה ממערכת שלמה שנבנתה במשך דורות: אוניברסיטאות מחקר, מימון ממשלתי, ביקורת עמיתים, קליטת מדענים מן העולם, מעבדות תעשייתיות, הזמנות צבאיות ומוסדות שאפשרו להפוך ידע בסיסי לטכנולוגיה.
ראינו גם את הסתירות של המערכת. פרויקט מנהטן הוכיח את כוחו של המחקר המאורגן, אך גם את הסכנה שבמדע סודי המנותק מפיקוח ציבורי. האאוגניקה העניקה לכפייה ולאפליה מראית עין מדעית. ידע של משועבדים נוצל בלי שבעליו זכו להכרה. עמק הסיליקון צמח מהשקעה ציבורית, אך חלק ממנהיגיו אימצו מאוחר יותר את המיתוס שלפיו הצליחו למרות המדינה.
ישראל אינה ארצות הברית. היא קטנה יותר, צעירה יותר, חסרה את השוק הפנימי ואת המשאבים של מעצמה ומתקיימת תחת אילוצים ביטחוניים חריגים. אבל דווקא בשל כך, הלקחים האמריקניים רלוונטיים לה. מדינה קטנה אינה יכולה להרשות לעצמה לבזבז חוקרים, להחליש אוניברסיטאות או להניח שהשוק הפרטי יממן לבדו את התגליות של העשורים הבאים.
ישראל כבר אימצה חלק מן המודל האמריקני
מערכת החדשנות הישראלית נבנתה מתוך שילוב המזכיר בכמה מובנים את ארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה.
האוניברסיטאות יצרו ידע והכשירו מדענים ומהנדסים. מערכת הביטחון הציבה בעיות טכנולוגיות, מימנה פיתוחים והכשירה כוח אדם. הממשלה תמכה במחקר אקדמי, בתוכניות מו״פ ובשיתופי פעולה בין־לאומיים. חברות פרטיות, קרנות הון סיכון ומרכזי פיתוח של תאגידים רב־לאומיים הפכו חלק מן הידע למוצרים ולחברות.
ההוצאה הלאומית של ישראל על מחקר ופיתוח אזרחי הגיעה בשנת 2023 ל־119.3 מיליארד שקל, שהם 6.3% מהתמ״ג — שיעור גבוה מאוד בהשוואה בין־לאומית. אולם הנתון המרשים כולל חלק גדול מאוד של מו״פ עסקי, ובייחוד פעילות בענפי ההיי־טק ובמרכזי מחקר של חברות רב־לאומיות; הוא אינו מלמד לבדו על מצבו של המחקר הבסיסי באוניברסיטאות. (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה)
רשות החדשנות דיווחה כי בישראל פועלות יותר מ־1,500 חברות דיפ־טק, העוסקות בטכנולוגיות עתירות מחקר בתחומים כגון בריאות, שבבים, אקלים, חומרים ומחשוב. ישראל דורגה כמרכז הגדול ביותר לגיוסי דיפ־טק מחוץ לארצות הברית בתקופה שנבחנה בדוח. זוהי עדות לכך שהקשר בין מדע ליזמות עדיין פעיל — אך גם לכך שהוא תלוי בתשתית המחקר שממנה נולדות החברות. ([רשות החדשנות)
לקח ראשון: אוניברסיטאות אינן קבלן כוח אדם להיי־טק
הלקח החשוב ביותר מן הסיפור האמריקני הוא שאוניברסיטת מחקר אינה רק מוסד המלמד מקצועות מבוקשים.
ג׳ונס הופקינס וממשיכותיה הצליחו משום שהאוניברסיטה הוגדרה כמקום שבו מייצרים ידע חדש. המעבדות, תלמידי המחקר, הספריות, בתי המלאכה והסמינרים לא נועדו רק לספק עובדים לתעשייה הקיימת, אלא לפתוח תחומים שעדיין לא הייתה בהם תעשייה.
גם בישראל נשמעת לעיתים הדרישה להתאים את האקדמיה לצורכי המשק המיידיים: להכשיר יותר מתכנתים, מהנדסי חשמל, מומחי בינה מלאכותית או עובדים לתעשיות הביטחוניות. הכשרה כזאת חשובה, אך היא אינה יכולה להחליף מחקר עצמאי.
התעשיות של העתיד אינן נולדות בהכרח מן המקצועות שיש להם ביקוש כיום. הן נולדות לעיתים ממחקר בפיזיקה, כימיה, מתמטיקה, ביולוגיה או מדעי הרוח שנראה בשעתו חסר שימוש מסחרי.
המחקר הבסיסי הוא המאגר שממנו יישאבו היישומים בעתיד. אם האוניברסיטה תימדד רק לפי מספר הבוגרים שהשתלבו מיד בתעשייה או לפי מספר הפטנטים שרשמה, היא עלולה להפסיק לעשות את הדבר שאיש מלבדה אינו מסוגל לעשות: לחקור שאלות שאין להן עדיין לקוח.
לקח שני: השוק הפרטי אינו מחליף מימון ציבורי
יזמים ומשקיעים מממנים סיכון, אך בדרך כלל הם מחפשים מסלול שניתן לראות בו שוק, מוצר או אפשרות למכירה.
מחקר בסיסי עשוי להימשך שנים ולהסתיים בלי פטנט. גם כאשר הוא מצליח, מי שמימן אותו אינו בהכרח מי שיפיק ממנו את הרווח. לכן חברות פרטיות משקיעות פחות מן הרצוי מבחינה ציבורית במחקר מסוג זה.
ארצות הברית פתרה את הבעיה לאחר מלחמת העולם השנייה באמצעות התחייבות ארוכת טווח של הממשלה למימון מחקר באוניברסיטאות. הכסף חולק באמצעות סוכנויות שונות, בהליכים תחרותיים ובמידה רבה לפי שיפוט מדעי מקצועי. המודל הצליח משום שהמדינה מימנה את הסיכון, אך לא ניסתה לקבוע מראש את תוצאות המחקר.
ישראל זקוקה לאותה הבחנה. רשות החדשנות יכולה לסייע לחברה לפתח טכנולוגיה; משרד הביטחון יכול לממן מערכת בעלת צורך מבצעי; ותאגיד יכול להשקיע במוצר. אך שום גורם כזה אינו תחליף לקרנות מחקר המאפשרות לחוקר לשאול שאלה מדעית שאינה משרתת משימה מסחרית או ביטחונית מיידית.
דוח מצב המדע בישראל לשנת 2025 הצביע על מצוינות מחקרית לצד שחיקה בהשקעה במחקר בסיסי, פגיעה בקשרים הבין־לאומיים וקשיים המשפיעים במיוחד על סגל צעיר ועל יכולת המערכת לתכנן לטווח ארוך.
לקח שלישי: הביטחון יכול להאיץ מדע — אך אסור שיבלע אותו
הקשר בין ביטחון לטכנולוגיה תרם תרומה גדולה גם לארצות הברית וגם לישראל.
מערכות מכ״ם, תקשורת, מחשוב, סייבר, חלל, חישה ורפואה צבאית הולידו ידע ויכולות שעברו גם לשימוש אזרחי. יחידות טכנולוגיות בצה״ל הכשירו כוח אדם שהקים לאחר מכן חברות. צרכים ביטחוניים האיצו פיתוחים שבשוק אזרחי קטן לא היו זוכים למימון מוקדם.
אבל ההיסטוריה האמריקנית מלמדת גם על הסכנה. כאשר הביטחון הופך להצדקה כמעט בלעדית למחקר, תחומים שאינם נתפסים כמשרתים צורך צבאי נדחקים לשוליים. הסודיות מצמצמת את האפשרות לשיתוף פעולה ולביקורת. חוקרים עלולים להיתפס כספקי פתרונות טכניים בלבד, ולא כאנשים הרשאים לשאול אם המטרה ראויה.
מדינה זקוקה למחקר ביטחוני חזק. היא זקוקה באותה מידה למחקר אקלים, בריאות הציבור, חינוך, ביולוגיה, ארכאולוגיה, חברה, כלכלה, משפט, תרבות ומדעי הרוח.
מערכת מדעית בריאה אינה כזאת שבה כל תחום צריך להסביר כיצד הוא יתרום למלחמה הבאה. היא כזאת המסוגלת להתמודד גם עם משברים שאינם נפתרים באמצעות מערכת נשק: מגפה, התחממות, מחסור במים, הזדקנות האוכלוסייה, קיטוב חברתי או שחיקת הדמוקרטיה.
לקח רביעי: צריך לבנות את הגשר שבין מאמר למפעל
המודל הישראלי מצטיין בהקמת חברות הזנק. הוא פחות חזק לעיתים בהפיכתן לחברות תעשייתיות גדולות, בהקמת מפעלי ייצור ובהעברת טכנולוגיות עתירות הון מן המעבדה אל השוק.
הפרק על מעבדות המחקר התאגידיות הראה כי לא כל טכנולוגיה מתאימה למסלול שבו אוניברסיטה מפתחת רעיון, סטארט־אפ מגייס כסף ותאגיד זר רוכש אותו. בתחומי דיפ־טק הדרך עשויה לכלול אב־טיפוס, מתקן הדגמה, ניסויים ממושכים, תקינה, שרשרת אספקה והון גדול.
חברת הזנק קטנה אינה תמיד יכולה לשאת את כל השלבים. גם האוניברסיטה אינה בנויה לנהל מפעל. אם אין באמצע מכון מחקר תרגומי, גוף הנדסי, לקוח ראשון או שותפות ציבורית־פרטית, טכנולוגיה מבטיחה עלולה להיתקע.
המאמר ב־Science על השינוי במבנה החדשנות מציע לא לבחור בין אוניברסיטאות, חברות הזנק ותאגידים, אלא לחזק את המוסדות המחברים ביניהם — לרבות מכוני תרגום, ארגוני מחקר ממוקדים ותוכניות ציבוריות־פרטיות.
בישראל זה מחייב מדיניות שאינה מסתפקת בספירת אקזיטים. מכירה של חברה יכולה להיות הצלחה ליזמים ולמשקיעים, אך אינה בהכרח בונה כאן יכולת ייצור, מחקר תאגידי, שרשרת אספקה או הנהלה של חברה עולמית.
לקח חמישי: כוח אדם מדעי הוא תשתית לאומית
ארצות הברית עלתה לגדולה גם מפני שקלטה מדענים, פליטים וסטודנטים מרחבי העולם. עמק הסיליקון, האוניברסיטאות ומעבדות המחקר לא היו מגיעים לאותה רמה ללא הגירה מדעית.
ישראל רגילה לראות בעצמה יצואנית של כישרון. צעירים מצטיינים יוצאים לפוסט־דוקטורט בחו״ל, וחלקם נשארים שם משום שאין בארץ תקן, מעבדה, ציוד או מסלול מקצועי מתאים.
אין פסול ביציאת חוקרים. מדע הוא פעילות בין־לאומית, והשהייה במעבדות מובילות יוצרת קשרים וידע. הבעיה מתחילה כאשר היציאה הופכת למסלול חד־כיווני, או כאשר המדינה מכשירה חוקרים במשך שנים אך אינה מסוגלת להציע להם תנאים לחזור.
התחרות על חוקרים אינה מסתכמת בשכר. חוקר שואל אם תהיה לו מעבדה, האם יוכל לגייס תלמידים, אם הקרן תממן מחקר מסוכן, אם בן או בת הזוג ימצאו עבודה ואם סביבת המחקר תישאר פתוחה לעולם.
תוכניות „אור” ו„בראשית”, שהוכרזו להשבת מדענים ולחיזוק המחקר בישראל, הן הכרה בכך שהון אנושי אינו חוזר מעצמו. אך הצלחת תוכנית כזאת תלויה לא רק במענק כניסה, אלא ביכולת להבטיח סביבת מחקר יציבה לשנים רבות. ([הידען – Hayadan][4])
לקח שישי: שיתוף פעולה בין־לאומי אינו מותרות
מדינה קטנה אינה יכולה להחזיק לבדה את כל המכשור, המומחיות והמאגר האנושי הדרושים למדע מודרני.
פיזיקאים ישראלים משתתפים במתקנים באירופה; חוקרי חלל משתמשים בטלסקופים של סוכנויות בין־לאומיות; חוקרי רפואה משתפים נתונים ודגימות; ומענקי האיחוד האירופי מאפשרים לקבוצות ישראליות להשתלב ברשתות מחקר רחבות.
הקשרים האלה אינם רק מקור לכסף. הם מאפשרים גישה לציוד שאין בישראל, מפגישים חוקרים עם שיטות חדשות ומגדילים את הביקורת והחשיפה של המחקר.
לכן פגיעה במעמדה הבין־לאומי של ישראל, חרמות אקדמיים, בידוד מדיני או החלשת הקשרים עם מוסדות זרים אינם בעיה תדמיתית בלבד. הם עלולים לפגוע ישירות ביכולת לבצע מחקר.
הדרך להגן על המדע הישראלי בעולם אינה לטעון שהוא יכול להסתדר לבדו, אלא להבטיח שהוא נשאר שותף אמין, פתוח ומקצועי בקהילה הבין־לאומית.
לקח שביעי: חופש אקדמי הוא חלק ממערכת החדשנות
קל לדבר על חופש אקדמי כעל עיקרון מופשט, או כעל זכות יתר של פרופסורים. בפועל הוא מנגנון שמאפשר למערכת לתקן טעויות.
חוקר צריך להיות מסוגל לפרסם תוצאה שאינה נוחה לממשלה, לצבא, לתאגיד או להנהלת האוניברסיטה. הוא צריך להיות חופשי לבדוק מדיניות כושלת, לזהות נזק סביבתי, לערער על תאוריה מקובלת או להציג נתונים הסותרים אינטרס כלכלי.
המודל האמריקני שלאחר המלחמה ניסה להרחיק את בחירת המחקרים מהכתבה פוליטית ישירה ולהסתמך על תחרות וביקורת עמיתים. זה לא ביטל שמרנות, קשרים או הטיות, אך יצר חיץ בין הממשלה לבין השאלה איזה רעיון מדעי ראוי לבדיקה.
בישראל, פוליטיזציה של המועצה להשכלה גבוהה, מינוי נאמנים במקום אנשי מקצוע או ניסיון להעניש מוסד בשל עמדות חוקרים עלולים לפגוע לא רק בחופש הביטוי אלא גם באיכות המדע. חוקרים מן האוניברסיטה העברית הזהירו כבר כי מצוינות מדעית דורשת סקרנות וחופש מחשבה, וכי פוליטיזציה עלולה לצמצם מחקרים הנתפסים כמרגיזים את השלטון. ([הידען – Hayadan][5])
מדינה יכולה לממן מחקר בלי לקנות את מסקנותיו. למעשה, זו אחת ההשקעות החשובות ביותר שהיא יכולה לעשות בדמוקרטיה.
לקח שמיני: מערכת מבוזרת עמידה יותר
לארצות הברית אין משרד מדע יחיד המרכז את כל התקציבים. המחקר ממומן בידי NSF, NIH, נאס״א, משרד האנרגיה, משרד ההגנה וסוכנויות נוספות. הפיצול יוצר כפילויות וביורוקרטיה, אך גם מגן על המערכת: החלטה של סוכנות אחת אינה מוחקת תחום שלם.
ישראל קטנה יותר ואינה יכולה לשכפל עשרות סוכנויות. אבל גם בה יש יתרון לריבוי מקורות: הקרן הלאומית למדע, משרדי הממשלה, רשות החדשנות, קרנות פילנתרופיות, האיחוד האירופי, תאגידים ושיתופי פעולה בין־לאומיים.
תלות בגורם יחיד הופכת תחום לפגיע. כאשר כל תקציב המחקר תלוי בהחלטת שר, בחברה אחת או בקרן אחת, שינוי סדרי העדיפויות יכול למחוק בתוך שנה קבוצה שנבנתה במשך עשור.
המטרה אינה לפזר כסף ללא תיאום, אלא לבנות מערכת שבה יש כמה מסלולים: מענקים לחוקר יחיד, תשתיות לאומיות, מרכזי מחקר, תוכניות משימתיות ומימון למחקר עתיר סיכון.
לקח תשיעי: המדע חייב את אמון הציבור — לא את הערצתו
הפרק על דנ״א רקומביננטי הראה כי תושבי קיימברידג׳ לא הסתפקו בהבטחת המדענים שהמחקר בטוח. הם דרשו להשתתף בקביעת התנאים.
גם בישראל מתקבלות החלטות מדעיות וטכנולוגיות המשפיעות על הציבור: מאגרי מידע רפואיים, זיהוי ביומטרי, מערכות בינה מלאכותית, הנדסה גנטית, ניסויים סביבתיים וטכנולוגיות ביטחוניות.
שיתוף הציבור אינו אומר שמצביעים על עובדות מדעיות. הוא אומר שמי שנושא בסיכון רשאי לשאול מהי המטרה, מי מפקח, מי אחראי במקרה של תקלה ומי ייהנה מן התוצאה.
אמון אינו נבנה באמצעות קמפיין המסביר לציבור שמדענים תמיד צודקים. הוא נבנה כאשר מוסדות מפרסמים נתונים, מכירים באי־ודאות, מתקנים טעויות ומאפשרים ביקורת.
המדע הישראלי זקוק לתמיכה ציבורית, אך הדרך להשיג אותה אינה להסתיר מחלוקות. היא להראות כיצד המדע בודק את עצמו.
לקח עשירי: אסור להשאיר חלקים מן החברה מחוץ למערכת
ההיסטוריה האמריקנית הראתה מה קורה כאשר ידע של קבוצות מודרות מנוצל אך אינו זוכה להכרה.
גם בישראל אין גישה שווה למערכת המדע והטכנולוגיה. נשים הן עדיין רק כשליש מכוח האדם בהיי־טק, ושיעורן בהנהלה ובהון המושקע בחברות נמוך עוד יותר. החברה הערבית והחברה החרדית אינן משתתפות במלוא היקפן בענפים המדעיים והטכנולוגיים. המשמעות אינה רק אי־צדק חברתי; זו גם החמצה של רעיונות וכישרון. ([רשות החדשנות][6])
מדינה קטנה אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על חלק גדול מן האוכלוסייה. הרחבת ההשתתפות אינה נעשית רק באמצעות קורס תכנות קצר. היא מתחילה בחינוך מדעי איכותי, בשפה, בתשתיות, בדמויות לחיקוי, בגישה לאוניברסיטאות וביכולת להתמיד במסלול מחקר ארוך.
גיוון אינו תחליף למצוינות. הוא תנאי לכך שהמצוינות תימצא בכל מקום שבו היא קיימת.
לא לחקות את אמריקה — ללמוד כיצד נבנתה
הלקח מארצות הברית אינו שישראל צריכה להקים עותק של NSF, DARPA או Bell Labs.
מוסדות מצליחים צמחו מתוך נסיבות היסטוריות מסוימות. ניסיון להעתיק את שמם בלי לשחזר את העקרונות שעליהם נשענו עלול ליצור מעטפת בלי תוכן.
העקרונות חשובים יותר מן המותג:
- מחקר בסיסי הוא תשתית ציבורית.
- אוניברסיטאות זקוקות לעצמאות ולמימון ארוך טווח.
- הממשלה יכולה להציב משימות בלי לקבוע את התוצאות.
- חדשנות דורשת גשרים בין מחקר, הנדסה, ייצור ושוק.
- הגירה ושיתוף פעולה בין־לאומי מחזקים את המדע.
- מוסדות מקצועיים עמידים יותר מהחלטות אישיות של שר או מנכ״ל.
- מדע זקוק לביקורת ציבורית, אך לא לשליטה פוליטית.
ההישג האמריקני לא נבע מכך שהממשלה ידעה מראש אילו תגליות ינצחו. הוא נבע מכך שהמדינה בנתה מערכת שאפשרה להרבה אנשים לנסות, להיכשל, להתווכח ולגלות.
קל להרוס תשתית בלתי נראית
בניין מעבדה אפשר לצלם. קשה יותר לצלם את מה שהופך אותו למוסד מדעי: הידע של הטכנאים, האמון בין חוקרים, הקשרים עם מעבדות בחו״ל, התהליך שמכשיר דוקטורנט, המוניטין שמושך חוקר צעיר והנכונות של קרן לממן רעיון מסוכן.
התשתית הזאת נבנית לאט. היא יכולה להישחק במהירות.
קיצוץ זמני עשוי לגרום לחוקר לעזוב. הקפאת תקנים עשויה למחוק דור שלם. התערבות פוליטית אחת יכולה לגרום לשותפים מחו״ל לחשוש. ביטול תוכנית מחקר אינו רק חיסכון בתקציב השנה; הוא עלול לאבד ידע, אנשים ומכשור שלא יהיה פשוט להחזיר.
ישראל כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לבנות מדע ברמה עולמית בתנאים קשים. השאלה היא אם היא מבינה שההצלחה הזאת אינה תכונה מולדת של „הראש היהודי” ואינה מובטחת מכוח תרבות הסטארט־אפ.
היא תוצאה של מוסדות, החלטות והשקעות.
לפרסום המקורי: פתיחת הפרסום המקורי
עוד בנושא באתר הידען
- 250 שנה לארצות הברית: כך נבנתה מעצמת המדע הגדולה בעולם — וכך היא מסכנת את עתידה
- דוח מצב המדע בישראל 2025: מצוינות בינ״ל לצד שחיקה בהשקעה, פגיעה בבינאום והשפעות ההפיכה המשטרית
- האקדמיה הלאומית למדעים ממליצה להקים קרן לאומית למדע יישומי
- האקדמיה הלאומית למדע ממליצה לממשלה להגדיל לאלתר את תקציב המחקר המדעי האקדמי
- ההוצאה הלאומית למו״פ במגזר הממשלתי היא הנמוכה ביותר בין מדינות OECD
- שיא במספר הפטנטים שהוגשו בידי החברות שליד האוניברסיטאות
- כדאי להכין תוכנית חזרה לישראל כבר כשיוצאים לבתר־דוקטורט
