פרופ' בני מילר ורועי כהנוביץ מנתחים את הסיכויים והסיכונים של שינוי משטר באיראן, את האפשרות לקריסת המבנה השלטוני, ואת ההשלכות האזוריות והבינלאומיות של חיסול עלי ח'אמנהאי ובכירי המשטר
מאת: פרופ׳ בני מילר, ביה״ס למדעי המדינה, אוניברסיטת חיפה
מנהיגי ארה״ב וישראל העלו את האפשרות שכתוצאה מהפעולה הצבאית שלהם נגד איראן, יתחולל שינוי משטר באיראן. האם תוצאה כזאת היא סבירה ומה עשויות או עלולות להיות ההשלכות?
לא יהיו רבים החולקים על כך שנפילת המשטר הקיצוני הנוכחי היא רצויה. ברור שהחלפתו היא מאוד רצויה. זהו משטר אימים רצחני בתוך הבית כלפי אזרחיו וכלפי חוץ משטר תוקפני הגורם לחוסר יציבות אזורית באמצעות תוכנית גרעין והקמת ״ציר ההתנגדות השיעי״ תחת הנהגתו ומימונו שצייד ואימן שורה של ארגוני טרור מסוכנים במזה״ת: חיזבאללה בלבנון, החותים בתימן, והמיליציות השיעיות בעיראק וגם תמך בדיכוי האכזרי של מתנגדי המשטר בסוריה עד נפילת משטר האימים של אסאד. גם החמאס הסוני הצטרף לציר מתוך תפיסת ״אויב אויבי הוא ידידי״ — כלומר שישראל היא אויב משותף לחמאס ולציר השיעי.
מטרה מרכזית של ״ציר ההתנגדות״ היא מלחמה בישראל והחלשתה עד השמדתה. מטרה זאת באה לידי ביטוי בהתקפת החמאס על ישראל ב-7 באוקטובר והצטרפות שאר חברות הציר, בצורה ובמידה כזאת או אחרת, להתקפות על ישראל.
אולם השאלה הפרקטית היא האם שינוי משטר הוא תוצאה מעשית וחיובית? אם בוחנים את הרקורד ההיסטורי, התשובה איננה חיובית. קודם לכל, להחלפת משטר כתוצאה של פעולה אווירית בלבד על ידי כוחות חיצוניים אין למעשה תקדים. יש הטוענים שקיים התקדים של הסגת הצבא הסרבי מקוסבו ב-1999 לאחר ההפצצות של מטוסי ברית נאט״ו במשך למעלה מ-70 יום. אולם שינוי המשטר בסרביה עצמה — הדחתו של הנשיא הסמכותני והתוקפני מילושוביץ — התרחשה רק לאחר יותר משנה בשל המחאה של הציבור הסרבי.
שאר המקרים הם הרבה יותר בעייתיים. המקרה הבולט האחרון במזה״ת של התערבות צבאית חיצונית — שהיתה בעיקרה מהקרקע — הוא שינוי המשטר בעיראק ב-2003 כתוצאה מפלישה מסיבית של כוחות קואליציה בהנהגת ארה״ב. המשטר הרצחני של סאדאם חוסיין אכן נפל וסאדאם עצמו הוצא להורג, אולם תוצאות ההתערבות ושינוי המשטר היו בעייתיות ביותר. קודם כל פרצה מלחמת אזרחים כיתתית בעיראק בין הסונים לשיעים. טרור רצחני התפשט במדינה והרבה מעבר לה — כשהשיא הוא עליית המדינה האיסלאמית שביצעה מעשי אכזריות קשים ביותר, בעיקר בעיראק ובסוריה אך גם הרבה מעבר לכך, כולל במערב.
אולם המרוויחה העיקרית משינוי המשטר היתה איראן בשני מובנים: קודם לכל שינוי מאזן הכוחות במפרץ לטובתה עם ההחלשות העצומה של יריבתה המרכזית — עיראק — שבלמה עד אז את חדירת איראן ללב העולם הערבי. ההשלכות של המובן השני היו לא פחות חמורות: בעקבות שינוי המשטר לדמוקרטי (לפחות עריכת בחירות), הרוב השיעי — שעד אז היה מקופח תחת הדומיננטיות של המיעוט הסוני — הפך להיות דומיננטי פוליטית; חלק מהשיעים בעיראק היו קשורים מאוד לאיראן השיעית וכך התאפשרה כניסה איראנית לתוך הפוליטיקה העיראקית — מהלך שאיפשר לא רק השפעה פוליטית איראנית ניכרת, אלא גם הקמת מיליציות חמושות שיעיות שלמרות שהן מורכבות מאזרחים עיראקיים, למעשה נאמנות למשטר האייטולות באיראן, תוך שהן מצוידות, מאומנות וממונות על ידי איראן. היה זה מהלך מכריע בדרך לבניית ציר ההתנגדות השיעי האנטי-ישראלי הקיצוני, שהגביר מאוד את חוסר היציבות בעיראק ולמעשה במזה״ת כולו ומעבר לו.
מקרה נוסף של הגברת חוסר יציבות כתוצאה ממהלך חיצוני של שינוי משטר הוא המקרה של לוב ב-2011 בזמן האביב הערבי. המערב התערב מהאוויר — לכאורה למען הגנה הומניטרית על האזרחים — אך למעשה לטובת המורדים נגד משטרו הרודני של מועמר קדאפי. התערבות זאת אכן סייעה למורדים על הקרקע בלוב להפיל את משטרו של קדאפי. אך מה היו ההשלכות? לוב הפכה לדוגמה מובילה של מדינה כושלת — לצידה של עיראק — תוך פריצת מלחמת אזרחים אכזרית שבה מעורבים גורמים פנימיים, אזוריים וגם בינלאומיים לא מועטים. חוסר היציבות גם התפשט הרבה מעבר לגבולותיה של לוב: לצפון אפריקה ולחלקים באפריקה עצמה, למזה״ת, וכן למעשה לאירופה — שכן התוהו ובוהו בלוב איפשר גל הגירה גדול מאפריקה ומהמזה״ת לתוך מדינות אירופה. לגל הגירה זה היו השלכות פוליטיות פנימיות באירופה מאוד משמעותיות — ההגירה חיזקה מאוד מפלגות ימין פופוליסטיות קיצוניות ובכל מקרה עזרה ליצור שסעים פוליטיים משמעותיים באירופה.
גם שינוי המשטר על ידי ארה״ב באפגניסטאן — למרות ההשקעה העצומה בדם ובממון (בדומה למה שקרה בעיראק) — לא צלחה בסופו של יום, ולאחר 20 שנים של מלחמה קשה, האמריקאים נסוגו בבושת פנים מאפגניסטאן — שחזרה לשליטה האכזרית הקיצונית של ארגון הטאליבאן הג׳יהאדיסטי.
השאלה היא האם המקרה האיראני עשוי להיות שונה ובמקום השלטון הקיצוני של האייטולות עשוי לעלות משטר מתון יותר שלא יאיים על כל אזור המזה״ת?
עד כה לא נראים סימנים ברורים לשינוי שכזה, אם כי קיימים שלושה סוגי שחקנים שיכולים לחולל את השינוי המיוחל:
- המחאה — כפי שראינו בתחילת השנה יש באיראן קהל גדול של אזרחים, בעיקר צעירים, שמוכנים לקחת על עצמם סיכונים עצומים כדי להפיל את שלטון האייטולות. מבחינת המערב וישראל זהו קהל אידיאלי לחילופי שלטון משום שנראה שאנשים אלו רוצים להביא לסוג משטר אחר לחלוטין — שכנראה גם יהיה מתון מאוד ולא יגרום לחוסר יציבות במזה״ת. הם אולי אפילו יביאו למשטר דמוקרטי מתקדם ונאור שישתף פעולה עם שכניו באזור למען פיתוח כלכלי וקידמה חברתית. אולם הבעיה היא שמבחינת מאזן הכוחות — לפחות עד כה — הכף נוטה לחלוטין לטובת כוחות הדיכוי של המשטר, שכן המוחים הם חסרי נשק. ולכן גם בהנחה שמרבית הציבור מתנגדת למשטר, המחאה כשלעצמה — כל עוד היא איננה חמושה — איננה מסוגלת להפיל את המשטר.
כמובן שדברים יכולים להשתנות, במיוחד אם יתבצע תהליך של עריקה מכוחות הביטחון האיראניים שאולי יחושו שהמשטר בתהליך של החלשות עקב ההתקפות של ארה״ב וישראל. בינתיים לא נראים סימנים לעריקה משמעותית מכוחות המשטר המדכאים — בעיקר הבסיג׳ ומשמרות המהפכה.
- ייתכן שבצבא — שנתפס יותר כ״צבא העם״ — יחול תהליך כזה של עריקה של גורמים חמושים, ואז מאזן הכוחות עשוי להשתנות בצורה משמעותית כנגד המשטר. בינתיים לא נראים סימנים לכך.
- גורם פנימי אחר שיכול לפעול לשינוי המשטר הם המיעוטים האתניים באיראן — שמהווים ביחד כמעט חצי מהאוכלוסייה: אזרים, ערבים, בלוצים וכורדים. כנראה במיוחד שתי הקבוצות האחרונות הן בעלות שאיפות בדלניות וייתכן אף חמושות. לפי ידיעות לא מאושרות רשמית, ייתכן שארה״ב שוקלת אספקת נשק למיעוט הכורדי. השאלה לגבי המיעוטים — ובעיקר הכורדים — היא האם הם יפעלו לשינוי משטר באיראן בכללה או לפרישה של החבל הכורדי? בכל מקרה, קיימת אפשרות — שקשה להעריך אותה בשלב זה — שהחלשות המשטר ופעילותם של קבוצות מיעוט עלולות להפוך את איראן למדינה כושלת שתקרין חוסר יציבות לאזור, אך כנראה במיוחד ביחס לשכנות הקרובות — תורכיה ומדינות המפרץ — באמצעות גלי פליטים ואולי גם גורמי טרור. במקרה זה, בשל המרחק הגיאוגרפי הרב, ישראל עשויה להיפגע הרבה פחות — אם כי חוסר יציבות איננה טובה לאף אחד באזור ומעבר לו.
עם זאת קיימים סימני שאלה לגבי מאזן הכוחות בין המיעוטים לבין הממשל המרכזי האיראני, וקשה להעריך את כוח העמידה של המיעוטים ואם רובם או חלקם בכלל יצטרפו למרד חמוש נגד המשטר.
לסיכום, הרקורד של שינוי משטר על ידי התערבות צבאית מבחוץ הוא בעייתי במאה ה-21. במקרים הבולטים במזה״ת — עיראק, אפגניסטאן ולוב — ההתערבויות הגבירו חוסר יציבות פנימית ואזורית, ובמידה רבה גם בינלאומית. מכיוון שאיראן היא מדינה שייצרה חוסר יציבות אזורית במידה רבה, ייתכן שהצלחה בשינוי משטר במקרה זה תייצב מאוד את המזה״ת. השאלה כעת היא האם שינוי המשטר אכן עשוי להצליח — והאם במקום המשטר הבלתי-מייצב הנוכחי יקום באיראן משטר מתון שיתרום ליציבות האזורית — או שמא לא יהיה שינוי משטר, ואם אכן יהיה, האם עלולה לעלות מדינה כושלת שתתרום לחוסר יציבות, גם אם באופן שונה לחלוטין מאשר סוג חוסר היציבות שהקרין המשטר הנוכחי.
"שאגת הארי" ורעידת האדמה עם חיסול עלי ח'אמנהאי ובכירי המשטר באיראן: השלכות פנימיות, אזוריות וגלובליות ושאלת העתיד
מאת: רועי כהנוביץ, חוקר ומומחה לאיראן, מחבר הספר “איראן והמפרץ הפרסי”, עמית מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה ימית, יחידת המלגות, דיקאנט הסטודנטים, אוניברסיטת חיפה
האירועים הדרמטיים וההיסטוריים שהיינו עדים להם ביומיים האחרונים, ובמרכזם חיסול מנהיג איראן, עלי ח’אמנהאי, וצמרת משמרות המהפכה, אינם מהווים רק אירוע טקטי מזהיר של מודיעין ויכולת מבצעית עצומה, אלא רעידת אדמה גיאופוליטית של ממש, המפרקת את היסודות שעליהם נשען המזרח התיכון בארבעת העשורים האחרונים. דוקטרינת “עריפת הראש” — אסטרטגיה צבאית ומדינית שמטרתה לפגוע, עד כדי השמדה, בדרג הפיקודי העליון של מדינה או ארגון, מתוך הנחה שהדבר יוביל לקריסה מבנית ולשיתוק יכולת התגובה ובכך להביא לסיום מהיר של העימות — שהופעלה כנגד התיאוקרטיה האיראנית, מסמנת אולי את סופה של תקופה וראשיתו של “ניסוי בשידור חי” בניהול כאוס אסטרטגי בקנה מידה גלובלי.
במישור הפנימי באיראן, מותו של ח’אמנהאי חושף את שבריריותו של המבנה השלטוני. המשטר האיראני, מאז ראשיתו ב-1979, עוצב כמערכת ריכוזית שבה ה”וִלאיַת אל-פַּקיה” (שלטון איש ההלכה) הוא הציר המחבר בין הצבא, הכלכלה והדת. בהיעדר יורש מוסכם, ובשילוב עם חיסול הדרג הפיקודי הבכיר של משמרות המהפכה, נקלעה איראן למצב של “אינרציה שלטונית” — ניהול על דרך ההרגל. בעוד שמנגנוני הדיכוי מנסים להפגין עוצמה, הוואקום שנוצר בראש הפירמידה מעניק לציבור האיראני — ובעיקר לדור הצעיר, החילוני והמחובר לרשתות החברתיות — חלון הזדמנויות נדיר והיסטורי לצאת כנגד המשטר. התרחיש האופטימי ביותר צופה קריסה פנימית מהירה ומעבר לממשלת טכנוקרטים, אך הסיכון למלחמת אזרחים עקובת דם נותר גבוה מתמיד.
חשוב לציין כי החוקה האיראנית קובעת שעם מות המנהיג, מועצת הנהגה זמנית תנהל את המדינה עד לבחירת מנהיג חדש על ידי “מועצת המומחים”. ברם, עד שתתממש בחירה כזו, המציאות בשטח תהיה, ככל הנראה, סוערת בהרבה: משמרות המהפכה, שהם בעלי הכוח האמיתי באיראן, יכולים בנקל לדחוק את אנשי הדת לשוליים ולהעמיד בראש הפירמידה מנהיג “בובה” מטעמם, או להקים חונטה צבאית שתשמור על נכסיהם. אין זה סוד כי שמו של מוג’תבא ח’אמנהאי, בנו של עלי ח’אמנהאי, עלה לא פעם כיורש פוטנציאלי, אך ללא לגיטימציה דתית רחבה הוא עלול למצוא עצמו מוקף מאבקי כוח בממסד הדתי בקוּם.
רבות דובר על חשיבותם של ח’אמנהאי וצמרת משמרות המהפכה לשמירה על המשטר האסלאמי באיראן. עם זאת, אתמול (28.02.2026) חוסל סאלח אזאדי, ראש אגף המודיעין של מפקדת החירום — גוף שמילא תפקיד מרכזי בדיכוי מפגינים ביד קשה. חיסול משמעותי זה עשוי להוות איתות ראשוני לאזרחי איראן, כי העזרה הגיעה סוף סוף ועליהם להיערך ליום פקודה — לצאת לרחובות כאשר האיום על שלומם הוסר, ולו באופן חלקי.
חיסול הצמרת הבכירה באיראן — הפעם השנייה תוך שמונה חודשים — הכה את המדינה בהלם מחודש, למרות שהפעם הכינו עצמם מראש כחלק מהפקת לקחים ממלחמת שנים עשר הימים. הכלכלה האיראנית, רעועה ממילא, עלולה לקרוס עוד יותר. תרחיש אחד כולל בריחת האליטות השלטוניות המבינות כי הספינה טובעת — מה שעלול להביא למשבר עמוק בערך המטבע המקומי ולקריסה מוחלטת של הריאל. תרחיש אחר יכול להיות נחלת האזרחים חדורי הפאניקה, אשר ינסו למשוך את כספם בבת אחת ובכך יביאו להשבתה מוחלטת של המערכת הפיננסית החלשה גם כך.
בזירה האזורית, חיסולו של ח’אמנהאי יכול למוטט באחת את תפיסת “טבעת האש”. במשך שנים בנתה טהראן מערך של “פרוקסים” — שלוחים, כדוגמת חזבאללה, מיליציות פרו-איראניות בעיראק, חמאס, ג’יהאד אסלאמי ועוד — שנועדו להרתיע את ישראל ואת ארה”ב.
אולם רשת זו הוכחה כתלויה לחלוטין בהנחיה ובמימון מרכזיים. ללא ה”מוח” המפעיל, ניצבים כלל הפרוקסים בפני דילמה קיומית: האם לנקוט צעד לוחמני בשירות אידיאולוגיה שראשיה נערפו, או לסגת אל המרחב הלאומי המקומי כדי לשמור על כוחם וביטחונם. קריסת הציר השיעי, שהחלה עם חיסולו של קאסם סולימאני בינואר 2020, לא רק תחליש את הטרור האזורי, אלא תפתח פתח — ככל שמנהיגי המדינות ישכילו לנצלו — לצמיחתה של ברית הגנה סונית-ישראלית רשמית, שתעצב מחדש את הסכמי האנרגיה והביטחון במרחב.
ההשלכות הבינלאומיות אינן פחות משמעותיות. עבור רוסיה של פוטין, איראן הייתה “ריאה אסטרטגית” וספקית נשק חיונית למאמץ המלחמתי באוקראינה. היחלשותה של טהראן פוגעת ישירות ביכולת הלחימה הרוסית ומבודדת את מוסקבה בזירה הגלובלית. סין, מנגד, מוצאת עצמה מול משבר אנרגיה פוטנציאלי עקב חוסר היציבות במפרץ, אך עוצמת המכה האמריקאית-ישראלית עשויה להרתיע אותה מלאתגר את ההגמוניה המערבית בשנים הקרובות.
לסיכום, העולם של “היום שאחרי” ח’אמנהאי הוא עולם שבו פקעה חסינותם של מנהיגי טרור ריבוניים. בעוד שהסיכונים המיידיים כוללים הסלמה רקטית רחבה ושיבושים בכלכלה העולמית, הפוטנציאל לטווח הארוך הוא חסר תקדים: הסרת איום הגרעין האיראני מעל ישראל ומעל האזור כולו, החלשת “ציר הרשע” הגלובלי, ואפשרות לרנסנס שלטוני באיראן. הצלחת המהלך תימדד לא בעוצמת הפיצוץ בטהראן, אלא ביכולתה של הקהילה הבינלאומית להושיט יד לעם האיראני ולבנות על חורבות התיאוקרטיה סדר אזורי המבוסס על שגשוג וביטחון משותף. המזרח התיכון לא יחזור להיות מה שהיה — כך אנו מקווים. ומכאן עולה גם השאלה: האם יידעו מקבלי ההחלטות בעולם לעצב את הכאוס שנוצר לכדי שלום יציב ובר-קיימא?
עוד בנושא באתר הידען:
