סכנה, פשיזם

התגברות מגמות מדאיגות בישראל מעוררת חשש לגורל המשטר הדמוקרטי

מאת דורון ב. כהן

פרנקו. לספרד הפשיסטית, בניגוד לישראל, לא היה אויב

בשנה האחרונה אנו עדים להתגברותן של תופעות מדאיגות בחברה הישראלית, ההולכות ומצטברות לידי מגמה, שבהעדר שם מתאים יותר ניתן לכנותה מגמה כמו-פשיסטית. ברובן אין תופעות אלה חדשות, ואת שורשיהן ניתן למצוא בחברה הישראלית מאז ומתמיד. מה שמדאיג הוא הסמיכות ההולכת וגוברת של הופעתן, והתעצמותן ההדרגתית, עד כדי חשש לגורל המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל.

בין התופעות הללו אפשר למנות: התחזקות תחושות לאומיות ההולכות ולובשות גוון לאומני, מיליטריזציה הולכת ומעמיקה של החברה וההנהגה, הדגשתה של הייחודיות הלאומית ושל עדיפותה על פני לאומים אחרים, תחושה ואמונה ש"העולם כולו" טועה ורק אנו צודקים, שימוש בדת לחיזוק הרגשות הלאומניים, כמיהה למנהיג חזק
ואמונה בכוחו של מנהיג כזה להושיע אותנו מכל חוליים, השתלטות הממשלה על כלי התקשורת, צנזורה מכוונת וצנזורה מרצון של אנשי רוח ותקשורת, איומים באלימות על "סוטים" למיניהם ושימוש בה בדרגות שונות, ראיית דעה שונה כ"בגידה", קיומו של מיעוט מיליטנטי הבטוח בצדקתו וגורר אחריו את הרוב הכנוע, פעולות בלתי חוקיות של זרועות השלטון, תחושה של התמוססות הבקרה המשפטית ושל עצמאות מערכת המשפט, רדיפת מיעוטים והגבלת זכויותיהם, ייחוס כל הקשיים לאויב שטני – מבית ומחוץ – והשלכת כל החרדות עליו, דה-הומניזציה של האויב.

תופעות אלה ואחרות אופייניות לחברות פשיסטיות, כפי שהתפתחו בחלקים שונים של העולם במהלך המאה העשרים. אולם אם יש דבר אחד שהמאה העשרים הוכיחה, הרי הוא שהפשיזם, למרות ההתלהבות הסוחפת שהוא מעורר, הוא בעצם חסר תוחלת, ובסופו של דבר נועד לכישלון. חברות פשיסטיות, רבות עוצמה לכאורה, התקיימו בגרמניה, איטליה, ספרד ויפאן, אם להביא כמה דוגמאות בולטות. מרבית המשטרים הללו חוסלו בכוח חיצוני, והמיטו על עמיהם חורבן נורא. יוצאת הדופן לכאורה היא ספרד, שם המשטר מיצה את כוחו וגווע, ללא הרס וללא התערבות חיצונית. הסיבה העיקרית, אולי, לגוויעתו של המשטר הפשיסטי בספרד היא שלא היה לו עוד אויב, ולא היתה לו מלחמה לנהל. כדי להתקיים חייב המשטר הפשיסטי לגייס את עמו למלחמה בלתי פוסקת. שלום אמת מייתר משטרים כאלה מכל וכל.

הפשיזם נכשל בשל השאיפה האנושית לחופש וההתקוממות המוסרית שהוא מעורר. לכאורה זוהי השקפה אופטימית מדי, שכן פעמים רבות נוכחנו שהאופי האנושי נוטה לעדריות ולכניעה, ושזוועות מוסריות לא תמיד מעוררות את העולם להתקומם. בכל זאת, המציאות שבה ומוכיחה כי השאיפה לחופש גוברת על רוב צורות הדיכוי, ושהנבל זוכה להוקעתו המוסרית של העולם.

אם יעלה בישראל משטר פשיסטי, חלילה, אין אנו יכולים לצפות להסתלקותו החלקה כדוגמת מה שאירע בספרד, שנשענה על אירופה הידידותית ושוחרת השלום בתהליך השבת הדמוקרטיה. אנו נתונים בלבו של אזור עוין, המתקשה להשלים עם קיומנו. בכל זאת, שאיפתנו צריכה להיות כינון שלום עם עמי האזור, שלום שימוטט את חומות האיבה, תוך שמירה על משטר דמוקרטי ומוסרי, שהוא, בסופו של חשבון, חזק ועמיד לאורך זמן יותר מכל צורה של דיקטטורה.

זוהי השעה שכל אדם צריך לקום ולומר באומץ את דברו, להתקומם נגד המגמה המדאיגה, לתרום את חלקו לשימור הדמוקרטיה ולא להירתע מפני איומיהם האלימים של חמומי המוח. גם אם מקננת התחושה ש"לנו זה לא יקרה", ושהדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה לעמוד בהתקפה המתרחשת עליה, אסור להיות שאננים.

אסור שבעיות הביטחון האמיתיות יסמאו את עינינו מלראות את הסכנה שבהשתלטות משטר חשוך וקנאי, שיחסל את הישגיה של המדינה שהקימו אבותינו. חובתנו למורשתם היא לבסס חברה דמוקרטית ושוויונית, המבוססת על ערכים של כבוד הדדי ורדיפת שלום כנה. עלינו גם לשוב ולשנן את לקח המאה העשרים כי שלום וחירות צועדים יחדיו, בעוד שדיכוי ואלימות מוליכים למבוי סתום.

הכותב הוא מתרגם

פורסם ב"הארץ" 14/8/02

אתר הידען היה באותה תקופה חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן