על רקע המתקפה הצבאית הישראלית החריגה באיראן, ד"ר רועי צזנה בוחן את העדויות שהובילו לתקיפה, את ההשלכות הבינלאומיות, ואת האפשרות לשינוי היסטורי במזרח התיכון
בשבוע האחרון העולם השתנה שוב. ישראל תקפה באיראן ברמה קיצונית כל-כך, שהלכה למעשה הפכנו את השמים שלהם – לשלנו. על הדרך גם הרגנו את רוב הצמרת הבטחונית במדינה, ונקלענו למלחמה פתוחה מול האיראנים. הם משגרים עלינו טילים בליסטיים כל יום, ואנחנו מפציצים אותם בלי לעשות חשבון.
מאושרים? מבסוטים? התמסטלתם על הניצחון? כדאי שתחשבו מחדש. כן, חבטנו בהם כהוגן בסיבוב הזה. זה מה שקורה בדרך-כלל כשתוקפים ראשונים. אבל איראן היא עדיין מדינה ענקית, עם משאבי נפט עצומים ועם בעלי-ברית כמו רוסיה וסין, שלא כדאי להסתבך איתם. היא תזכור את העלבון הזה עוד שנים רבות. נכנסנו להרפתקה כאן. ולמרות האופוריה של ההצלחה הראשונית, השאלה היא לא מי נותן את המכה הראשונה במלחמה, אלא מי מקבל את המכה האחרונה. במיוחד אם היא גרעינית.
כך שהשאלה הגדולה שצריך לשאול היא: למה?
מה גרם לישראל, שעד עכשיו השתדלה מאד להימנע מעימות פתוח עם הרפובליקה האסלאמית, לשבור את כל הכלים? והאם הייתה הצדקה אמיתית למתקפה הזאת?
בימים הראשונים של המלחמה הייתי עסוק מכדי לכתוב על זה, אבל עכשיו – סוף סוף – יש זמן ויש גם מקורות חיצוניים. ישראל, כך נראה, הבינה שהיא חייבת להסביר לעולם את הסיבה לתקיפה. גורם בטחוני בכיר שיתף אוסף של מסמכים וראיות עם האקונומיסט – אחד העיתונים הנחשבים בעולם – שמסביר מה בעצם קרה שם באיראן שגרם לנו להשתגע ככה. כל מה שאני כותב כאן מסתמך על מה שכתוב בעיתון, ולא על ידע פנימי משלי.
ההתחלה
בראשית הייתה תכנית המחקר של איראן לפיתוח נשקים גרעיניים, הידועה בשם "אמאד" (AMAD).
תכנית אמאד נסגרה רשמית לפני 22 שנים, כנראה בשל חשש ממתקפה אמריקנית. ברמה הלא-רשמית, היא המשיכה להתקיים ולפעול מתחת לפני השטח, במסגרת "הארגון האיראני לחדשנות ומחקר הגנתיים". תקציבי המחקר הוסתרו תחת תחומים שונים ומגוונים כמו פיתוח חיסונים וטכנולוגיות לייזר. אבל המחקר התקיים ברובו באופן סגור ושמור, עם מעורבות מינימלית של הצבא ומשמרות המהפכה.
בערך לפני שש שנים, תכנית המחקר תפסה תאוצה. הוקמה קבוצה סודית בשם "קבוצת ההתקדמות המיוחדת". מטרתה של אותה קבוצה הייתה לסלול את הדרך לפיתוח נשקים גרעיניים, כך שמהרגע שח'אמנהא'י ייתן את ההוראה – הרפובליקה האסלאמית תוכל לשעוט קדימה ליצירת הפצצה.
בראש הקבוצה עמד מוחסן פח'ריזאדה, שהוא טיפוס מיוחד בפני עצמו. פאח'ריזאדה היה מדען ופיזיקאי גרעין, והוביל את תכנית אמאד עוד בזמן שהיא עוד פעלה מעל השולחן. כאשר הוא מונה להובלת "קבוצת ההתקדמות המיוחדת", ישראל נכנסה ללחץ מסיבות ברורות.
זמן קצר לאחר מכן, בשנת 2020, פאח'ריזאדה מצא את מותו בנסיבות מסתוריות.
טוב, אולי לא כל-כך מסתוריות. פאח'ריזאדה נקלע למארב בכביש, מול משאית שהייתה מצוידת במכונת ירייה אוטונומית. לפי טענת האיראנים, הבינה המלאכותית של מכונת הירייה הצליחה לזהות את פניו של פאח'ריזאדה, להתמקד בו ולרסס אותו ב- 13 קליעים. דקות ספורות לאחר מכן, המשאית שנשאה את הנשק האוטונומי התפוצצה, ואיש אינו יודע מי הזמין את הרצח.
בעקבות ההתנקשות, "קבוצת ההתקדמות המיוחדת" המשיכה להתקדם, אבל לאט יותר מהצפוי. ועדיין, היא התקדמה.
בסוף 2024 קרה השינוי. הרפובליקה האסלאמית ספגה מכה-אחר-מכה מישראל, והחליטה שנמאס לה. ח'אמנהא'י נתן את ההוראה, את התקציבים ואת הסמכות, והקבוצה האיצה את קצב המחקר שלה דרמטית.
ועדיין ישראל לא פעלה.
חודש עבר, ועוד חודש, ועוד אחד – ואז התקבלו העדויות שגרמו למודיעין הישראלי להבין שאנחנו על סף אסון.
שוד האורניום
לפי המסמכים שסיפקה ישראל, בחודשים האחרונים אירעו שני מאורעות שהבהירו שהרפובליקה האסלאמית שלפה את האקדח – ואנחנו חייבים לירות קודם.
הידיעה הראשונה התקבלה מהצוות המדעי האיראני שהיה אחראי על פיתוח הפצצה. אותו צוות הצליח לגנוב למעבדות נסתרות – מתחת לאפיהם של אנשי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית – כמות מסוימת של חומר גרעיני. לא ברור בכמה חומר מדובר, או מה רמת ההעשרה שלו, אבל לא מופרך להניח שהחומר הזה היה מספיק כדי ליצור את הפצצה הגרעינית האיראנית הראשונה.
הידיעה השנייה הייתה ש- "קבוצת ההתקדמות המיוחדת" עומדת להיפגש לראשונה עם מפקדי חיל הטילים של איראן. ומה יקרה כאשר המדענים שעובדים על פיתוח הפצצה, ושהצליחו לשים את ידיהם על חומר גרעיני, ייפגשו עם האנשים שאמורים להעמיס את הפצצה הזו על הטילים הבליסטיים?
התשובה, כמובן, ברורה. מערכת הביטחון הישראלית חיברה אחת ועוד אחת, וקיבלה שתיים. כלומר, היא הבינה שאו-טו-טו יהיה ברשות האיראנים טיל בליסטי עם ראש נפץ גרעיני. אנשי המודיעין הישראליים ניסו לחשב מתי זה יקרה, ונזכרו שכבר ב- 2011 איראן ביצעה מחקרים וסימולציות כדי להבין כיצד אפשר להעמיס ראש נפץ גרעיני בצורה בטוחה על טיל בליסטי. נכון, אלו מחקרים ישנים, אבל הם לא היו מוכנים לקחת את הסיכון. ההודעה עברה במעלה הדרג הבטחוני והמדיני, וההחלטה התקבלה: ישראל צריכה לתקוף קודם, בכל מחיר, כדי למנוע מהרפובליקה האסלאמית להצטייד בטיל בליסטי גרעיני, שמספיקה פגיעה אחת ממנו כדי להחריב חצי-מדינה.
משם הדרך הייתה קצרה למתקפה הכוללת – וכך הגענו למצב בו אנו נמצאים היום.
נכון או לא?
אני עומד לשחק לרגע את פרקליט השטן, ולשאול: עד כמה אפשר להאמין לדיווחים הללו מצד ישראל?
לפני שאתם מאשימים אותי בחוסר-פטריוטיות או בשטות דומה אחרת, צריך לזכור שלישראל יש אינטרס מובנה להצדיק את התקיפה. אף אחד לא מאמין לנו בקלות, ומסיבה טובה. הנחת היסוד ביחסים בינלאומיים היא שכולם משקרים. כולם. כדי לשכנע את הקהילה הבינלאומית, צריך ראיות חזקות ביותר.
ואלו, לצערי, אינן בנמצא. או לפחות הן אינן משותפות בקלות.
כתבי האקונומיסט נחשפו לחומרים הסודיים מצד קהילת המודיעין הישראלית, והסכימו לדווח את הגרסה שלנו – אבל הוסיפו סייגים על ימין ועל שמאל. כמעט כל פסקה במאמר של האקונומיסט מדגישה שמדובר בטענות מצד ישראל. ולמרות שהאקונומיסט מצטטים מומחים שמסכימים עם הקביעות הכלליות בנוגע להתקדמות האיראנית לכיוון הפצצה, אותם מומחים לא היו מודעים לגניבת החומר הגרעיני מהחודשים האחרונים, או למפגש הקרוב בין מפתחי הפצצה למהנדסי הטילים הבליסטיים.
האקונומיסט מעלים גם את השאלה האם איראן באמת הייתה מסוגלת לפתח במהירות טיל בליסטי גרעיני. בכתבה מודגש כי "מזעור וצימוד ראש קרב לטיל, הן מטלות מורכבות ביותר שעשויות עדיין לדרוש מאיראן זמן משמעותי למימושן."
וזה נכון. בהחלט ייתכן שצימוד הפצצה לטיל בליסטי היה לוקח חודשים, ולא שבועות. אבל קשה להאשים את הדרג הצבאי והמדיני בישראל, על שהחליטו שלא לקחת את הסיכון – ולתקוף קודם.
האם כל זה ישכנע את הציבור הרחב בעולם? כנראה שלא. הם ישתכנעו רק אם יראו את הראיות, העדויות, ורצוי גם עריקים איראניים שיתראיינו בערוצי התקשורת. לא קל להביא את כל החומרים האלו לחזית, והמודיעין הישראלי בוודאי אינו רוצה 'לשרוף' נכסים ומקורות בקלות, כך שלא הייתי מצפה שזה יקרה בזמן הקרוב.
מה כן קורה? כנראה שמנהיגי העולם מקבלים תמונה קצת יותר מעמיקה, עם יותר מקורות וסימוכין. וכך, קנצלר גרמניה הודיע ש- "ישראל עושה את העבודה המלוכלכת עבור כולנו", וטראמפ כבר דורש "סוף אמיתי" ו- "כניעה בלי-תנאים" מצד האיראנים, במקום להסתפק בהפסקת אש.
מה שמביא אותנו לשאלה הבאה: מה עושים עכשיו? איך המלחמה הזאת עומדת להיגמר?
איך מסיימים מלחמה
הלאום האיראני הוא עם גאה ובעל היסטוריה ארוכת-שנים שמתחרה בקלות ביהדות. וכמו היהודים, גם הם לא שוכחים ולא סולחים בקלות. אם ניתן לרפובליקה האסלאמית להשתקם מהמכה הנוכחית, אפשר להיות בטוחים שהם ירצו נקמה. גרעינית, אם אפשר. ואם לא, אז בצורה של טפטופים של טילים בליסטיים וכטב"מים מדי יום ומדי לילה.
זוכרים את הלילות האחרונים, בהם כולנו הוקפצו למקלטים כמה פעמים? זו עלולה להפוך להיות שגרת חיינו. כולנו נהפוך לזומבים טרוטי-עיניים ושונאי-שכנים. ומה שחמור עוד יותר – נתב"ג לא יוכל לתפקד בשגרה הזו. תשכחו מהטיול בתאילנד בעשור הקרוב.
אם אנחנו רוצים למנוע את הגזירה הקשה-ממוות הזו, המלחמה חייבת להסתיים בתנאים שלנו. הרפובליקה האסלאמית – השלטון באיראן – חייבת להיכנע ולתת לכוחות חיצוניים שליטה על התשתיות שנועדו לפיתוח נשק גרעיני ולהעשרת אורניום. משמרות המהפכה צריכים להתפרק מנשקם, ולהפסיק לספק נשקים גם לשלוחות שלהם: לחות'ים ולחזבאללה.
אפשרות רצויה אחרת היא שהשלטון באיראן יקרוס, ויוחלף – סוף סוף – בשלטון חילוני ורציונלי יותר. ואולי גם הם ישנאו אותנו בגלל הנזקים שהסבנו למדינה ובגלל האינדוקטרינציה שספגו לאורך השנים, אבל הם גם יעריכו אותנו ואת האמריקנים על הבאת השינוי המיוחל. ומי יודע? אולי עוד יהיה שלום בינינו לבינם. זו לא חייבת להיות פנטזיה. לפני 1979 היינו ביחסים טובים עם האיראנים. אולי זה יקרה בשנית.
מה שבטוח זה שאסור לנו לעצור את המלחמה לפני שנשבור את השלטון הנוכחי. אבל קל לדבר – וקשה לעשות. הסינים תלויים באספקת הנפט האיראני, וירצו לסיים את המלחמה הזו בהקדם. הרוסים מקבלים מאיראן טכנולוגיות וכטב"מים, וגם הם לא ירצו לראות את הרפובליקה האסלאמית קורסת. ארצות הברית עדיין לא החליטה אם להיכנס פיזית למערכה או לא. אנחנו תלויים במידה רבה בסנטימנט הציבורי, שיקבע כמה חופש פעולה יש לנו באיראן לפני שנתחיל לספוג סנקציות. או מה שמפחיד הרבה יותר – לפני שהסינים והרוסים ימקמו כוחות משלהם באזור המפרץ כדי להגן על הרפובליקה האסלאמית, ונמצא עצמנו על סף מלחמת עולם שלישית.
אז מה עושים? משתפים. משתפים את הצד שלנו. מספרים שכן – אנחנו תקפנו ראשונים – אבל רק מכיוון שלא הייתה לנו ברירה. מסבירים שהרפובליקה האסלאמית כבר שלפה את האקדח והחלה לטעון את הכדור בקנה, ואנחנו פשוט הספקנו לירות קודם. ומבהירים שהאקדח הזה עדיין נמצא על השולחן, ושברגע שנוריד את הלחץ מאיראן, השלטון שם יסיים את מה שהתחיל – וישגר עלינו את הטיל הבליסטי הגרעיני הראשון בהיסטוריה של האנושות.
ישראל פעלה מתוך אינסטינקט הישרדותי טהור, אך עדיין ניצבת בפני אתגר עצום: למנוע מהרפובליקה האסלאמית לשקם את יכולותיה הגרעיניות. האיום לא חלף, אבל במשבר הזה טמונה גם הזדמנות היסטורית: לחולל שינוי עמוק באיראן, ולהחזיר את המזרח התיכון למסלול של יציבות ושלום.
בהצלחה לכולנו.
עוד בנושא באתר הידען:
