אנדרו תומס מאוסטרליה טוען כי 36 שנות שלטונו של עלי חמינאי העניקו לו כוח כמעט בלתי מוגבל, אך הותירו אחריהן משטר מוחלש, חברה איראנית מפולגת ושחיקה עמוקה בלגיטימציה של הרפובליקה האסלאמית
רבות עוד ידובר על המלחמה בין ארה"ב וישראל לבין אירן (שזכתה בישראל לכינוי שאגת הארי). מכת המלחמה הראשונה היתה חיסולם של בכירים רבים במשטר האירני בשתי ישיבות מרובות משתתפים באיזור הקרוב למעונו של המנהיג האירני עלי חמנאי שגם הוא ספג עשרות פצצות כבדות.
במאמר פרשנות שפרסם אנדרו תומס באתר THE CONVERSATION, הוא כותב כי חמינאי "לא ייזכר בידי רוב האיראנים כמנהיג חזק" וכי "הוא לא יזכה להערצה". תומס מוסיף כי המורשת העיקרית שתישאר אחריו היא "החולשה העמוקה שהמשטר שלו הביא על הרפובליקה האסלאמית בכל החזיתות". ההערכה הזאת בולטת במיוחד כעת, לאחר שרויטרס ו-AP דיווחו כי מותו של חמינאי אושר על ידי התקשורת הממלכתית האיראנית בעקבות התקיפות האמריקניות-ישראליות, וכי בתוך איראן עצמה נרשמה תגובה מעורבת של אבל, הקלה, פחד ואי-ודאות.
תומס מציג את חמינאי כמנהיג שצמח עמוק מתוך המהפכה האסלאמית ולא כשליט שנחת עליה מבחוץ. לדבריו, כבר מגיל צעיר הוא אימץ רעיונות של אסלאם מהפכני, הושפע מחומייני אחרי שפגש אותו ב-1958, ופעל משנות ה-60 נגד שלטון השאה. אחרי מהפכת 1979 הוא השתלב במהירות במוקדי הכוח החדשים, סייע לארגון משמרות המהפכה, ובהמשך נבחר לנשיא. לפי תומס, השילוב בין נאמנות אידיאולוגית לחומייניזם ובין קשר הדוק עם משמרות המהפכה היה אחד המפתחות לעלייתו.
אחד הקווים המרכזיים בניתוח של תומס הוא שחמינאי היה בחירה מפתיעה יחסית כמחליפו של חומייני, אך לאחר שנכנס לתפקיד ב-1989 הוא צבר למעשה יותר כוח מוסדי מקודמו. תומס מזכיר כי עצם מינויו עורר ביקורת, משום שלא נחשב אז לבעל המעמד הדתי הגבוה שנדרש לפי החוקה, ולכן נערך משאל עם ששינה את הסעיף ואפשר בחירת מנהיג עליון על בסיס "למדנות אסלאמית". לדבריו, ברגע שהשינוי אושר, חמינאי קיבל סמכויות רחבות במיוחד: לקבוע מדיניות כללית, למנות ולהדיח חברים במועצת שומרי החוקה, ולדכא התנגדות יחסית בקלות.
מכאן, לטענת תומס, החלה בנייה שיטתית של שלטון ארוך טווח הנשען פחות על כריזמה מהפכנית ויותר על שליטה במוסדות. הוא מזכיר כי חמינאי עבד עם נשיאים שונים כשזה התאים לו, אך חסם שוב ושוב ניסיונות לרפורמה, בעיקר אצל מוחמד ח׳אתמי וחסן רוחאני. הוא גם עמד מאחורי הדיכוי של המחאה הגדולה אחרי הבחירות ב-2009, ובהמשך, לדבריו, הורה לרסק גם את גל המחאות של סוף 2025 ותחילת 2026 "בכל אמצעי שיידרש". במאמרו תומס כותב שחמינאי "צבר כוח חסר תקדים בפוליטיקה הפנימית", אך השתמש בו בעיקר כדי להבטיח את הישרדותו ואת הישרדות המשטר.
תומס מייחס לחמינאי גם אחריות כבדה לכיוון האזורי והבינלאומי של איראן. לדבריו, הוא היה מן האדריכלים המרכזיים של אסטרטגיית השלוחים של טהרן, תמך בקו אנטי-מערבי תקיף, והשתמש בהתנגדות לארצות הברית ולישראל כמרכיב יסודי בלגיטימציה של המשטר. אך בשלב מאוחר יותר, הוא טוען, הקו הזה החל להיראות חלול יותר ויותר. במיוחד לאחר חזרת טראמפ לבית הלבן ב-2025, ולאחר המלחמה בת 12 הימים עם ישראל, תומס סבור שהלגיטימציה של המשטר נשחקה עוד יותר. במילותיו, איראן של סוף תקופת חמינאי הייתה "חלשה יותר", ואפילו בתוך המדינה עצמה נשמעו בקריאות המחאה סיסמאות שקראו במפורש למותו.
הדבר המעניין ביותר בידיעה של תומס הוא אולי ההשוואה הישירה לחומייני. כשהאייתוללה רוחאללה חומייני מת ב-1989, מיליונים ליוו אותו, והאבל הציבורי היה עצום. תומס טוען כי אצל חמינאי הסיפור יהיה שונה לגמרי: הוא שלט זמן רב יותר, אך מעולם לא נהנה מאותה הילה. גם הדיווחים העדכניים מ-AP ומרויטרס תומכים בתמונה הזאת: לצד עצרות אבל מאורגנות על ידי המדינה, נראו גם חגיגות נקודתיות, צפירות שמחה וקריאות מן הבתים, אבל כל אלה התערבבו בפחד עמוק מפני המשך ההפצצות, נוכחות כבדה של הבסיג' והחשש מכאוס. כך, גם רגע מותו של חמינאי ממחיש את מה שתומס מנסה לומר: לא קונצנזוס של הערצה, אלא חברה מפולגת, מותשת וחסרת ביטחון לגבי העתיד.
בשורה התחתונה, תומס אינו טוען שחמינאי היה שליט חלש במובן המוסדי. להפך, הוא מתאר אותו כאחד האנשים החזקים ביותר שידעה איראן המודרנית. אבל דווקא משום שהיה כה חזק, הוא נושא בעיניו באחריות ישירה לתוצאה הסופית: משטר שמבוסס יותר על כפייה מאשר על אמון, כלכלה במשבר, יחסי חוץ הרוסים, וציבור שחלקים ממנו אינם מגיבים למותו באבל אלא בהקלה, בזהירות ובפחד. לכן, לפי תומס, חמינאי לא ייזכר בראש ובראשונה כאיש שהחזיק מעמד 36 שנים, אלא כאיש שתחת שלטונו הרפובליקה האסלאמית איבדה חלק גדול מן הביטחון והלגיטימציה שלה.
עוד בנושא באתר הידען:
