החוקרים בדקו נתונים לאורך שנים והשוו את תזמון השימוש בתרופות לתזמון האבחון; כשהביאו בחשבון תסמינים מוקדמים והסיבה לקבלת המרשם – הקשר שנראה במחקרים קודמים נחלש מאוד
החוקרים בדקו נתונים לאורך שנים והשוו את תזמון השימוש בתרופות לתזמון האבחון; כשהביאו בחשבון תסמינים מוקדמים והסיבה לקבלת המרשם – הקשר שנראה במחקרים קודמים נחלש מאוד.
מעכבי משאבת מימן (PPI) הם בין סוגי התרופות הנפוצים אם קיבלת את התיקון הקודם בעולם לטיפול בצרבת, רפלוקס, דלקת קיבה וכיב פפטי. במשך שנים צצו מחקרים תצפיתיים שטענו לקשר בין שימוש ממושך ב־PPI לבין סרטן במערכת העיכול העליונה. אבל למחקרים כאלה יש “מלכודת” מוכרת: אנשים לא מתחילים לקחת PPI באופן אקראי. לרוב הם מתחילים בגלל תסמינים – וכאן עולה האפשרות שהתרופה לא גורמת לסרטן, אלא ניתנת דווקא כשהסרטן כבר מתחיל “להציק” ולהיראות כמו צרבת. זה נקרא “סיבתיות הפוכה"(reverse causation) . בנוסף יש “בלבול בגלל הסיבה לטיפול"(confounding by indication) . המחלה שבגללה נותנים את התרופה עשויה להיות קשורה בעצמה לסיכון גבוה יותר.
במחקר שפורסם ב־6.1.2026 ב־PLOS Medicine ניסו החוקרים להתמודד בדיוק עם שתי הבעיות האלה, תוך שימוש ברשומות רפואיות ממערכת הבריאות הלאומית בישראל.
מה הם עשו בפועל?
זהו מחקר “מקרה־ביקורת” מותאם: החוקרים איתרו 875 מבוגרים שאובחנו לראשונה בסרטן של הוושט/קיבה/תריסריון בשנים 2003–2024, והתאימו לכל אחד מהם 10 אנשים ללא סרטן (8,750 ביקורות) לפי גיל, מין, מגזר, מצב חברתי־כלכלי ושנת הצטרפות לקופה. החשיפה ל־PPI נמדדה לפי רכישות בבית מרקחת, וחולקה לחלונות זמן לפני האבחון: 0–6 חודשים, 6–12 חודשים, 1–3 שנים, ו־3–10 שנים.
החלק הקריטי: הם לא הסתפקו במודל שמסתכל רק “האם השתמשת או לא”, אלא הוסיפו משתנים שמייצגים את ההקשר האבחנתי: תסמינים ואבחנות כמו GERD, גסטריטיס וכיב, וגם גורמים כמו עישון, BMI, שימוש בשירותי בריאות, אבחון הליקובקטר פילורי ועוד.
התוצאה המרכזית: “הסיכון” מופיע בעיקר ממש לפני האבחון
במודלים “פשוטים” שלא מתקנים מספיק לפי ההקשר, שימוש ב־PPI נראה קשור לעלייה חדה בסיכון (לדוגמה, עבור אסומפרזול התקבל יחס סיכויים מתוקן סביב 4). אבל כשמפרקים לפי זמן, מתברר שהתמונה מרוכזת בעיקר בחודשים שלפני האבחון; ככל שהולכים אחורה בזמן, הקשר נחלש. ואז מגיע המבחן העיקרי: אחרי שמוציאים מהניתוח את השנה האחרונה לפני האבחון ומתקנים לתסמינים ואבחנות רלוונטיות, החוקרים לא מצאו ראיות לכך ששימוש ממושך ב־PPI מעלה את הסיכון לסרטן במערכת העיכול העליונה.
מעניין שגם “שימוש רחוק” (יותר משלוש שנים לפני האבחון) נקשר אצל חלק מהתרופות ליחס סיכויים נמוך יותר (למשל אומפרזולaOR≈0.62 . החוקרים לא מציגים זאת כהוכחה שהתרופה מגינה מסרטן, אלא כאיתות לכך שכאשר מנקים את רעש התסמינים והתקופה של “התחלה סמויה” של הסרטן, התמונה מתהפכת או מתאפסת.
מה זה אומר למטופלים
המסר המעשִי של המחקר אינו “קחו PPI בלי חשש”, אלא משהו הרבה יותר בסיסי: אם מופיעים תסמיני מערכת עיכול חדשים או מחמירים (צרבת חריגה, ירידה לא מוסברת במשקל, קושי בבליעה, אנמיה וכדומה) – צריך לברר אותם ולא לטפל רק בתסמינים לאורך זמן בלי הערכה רפואית. במקביל, אין להסיק מהמחקר שיש להפסיק טיפול קיים על דעת עצמכם; החלטות כאלה תמיד נעשות עם רופא/ה, לפי הסיבה לטיפול והסיכון האישי.
מקור: Sawaid ואח’, PLOS Medicine, פורסם 6.1.2026. DOI: 10.1371/journal.pmed.1004842, PMID: 41493925. (PubMed)
עוד בנושא באתר הידען:
