הסיבות המבלבלות לקוצר נשימה

אפשר לזהות בקלות כמה מחלות העלולות לגרום לקוצר נשימה (הקרוי בשפה המקצועית דיספנאה), ובהן אסתמה, זיהום ריאות ומחלות ריאות חסימתיות כרוניות (COPD, מונח כללי לכמה מצבים רפואיים הפוגמים באופן בלתי הפיך בזרימת האוויר דרך הריאות). אי ספיקת לב, מצב שבו הלב אינו שואב דם באופן תקין ולכן אינו יכול לשגר די חמצן וחומרי מזון לגוף, גם היא פוגמת בנשימה. אבל מלבד מצבים רפואיים אלו, חולים קצרי נשימה הם פעמים רבות גם “קצרי” מזל מפני שהם אינם זוכים לאבחון מדויק או לטיפול יעיל.

ואמנם, נראה שהפעולה הבסיסית לכאורה של לנשום מורכבת מכפי שמדענים סברו. מחקרים חדשים מנסים להבין כיצד היא פועלת ומדוע היא משתבשת. המדע שמנסה להבין מדוע הנשימה נפגעת עדיין בחיתוליו, אבל תובנות חדשות כבר מעודדות חוקרים לפתח כלים חדשים להתמקדות בסיבות העומדות בבסיסם של כמה מקרים מסתוריים ולתכנן דרכים שבהן רופאים יוכלו לעזור למטופלים לנשום בקלות רבה יותר.

קשיי אבחון

כדי לקבל מושג על מידת המורכבות בזיהוי הסיבות לקוצר נשימה, הבה נבחן תרחיש דמיוני שהציג ג’ טוד אולין, רופא למחלות ריאה במרכז הבריאות היהודי בדנוור שבקולורדו. נערה ביישנית בת 16 השרויה בלחץ רב ובמתח טוענת “שפשוט קשה לה לנשום כהלכה.” עד שהיא מגיעה למומחית למחלות ריאה היא מן הסתם כבר ראתה ארבעה או חמישה רופאים ללא הועיל.

המומחית מפנה אותה לסדרת בדיקות שגרתיות לאיתור המחלות הצפויות ביותר, החל באסתמה, מחלה המלווה לעתים בדלקת העלולה לגרום לנפיחות זמנית בדרכי הנשימה, להיצרות המעברים ולהצטברות ריר. כתוצאה מכך, חולים סובלים מקוצר נשימה ומצפצופים, ונשימותיהם משמיעות רעשים שורקניים בבית החזה. פעילות גופנית עלולה לעורר תסמיני אסתמה, אבל המטופלת הזאת אינה פעילה ואינה מגיבה לתרופות לאסתמה. בבדיקת ספירומטריה, המודדת זרימת אוויר במהלך נשימה, לא מתקבלות תוצאות המתאימות לאסתמה או ל-COPD. יותר מזה, כשהמומחים מאזינים לריאות וללב כדי לאתר סימנים לירידה בתפקוד, ומסתכלים על תנועות בית החזה, הגרון וחלקי גוף רלוונטיים אחרים, השאיפות והנשיפות דומות יותר לאנחות תכופות ועמוקות מאשר לצפצופים המאפיינים חולי אסתמה.

הרופאה מפנה לצילום חזה, לאק”ג ולסריקת CT כדי לבדוק אם המטופלת סובלת מזיהום, או אם גוף זר מצוי בקנה הנשימה או בוושט שלה, או אם יש סימנים לסרטן או למחלת לב. אך תוצאות כל הבדיקות תקינות, לרבות בדיקה של מיתרי הקול, שמטרתה לבחון היצרות של מיתרי הקול החוסמת את מעבר האוויר.

אם כך, הרופאה בודקת את נשימת המטופלת ביתר דקדקנות. המטופלת עוטה מסֵכת פלסטיק המחוברת למכשיר האוסף דגימות של האוויר הננשף. הדגימות מתועלות לחיישנים המודדים בזמן אמת זרימת אוויר, רמות חמצן ופחמן דו־חמצני, ועוד. הנתונים מראים אי סדירות בכמות האוויר הנשאפת על ידי המטופלת: היא שואפת לסירוגין 20 ליטר בדקה אחת ושמונה ליטרים במשנה. בדיקת דם מראה רמות תקינות של חמצן מומס ורמות נמוכות מעט של פחמן דו־חמצני, המעידות שהמטופלת צורכת כמויות מספקות של חמצן אבל נושפת יותר מדי.

על דרך השלילה, הרופאה מאבחנת בסופו של דבר את הצעירה כלוקה ב”נשימה דיספונקציונלית“, מחלה מסתורית שחוקרים התחילו להכיר רק לאחרונה. נשימה דיספונקציונלית, המוכרת גם כקוצר נשימה דיספונקציונלי, עשויה ללוות ולהחמיר תסמינים של אסתמה, COPD ומצבים אחרים, אך היא יכולה גם לעמוד לעצמה. כפי שהתרחיש של אולין מרמז, אין תמימות דעים רפואית לגבי אמות המידה המוצלחות ביותר לאבחון נשימה דיספונקציונלית. כדי להוסיף ולסבך, אומר מארק ל’ אווררד מאוניברסיטת מערב אוסטרליה, חולים לא תמיד פונים לעזרה רפואית, משום שהם סיגלו לעצמם התנהגות המונעת את התסמינים, כמו להפסיק לשיר או לעסוק בספורט תחרותי. משום כך, אנשים הלוקים במחלה, שיש המעריכים שהיא משפיעה על 10% מן המבוגרים בנקודת זמן כלשהי בחייהם, לרוב אינם מאובחנים או שהם מאובחנים כלוקים במחלה אחרת ואז הם מקבלים טיפול שאינו מתאים.

לא ברור מה בדיוק גורם לקוצר נשימה דיספונקציונלי, אבל מומחים רבים חושדים שהמצב נובע מהפרעה ביומכנית או פסיכולוגית או שילוב של השתיים. סיבה אפשרית אחת היא נשימה הנובעת רק מבית החזה העליון במקום מכלל בית החזה והבטן.

אין עדיין טיפול מקובל לנשימה דיספונקציונלית. עד שהמטופלים מאובחנים, יש להניח שהם כבר ניסו, ללא הצלחה, תרופות להרחבת הסמפונות מסוג ביתא אגוניסטים, הגורמים להרפיית דרכי האוויר כדי להקל על הנשימה. עם זאת, שילובים אחרים של ביתא אגוניסטים כן עשויים לעזור. חלק מן הסובלים ממצב זה עשויים לקבל הדרכה איך לנשום באופן תקין במנוחה ובתנועה, וכן ייעוץ פסיכולוגי, אם הרופאים סבורים שיש מעורבות של רגשות או תחושת לחץ ומתח נפשי. עם הזמן, החולים לרוב לומדים לשלוט טוב יותר בנשימתם, והמצב מתפוגג. ועדיין, הטיפול אולי פתר את התסמינים אך לא עשה דבר כדי לטפל בשורש הבעיה.

לטהר את האוויר

מומחים מסכימים שטיפול טוב יותר בחולים קצרי נשימה יהיה כרוך בהבנה חדה יותר של התהליכים סביב השאיפה והנשיפה ושל המנגנונים בבסיס בעיות נשימה. טכנולוגיה משופרת למדידת תבניות נשימה וקריטריונים ברורים יותר לאבחון נשימה דיספונקציונלית גם הם חשובים.

כמובן שמדענים מכירים במידה לא מעטה את מנגנוני הבקרה של הגוף על הנשימה. הם מבינים שאותות הנשלחים מגזע המוח מורים לשרירי הגרון, בית החזה והבטן, ובייחוד לסרעפת, להתרחב ולהתכווץ באופן בלתי רצוני, ולשאוב ולפלוט אוויר. וברור שיש לנו גם יכולת שליטה מסוימת בנשימה, אנחנו יכולים להאט או להאיץ אותה באופן רצוני, ולנשום עמוק יותר או באופן שטחי. בדומה, אנחנו יכולים לתאם אותה עם בליעה, דיבור, שירה ואכילה. אבל אם חופרים עמוק יותר אל תוככי המדע של נשימה דיספונקציונלית, התמונה נעשית מעורפלת בהרבה.

יש להודות שחוקרי ריאות ונשימה עומדים בפני אתגרים מיוחדים. הריאות ממלאות לפחות שלושה תפקידים: הן מכניסות חמצן ומסלקות פחמן דו־חמצני, הן מווסתות את איזון החומצות והבסיסים בגוף, איזון הדרוש לצורך תפקוד תקין של האיברים, והן מסננות החוצה את שפע החלקיקים הזרים שאנחנו שואפים ללא הרף. במובנים מסוימים הריאה מורכבת אפוא יותר מהכליות או מהלב, אומר ריצ’רד קסטריוטה ממרכז הבריאות של אוניברסיטת טקסס ביוסטון.

יותר מזה, תהליך הנשימה מערב מערכות גוף רבות, החל במערכת העצבים המרכזית וההיקפית וכלה במערכות הנשימה והעיכול. “אם אתם הולכים לרופא ואומרים, ‘קשה לי לנשום’, יש כל כך הרבה מחלות ומצבים שונים, תנוחות ושיטות נשימה לקויות העלולות לעמוד בבסיס הבעיה,” אומרת ג’ינה וס מאוניברסיטת דיוק. “אתם עשויים לפנות לקרדיולוג, פולמונולוגית, רופא אף־אוזן־גרון, פיזיותרפיסטית, תרפיסט נשימה או פסיכיאטרית.”

ובכל זאת, התחום המתפתח של חקר הנשימה (שנבדל מן התחום הכללי יותר של פולמונולוגיה) מספק תובנות חדשות על הפרעות נשימה שונות. לדוגמה, אולין הבין כיצד לבחון בזמן אמת את קופסיות הקול, או הלרינקס, של אתלטים הסובלים מקוצר נשימה הנגרם כתוצאה מפעילות גופנית, תופעה שונה מנשימה דיספונקציונלית. הוא מצייד את האתלטים המטופלים בקסדה שאליה מחובר אנדוסקופ שמראה את הלרינקס בזמן שהספורטאים מדוושים על אופני כושר. הוא וקבוצת המחקר שלו גילו שכשהאתלטים האלה מתאמנים בעצימוּת מרבית, קופסיות הקול שלהם עוברות היצרות חמורה יותר מאשר בזמן שהם עסוקים בפעילות מתונה או שרויים במנוחה. תצפיות אלו מרמזות שאולי מבנה החלק העליון של דרכי הנשימה של אתלטים שונה מן המבנה שלו באוכלוסייה הכללית או שהם מגיבים באופן אחר מבחינה התנהגותית לפעילות מאומצת. סקרים של הספרות המדעית לגבי נשימה דיספונקציונלית גם הם מספקים תובנות. סטיבן ג’ פאולר מאוניברסיטת מנצ’סטר באנגליה ועמיתיו סקרו לאחרונה עשרות מאמרים על המחלה כדי לעמוד על הדרכים שבהן היא באה לידי ביטוי, מאובחנת ומטופלת. הניתוח שלהם העלה חמישה סוגים נפוצים של נשימה דיספונקציונלית ושל תבניות נשימה המאפיינות אותם. הממצאים יוכלו בסופו של דבר לעזור לרופאים להתאים את הטיפול בדרך הטובה יותר לצורכי המטופל.

ואולם, ייתכן שיעבור זמן עד שהתגליות האלה יניבו יישומים קליניים. בעתיד הקרוב, אנשים הסובלים מבעיות נשימה יכולים לקוות שהרופאים יגיעו להסכמה טובה יותר לגבי דרכי האבחון והטיפול התקניות. לצורך כך, פאולר ואחרים, המטפלים וחוקרים נשימה דיספונקציונלית, נפגשים בלונדון מדי שבוע בחצי השנה האחרונה כדי לדון במקרים קשים.

מומחי ריאות מסכימים על המצב שיש לשאוף אליו: נשימה טבעית. וס אומרת שאנשים יכולים לא פעם לעזור לעצמם להגיע ליעד הזה. למשל, הם יכולים להימנע מבגדים לוחצים המגבילים את תנועת בית החזה והבטן ולהרגיע את פעולת המעיים כדי להוסיף ולעזור בשחרור שרירי הנשימה. במקרים קיצוניים, עודף שומן בבטן עלול אף הוא להפריע לשאיפה ולנשיפה, אומר קסטריוטה, כך ששמירה על משקל תקין גם היא חשובה.

אז מתי צריך לדאוג לגבי קוצר נשימה? קסטריוטה ממליץ שאנשים המגלים שבמהלך פעילות גופנית, כמו הליכה או עלייה במדרגות, הם נאבקים כדי להדביק אחרים בני גילם, חייבים להיבדק.

אנשים ללא קוצר נשימה עשויים לתהות אם גם הם צריכים לנקוט צעדים כדי לכוונן את מערכת הנשימה שלהם. התשובה, אומר מייקל קוהל מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, היא לא. תרגילי נשימה עמוקה, כמו נשימת יוגה, יכולים לעזור בהפחתת לחץ וחרדה. אבל אפילו במהלך תרגול, מערכת בקרת הנשימה המולדת שלנו לרוב מצליחה יפה לספק חמצן ולסלק פחמן דו־חמצני הנוצר בתהליך חילוף החומרים. “במובן הצר ביותר של המילה ‘בריאות’, כלומר מצב של היעדר מחלה, אין צורך לבצע תרגילי נשימה מיוחדים,” אומר קוהל. במילים אחרות: אתם יכולים כבר להוציא אוויר.