מחקר חדש חושף כי רעידות בעוצמה בינונית, הקשורות לשבר לִי־לינקולן בעמק טארוס-ליטרו, עשויות לסכן בסיסים קבועים כחלק מתוכנית ארטמיס
מחקר חדש מגלה כי פעילות סייסמית עדינה מתחת לפני השטח של הירח – ולא פגיעות מטאוריטים – היא האחראית לשינויים בפני השטח באזורים מסוימים. המשמעות: רעידות ירח עשויות להוות סיכון ממשי ליציבות תשתיות עתידיות שייבנו על פני הירח.
החוקרים מצאו כי הטלטול שנגרם מרעידות ירח, ולא מפגיעות מטאוריטים, היה זה שגרם לשינוי פני השטח בעמק טארוס-ליטרו (Taurus-Littrow) – אתר הנחיתה של משימת אפולו 17 בשנת 1972. הם גם הצליחו לזהות את מקורן הסביר של רעידות אלה ולהעריך את הסיכונים באמצעות מודלים סייסמיים חדשים. הממצאים נושאים השלכות קריטיות על תכנון משימות מאוישות ארוכות טווח ועל הקמת בסיסים קבועים על הירח.
עדויות גיאולוגיות מאתר אפולו 17
צוות החוקרים בחן נתונים מהאתר שבו נאספו דגימות סלעים שנפלו ממפולות סלע וגלישות קרקע – אירועים שהופעלו על ידי רעידות ירח. על בסיס סימנים אלה הם הצליחו לאמוד את עוצמת הרעידות ולהסיק את מקורותיהן.
פרופ' ניקולס שמר מאוניברסיטת מרילנד הסביר: "אין לנו על הירח מכשירים רגישים כמו על כדור הארץ שיכולים למדוד את עוצמת הרעידות ישירות. לכן חיפשנו אינדיקציות עקיפות – למשל אבנים שנפלו או מפולות שנגרמו כתוצאה מאירועים סייסמיים."
ממצאים מדאיגים: סדקים פעילים
תוצאות המחקר הראו כי רעידות בעוצמה של כ־3 בסולם ריכטר – רעידות קטנות יחסית בסטנדרט של כדור הארץ – התרחשו שוב ושוב באזור במהלך תשעים מיליון השנים האחרונות. רעידות אלו נקשרו לשבר הגיאולוגי לִי־לינקולן (Lee-Lincoln fault), העובר במרכז העמק. הממצאים מרמזים כי השבר עדיין פעיל גם כיום.
פרופ' תומס ווטרס, מדען בכיר מהסמיתסוניאן, אמר: "ההתפשטות הגלובלית של שברי דחיקה צעירים כמו זה, והסבירות שחלקם עדיין פעילים, מחייבות התחשבות בקביעת מיקום בסיסים עתידיים על הירח."
סיכון סטטיסטי אך לא זניח
הדמיית מחשב המציגה גלים סייסמיים המתפשטים מרעידת ירח רדודה שהתרחשה על שבר לי־לינקולן בעמק טארוס-ליטרו, ומתנגשים באתר נחיתת נחתת אפולו 17. האודיו המצורף מייצג את התנועה האנכית של הקרקע בהדמיה (מואצת פי 10). ברקע – פסיפס גלובלי של מצלמת LROC-WAC. אדום וכחול מייצגים תנועה אנכית חיובית (כלפי מעלה) ושלילית (כלפי מטה). קרדיט: אוניברסיטת מרילנד, Nicholas Schmerr
החוקרים חישבו את הסיכון הסייסמי על הירח והעריכו כי קיים סיכוי של אחד לעשרים מיליון שרעידה מזיקה תתרחש ביום נתון ליד שבר פעיל. לכאורה מדובר בהסתברות נמוכה מאוד, אך שמר הדגיש: "הסיכון לא אפס. בפרויקטים ארוכי טווח צריך להביא אותו בחשבון, במיוחד כשמדובר בתשתיות יקרות או במשימות מאוישות."
השלכות על משימות עתידיות
המחקר קובע כי משימות קצרות, כמו אפולו 17, היו בעלות סיכון נמוך יחסית. לעומת זאת, משימות עתידיות ארוכות טווח או הקמת תחנות קבע חשופות הרבה יותר. מערכות נחיתה חדשות, כמו מערכת Starship של SpaceX במסגרת תוכנית ארטמיס, עלולות להיות פגיעות לטלטול קרקע באזורים שבהם רעידות ירח מתרחשות סמוך לפני השטח.
שמר הדגיש: "אם אסטרונאוטים שוהים שם יום אחד, זו בעיקר שאלה של מזל רע. אבל אם מדובר במגורים של עשור שלם, הסיכון הופך מנדיר ביותר לסטטיסטית מורגש – בערך אחד ל־5,500."
תחום חדש: פלאוסייסמולוגיה ירחית
החוקרים מגדירים את תחום עבודתם כ"פלאוסייסמולוגיה ירחית" – חקר רעידות עתיקות. בעוד שעל כדור הארץ ניתן לחפור תעלות ולבחון עדויות לרעידות עבר, על הירח יש להסתמך על נתוני משימות אפולו, תצפיות לוויין ותמונות ברזולוציה גבוהה. שמר מעריך כי משימות ארטמיס יביאו ציוד סייסמי מתקדם בהרבה מזה של עידן אפולו ויאפשרו פריצות דרך בתחום.
המסקנה המרכזית:כמו על כדור הארץ, כך גם על ה ירח, אין להקים תשתיות ממש על שבר גיאולוגי או בסמוך לו. ככל שמתרחקים מהשבר – כך פוחת הסיכון.
המאמר המדעי: Thomas R. Watters & Nicholas C. Schmerr, Science Advances, 30.7.2025.
עוד בנושא באתר הידען:
