כלכלת א”י 26: ארנונא ואכסניא – המסים הרומיים

כדי לקיים את הצבא המוצב ביהודה, וכדי להעשיר את הקיסרים, גבה השלטון הרומי סוגים שונים של מסים, חלקם כלליים ואחרים העיקו במיוחד על היהודים – אחרי המרידות

ארנונא ואכסניא

ארנונא – במשך התקופה הקיסרית  הרומית הראשונה אנו מוצאים את הארנונה (annona) כתשלום “בעין” אשר העלו תושבי הפרובינקיות, בעלי הקרקעות, מתבואתם ומפירותיהם לצרכי היחידות הצבאיות הרומיות אשר שרתו באזור, ומתוך כך נקרא המס בשם annona militaris וזאת בעלות קצובה על ידי השלטונות הרומיים שבדרך כלל היו פחותים מן המחירים שבשווקים. מס זה סימל בין השאר את הכפיפות הפרובינקיאלית למרכז הרומי. לעיתים השתלם המס כהליך של החרמת מוצרים חקלאיים בלא תשלום כלל, או לשם אספקה שנתית של צרכי מזון לעיר רומא – annona civita – ומתוך כך אין לראות את התשלום כמס קרקע במובנו הרגיל, וכן נבין מדוע העיקה יותר הארנונא מסיום מרד בן כוסבה (135 לספ’), כשאז התרבו היחידות הרומיות הצבאיות בפרובינקיה יהודה, ובהמשך משלהי המאה השניה לספ’ ואילך עת תכפו המלחמות וסכסוכי הגבולות ברחבי האימפריה הרומית, אף מבית מתוך כך נגדיר את המס המדובר כתשלום החורג מן הרגיל.

הוכחה ראשונית לכך נמצא בעובדה שהמונח “ארנונא” אינו מופיע כלל בספרות המשנה, אלא בזו של התוספתא, המאוחרת כמובן וכן בספרות התלמודית והמדרשית.  אחד המדרשים על הפסוק – “ועבדת את אויביך, אשר ישלינו יהוה בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל” (דברים כ”ח), דורש כי “ברעב, כיצד? זמן שאדם תאב לאכול פת שעורים ואינו מוצא, אומות העולם מבקשין ממנו פת נקיה ובשר שמן. בצמא כיצד?  בזמן שמתאווין לשתות טיפה של חומץ, טיפה של שיכר ואינו מוצא. אומות העולם מבקשין ממנו יין משובח בכל המדינות. ובעירום כיצד? בזמן שאדם תאב ללבוש חלוק של צמר או של פשתן ואינו מוצא, אומות העולם מבקשין ממנו השיראין והכלך שבכל המדינות. ובחוסר כל – בלא נר ובלא סכין ובלא שולחן” (אבות דרבי נתן ב’ ל”ו עמ’ א). קטע זה מיוחס  לשלהי המאה השניה לספ’, כשהמצב החריף אל תוך המאה השלישית לספ’, מה שמכונה בהיסטוריה בשם תקופת האנרכיה באימפריה הרומית, ובהקשר זה הודיעו רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר כדלקמן: עתידין בניך שיהו משתעבדין בארבעה מלכ(ו)יות בעולם הזה – במיסים, ובארנוניות ובזימיות ובגולגוליות” (ויקרא רבה כ”ט 2) בבחינת פרפרזה מדומינת לנבואתו של דניאל לגבי ארבע החיות, ארבע ממלכות, והפועל “עתידין” בלשון עתיד מקבל משמעות רבה כמו היה בעתיד קרוב או אף בהווה.

בהמת הגר שמת ואין לו יורשים

גם מן הפפירוסים ויתר המסמכים אנו למדים על סיפוק מצרכים אלה כגון יין, תבואה, עצים, בעלי חיים ועוד לאימפריה הרומית בתקופה הנ”ל, ומקורות חז”ל מפליגים בדיבורם על “ארנונא” של בהמה, כגון “בהמת המדבר ובהמת הקדש ובהמת הגר שמת ואין לו יורשים, פטורה מן ( פידיון הקורבן) הבכורה, ובהמת ארנונא חייבת בבכורה” (תוספתא בכורות ב’ 2). מה שמלמד אגב על השלמה, מאונסת משהו, עם המיסים לרומא והכרה בחוקיותם, או על “ארנונא של עיסה” (תלמוד בבלי פסחים עמ’ א).   

הארנונא כפי שראינו הפכה ליותר ויותר קשה כל אימת שהתרבו הכוחות הצבאיים הרומיים באזור, כמו גם בפרובינקיות אחרות, וכפי שמורה לנו התוספתא – “ושוקל לאוצר (המימשל הרומי הסדיר) שוקל לקיטרון (שיבוש של הביטוי “קנטוריון” – centurio. כלומר מפקד על אחת מששים הקנטוריות – יחידות בת 100 לוחמים, שבלגיון הרומי) מעשר …”. היינו בנפרד מהמס ל”אוצר”, וברור שמיסוי חריג זה העיק יותר מהתשלומים הרגילים (דמאי ו’ 3). או מפי רבי חנינא בר חמא בן ראשית המאה השלישית לספ’ – “אין לך כל רגל ורגל שלא בא לטבריה הגמון וקמטון (אף כאן כשיבוש של קנטוריון) ובעל זמורה (כינוי לקצין צבא בכלל ובמיוחד אלו שליוו את הנציב הרומי במסעותיו ובביקוריו), ה”חוגגים” על חשבון התושבים המקומיים.

המונח הראשון דלעיל – “ושוקל לאוצר” מעלה בפנינו מציאות מעניינת לאור מקורות חז”ל כגון: “לא יאמר ישראל לגוי ולכותי ולמי שאינו נאמן (מחויב) על המעשר: הילך (הנה לך) מאתיים זוז ושקול תחתיי (במקומי) מן האוצר! אלא אומר לו: פטריני מן האוצר” (תוספתא דמאי ו’ 6). והתלמוד הירושלמי מוסר – “תני, לא יאמר אדם לחבירו: הילך מאתיים דינר, ושקול על ידי לאוצר! אלא אומר לו: פרשיני מן האוצר” (תלמוד ירושלמי דמאי, פרק ו’ כ”ן עמ’ א). מה שמתאשר על פי המדרש: “רבי (יהודה הנשיא שהיה בעל קרקעות ידוע) ורבי יוסי ברבי יהודה היו מהלכין בדרך. ראו עכו”ם (מקומי, פקיד שלטון רומי) בא לקראתן. אמרין, תלת מילין (שלוש מילים, שאלות) הוא שאיל לן (אותנו): מה אתון? (מי אתם)? ומה אומנתכון (פרנסתכם)? ולאן אתון אזלין (לאן מועדות פניכם)? (והפירוש:) מה אתון? – יהודאין. מה אומנתכון? פרגמטוטין (עוסקים במסחר – פרגמטיא), ולאן אתון אזלין? למזבן (לקנות) חיטה מן אוצריא (מחסן, מאגר גדול של חיטה) דיבנה (של העיר יבנה) …” (בראשית רבה ע”ו 8). תקרית זו ניתנת להבנה ולמעקב דרך מקור רומי קדום משל טקיטוס (אגריקולה 19), שפירושו: כדי להקל מן המעמסה של המיסים וסיפוק התבואה ביצע הנ”ל רפורמה שעניינה כפיית הכפריים ללכת למחסני ומאגרי תבואה ולקנות חיטה כדי להחזירה. כלומר הללו שילמו עבור החיטה והניחוה מיד באותו מחסן, מה ששימש/שהפך כמס לרומא, ובאופן זה מילאו את חובותיהם לרומא כדבעי. מקטע זה שהפנה אותי באדיבותו בזמנו פרופ’ אפלבאום, ניתן בהחלט לשייכו, להקבילו למקור המדרשי הנ”ל, וזאת תוך ידיעה ברורה כי יבנה היתה מאוכלסת ברובה בתקופה זו בנכרים ובה התנהל מרכז פיקוחי רומי.

מכאן שה”אוצר” המצוטט למעלה אינו אלא מרכז מיסוי רומי, בפרט לתוצרת חקלאית, מה שאנחנו עדים לו ולשכמותו ברחבי האימפריה הרומית  ואותו עכו”ם שהם פוגשים בדרכם אינו אלא פקיד שלטון רומי המתחקר אותם וכמו מנחה אותם לגשת למאגר/למחסן.

ראו גם:

• כלכלת א”י בעת העתיקה 24: מס היהודים
• כלכלת א”י 23: כיצד פיקחו היהודים בארץ בתקופה הרומאית על הגינות במסחר?
• כלכלת א”י בתקופה הרומאית 22: השולחנים – חלפני כספים

האוצר – מרכז המיסוי הרומי

על כך מעיד, כך דומה, המקור הבא – “ואילו שמתעברין עימה (עם ה”עיר” כלומר עם הווילה הכפרית, בה עסקנו באחד הפרקים הקודמים) – נפש שהוא ארבע אמות (56 ס”מ) על ארבע אמות. רבי יהודה אומר: כתליה וזיזיה (משקופיה) מתעברין (נכללים) עימה. הקבר והגשר שיש להן בית דירה ובית עבודה זרה, שיש בו בית דירה לכומרין (מחסנים), והאוריאות (בתי אוצר לתבואה) והאוצרות שבשדה שיש להן בית דירה …” (תוספתא עירובין ו’ 4). מדובר בבתי אוצר שבמסגרות היישוביות הרומיות ולסוג כזה של מחסנים ומאגרי תבואה מתייחסים כנראה המקורות שלעיל, כאלה שגזרתי לגביהם את האמור אצל טקיטוס הנ”ל.

בתלמוד הירושלמי מצויה עדות שכבר הוזכרה למעלה בדבר פסיקתו של רבי יהודה הנשיא: “הנהיג רבי בארנונא ובגולגלות ובאנפרות כהדא דבן ננס” (כתובות פרק י’ ל”ד עמ’ א). אין זאת אלא, שרבי יהודה הנשיא אירגן את חלוקת הארנונא באחוזות שחכר מן הקיסרות הרומית. אך, בעיקרו של דבר, האחריות לנושא הארנונא הוטלה על מועצת העיר שחילקה זאת בין הכפרים שהיו כפופים לה. ואם הראינו למעלה כי העיר מתגבשת עם הטריטוריה הכפרית שלה כיחידה משקית כלכלית-חברתית חשובה יקל עלינו להבין את האחריות הנ”ל.

מס אינפלציוני

הארנונא כפי שראינו הפכה משלהי המאה השניה לספ’ יותר ויותר למס יציב וקבוע. זאת כאשר החלו להסתמן באופק הכלכלה הרומית ניצניה הראשונים של האינפלציה העולמית הרומית, בד בבד עם התרוקנות גוברת והולכת של האוצר הרומי כתוצאה מבזבוז הוצאות כספיות רבות לטובת הצבא הרומי בין השאר. מתוך כך נוח היה לשלטון הרומי להטיל את האחריות על אחזקת הצבא והפקידות הרומית המנופחת בנושאי מצרכי מחיה וציוד על שכם תושבי הפרובינקיות. והיות שבעיה סבוכה זו החלה להתעורר במלוא חומרתה בימי הקיסרים לבית סוורוס (שלהי המאה השניה לספ’ ואילך), נבין מדוע נצרך רבי יהודה הנשיא, כמי ששימש בפונקציה מכובדת של חוכר (conductor), להנהיג ולארגן את הסדרים אשר היו כרוכים בו בתקופתו. ולמותר לציין כי תביעת צרכים אלה מצד השלטון הרומי (ואף על איגודי הסוחרים) הוליכה מאליה לייצור נמרץ של אותם מוצרים כדי מחד לספק את התביעות ומאידך להזין את השוק המקומי והבינלאומי.

לחלוק את המעשר עם הצבא הרומאי

מקורות חז”ל מעידים במפורש על ה”אוצר”, שהן יהודים והן נוכרים “מטילים (מכניסים) לתוכו” (תוספתא דמאי א’ 12) ורבי יוסי מטעים בתוספתא הנ”ל כדלהלן – “במה דברים אמורים? באוצר (מחסן) של יחיד, אבל באוצר מלכים (מחסנים השייכים לשלטון הרומי) הולכין אחר הרוב (אחר הרשות השלטת) … אמרו לו: אחרי שהוריתה (כך במקור) לנו על אוצר יבנה”. כלומר בתי אוצר שברשות הקיסרות הרומית מלאחר מרד בן כוסבה. ואגב, בתי אוצר כאלה נמצאו במצרים לאיחסון תבואה שנשתלמה כמס ב”עין” (בתוצרת), ושעליהם הופקד בעל משרה שביצע את תפקידו במסגרת של ליטורגיה (חובת שירות אישי), ובה נעסוק באחד הפרקים הבאים.

עדות לכך מופיעה במשנה כדלקמן: “מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנייא דמאי” (דמאי ג’ 1). “דמאי” הוא כינוי לתבואה ולפירות שנלקחו מעמי הארץ שהם חשודים שלא להפריש את מעשרותיהם, והלוקח/הקונה מהם פירות חייב לעשרם (להפריש מעשר לכוהנים וללוויים). אסור למכור אך מותר להאכיל, מעין צדקה לעניים מחד והפרשה לצבא, שמוטל על בני העיר לפרנסם מאידך. לפנינו התייחסות כלכלית-חברתית מעניינת בשעת הדחק. והתלמוד הירושלמי מוסיף – “הגרים עימכם – לרבות את האכסנייא” (דמאי פרק ג’ כ”ג עמ’ ב). ובתוספתא נאמר כי “אין מאכילין אכסניין פירות שביעית” (שביעית ה’ 21). כלומר לפנינו שינוי לאור ההתפתחות ההיסטורית. זאת מכיוון שאם “אכסנייא” משולה לחוב, מכאן שאין להאכיל מדמאי ומשביעית, ואם לאו, מותרץ ואכן המקורות מוסרים כי ה”אכסנייא” היתה קשה במיוחד בשנת שביעית.

בשל ריבוי העדויות על ה”אכסנייא” במאה השלישית לספ’ נשאו ונתנו חברי הסנהדרין בנושא כיצד להסדיר את ה”אכסנייא”? לפי שפעמים היו מטילים על יישוב שהנהגתן תשכן את הצבא, ובעניין זה שאל התלמוד הבבלי כדלקמן: “אכסנייא, לפי בני אדם מתחלקת, או לפי פתחים (בתים/דירות) מתחלקת? (בבא בתרא י”א עמ’ ב), ועד למידה כזו העיקה האכסנייא עד כי שאל התלמוד הירושלמי: האם מותר לשחד את הקצין הממונה על חלוקת החיילים לבתי העיר על מנת שיפסח על בית פלוני. ותשובתו הערמומית היתה – עד שלא יחשדו בפירסום המהלך. ומעניין השימוש בביטוי “רומאי”, שהוא יחסית נדיר במקורות חז”ל, שמשמעו לא אחרת מאשר חייל רומי, וזאת למדתי מפי מורי ורבי הפרופ’ שמואל ספראי המנוח. וניתן אגב לומר כי ניתן למצוא במקורות חז”ל הבדל בולט ביחס האוכלוסיה אל הצבא הרומי. היינו, כל אימת שמדובר בצבא הנמצא במסגרת מאורגנת, ממושמעת, היחס היה חיובי. עם זאת השתנה לשלילי כשנודעו חריגות מן הסדר והמשמעת שפשו בקרב יחידה צבאית כזו או אחרת. ויצויין בכלל לאור מקורות רומיים כי החייל הרומי היה בדרך כלל ממושמע ותהא לכך סיבה אשר תהא.

בשעה שנודעו מקרים על מנוסת יהודים אל מחוץ לעריהם ואף בשבתות הסתבר שמקור הבריחה היה הפחד מפני עולן של האכסניות. וכך מעידה המשנה – “מתנה אדם על עירובו ואומר: אם באו נכרים מן המזרח, עירובי (אעדיף לנוס) למערב, מן המערב – עירובי למזרח” (עירובין ג’ 5). ויצויין כי העירוב נועד “לרמות” את האיסור של “תחום שבת” בצורה מתוחכמת. ואם תמהנו בא התלמוד הירושלמי וטוען כי “באילין רומאי”. כי מדובר בבריחה מחובת אכסנייא בשל התקרבות הצבא הרומי שעלול לדרוש את צרכיו. הוראה זו תכפה בעיקר על רקע מועקת ה”אכסנייא”.

באותו הקשר מעידה המשנה כי “בלשת נוכרים (הכוונה לצבא המחפש בבתים) שנכנסה לעיר, בשעת שלום חביות (יין) פתוחות אסורות, סתומות אסורות. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך (בשל בהלת האירוע, שאין פנאי לגעת ביין העצור בחביות ולנסכו לעבודה זרה)” (עבודה זרה ה’ 6), והתלמוד הירושלמי מוסיף – “בשעת השמד הכל אסור” (עבודה זרה פרק ה’ מ”ה עמ’ א) ומוסר במקום אחר כי לצבא הרומי היתה גם זכות קדימה להשתלט על פונדקים.

חובת האכסנייא חלה אף לגבי פקידי השלטון האזרחי במסעותיהם. והיות שממרד בן כוסבה ואילך התרבו אלה בפרובינקיה יודאיה, לאור עדויות חז”ל, נציין את הקשיים שנערמו בפני חייבי שירות כפוי זה. ובכן תעודה ממצרים, מאמצע המאה השניה לספ’ מעידה על ההכנות המרובות למסעות ולביקורים הללו שבאו לידי ביטוי וגילוי באספקת לחם, עצים, גחלים, פנסים, מנורות שמן, מליחים ודגים לצורך שימושי הנציב הרומי ופמלייתו. אכסנאים אלה נזכרים אף במקורות חז”ל כגון בתוספתא ובתלמוד הירושלמי, ולמשל : “הקוסטור (פקיד רומי בכיר) אוסר (מחייב) מיד, ואכסנייא לאחר שלושים (יום). אית תני (ויש אומרים): הקוסטור אוסר לאחר שלושים ואכסנייא אינה אוסרת לעולם (והנימוק( …  (הקוסטור) ברשות ואכסנייא אינה לעולם … ברשות” (תלמוד ירושלמי עירובין פרק ו’ כ”ג עמ’ ב). כלומר תעוקת האכסניא, כמשתייכת למאה השלישית לספ’ מעיקה הרבה יותר מאשר הוראה סתמית של הפקידות הרומית. תמונת מצב זו מתועדת למשל באוסף הפפירוסים המצריים מתקופה זו.

מפי המדרש : “אמר רבי יהודה בר שלום: המעולות שבהן יהיו בביתך. בנוהג של עולם – מלך בשר ודם (דימוי לפקיד בכיר או מצביא רומי) נכנס במדינה (לפרובינקיה). כל אחד נותנין לו מידה (תשלום, איכסון) לפי כבודו (על פי מעמדו בהיירארכיה לו ולכל פמלייתו והכבודה שעימו)”. (שמות רבה, י’ ג).

ונחתום בעדות המשנה הדורשת על ספר דברים י”ז 16 המתייחס לזכויות המלך ולחובותיו, כפרפרזה לשלטונות הרומיים, בבחינת ביקורת זועקת כלפי הפקידות הרומית: ” …לא ירבה לו סוסים (על פי המקרא), אלא כדי מרכבתו (רכבו ופרשיו בהמשלה), וכסף וזהב לא יתן (דברים י”ז 16), אלא כדי ליתן אספניא (ובנוסח אחר: “אפסניא”. כלומר – מיוונית – הוצאות כלכלת הצבא)” (משנה, סנהדרין פרק ב’ 4).

כאמור,האכסניא החלה להעיק יותר ולהכביד מלאחר מרד בן כוסבה והחריפה מאד בתקופת האנרכיה של המאה השלישית לספ’, עת התרבו נוכחותן של יחידות הצבא הרומי בארץ ובכלל התגברות הצרכים הכלכליים של האימפריה הרומית. בכל מקרה הן לגבי הארנונא והן לגבי האכסניא והאפסניא, כמו גם לגבי המיסים הרומיים בכלל, סוגיית גבייתם שיקפה במידה רבה את יחס האוכלוסיה שלטון הרומי, פרטנית ובכלל את מידת יחס האוכלוסיה לעצם חוקיותם של מיסים וחיובים בנוסח זה.

“אכסנייא”, אולי בשיבוש מהעברית והארמית – כנסת, כנישתא, או מן היוונית (כסנוס, כסניה) שמשמעו זר ובסמליותו – בית הארחה, ובלטינית hospitalarium, בכל מקרה הופעת המונח בספרות חז”ל משמעה – חובת פרנסת הצבא ושיכון האיסטרטיוטות (מפקדי הצבא מיוונית) בבתי התושבים על כל הכרוך בכך, וברור, שמלקראת פרוץ מרד בן כוסבה, ובעיקר לאחריו, ובזמן היות יהודה זירת קרבות מרים בין שני הטוענים לכתר הרומי – ספטימיוס סוורוס ופסקניוס ניגר, כשמתרבה הנוכחות המעיקה של יחידות הצבא הרומי באזור, החריפה או אז תעוקת האכסנייא כשהיא מקשה היטב על החיים התקינים של תושבי הפרובינקיה יודאייה.

עוד בנושא באתר הידען:

• כלכלת א”י בעת העתיקה 24: מס היהודים
• כלכלת א”י 23: כיצד פיקחו היהודים בארץ בתקופה הרומאית על הגינות במסחר?
• כלכלת א”י בתקופה הרומאית 22: השולחנים – חלפני כספים