ענבים, חיטה ותירס: על פי מחקר חדש, גידולים חקלאיים פופולריים בארצות הים התיכון יזדקקו בעתיד הלא-רחוק ליותר השקיה – וזאת כשמקורות המים באזור רק הולכים ומידלדלים. כיצד מתכוננים לכך החקלאים הישראלים? ולמה, למרות מה שמופיע בחשבון המים שלנו, למים אין מחיר?
מאת רחלי ווקס, זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
לצד השלכותיה ההרסניות הרבות, המלחמה שמשתוללת בשבועות האחרונים באירופה משפיעה גם על התוצרים החקלאיים הבסיסיים שכולנו ניזונים מהם. רוסיה ואוקראינה אחראיות לחלק ניכר מייצוא החיטה והתירס לעולם, ומחיריהם של שני הגידולים הללו זינקו בעשרות אחוזים בישראל ובעולם מאז תחילת הלחימה – מה שעלול גם לפגוע באספקתם.
עם זאת, גם כשהלחימה הנוכחית תסתיים, הדאגות בנוגע לגידולים הללו לא ייעלמו. במחקר חדש שנערך על ידי צוות חוקרים בינלאומי ושבו נבדקו מדינות אגן הים התיכון (ובכללן ישראל), נמצא שגידולים חקלאיים בסיסיים ופופולריים באזור יזדקקו ל-16-10 אחוז יותר מים – וזאת במקביל להידלדלות במקורות המים באזור, בין השאר עקב משבר האקלים.
במחקר החדש, שהתפרסם בכתב העת המדעי Agricultural Water Management, החוקרים בנו מודל חישובי שמנתח את נתוני האקלים, הקרקע, היבול והפרקטיקות החקלאיות באזור נתון, ומספק על פיהן תחזיות לכמות המים שהצמחים יזדקקו לה. הם בחנו באמצעותו מה צפוי להיות מצבם של שלושה גידולים חקלאיים מרכזיים באגן הים התיכון: ענבים, תירס וחיטה. החוקרים יצרו בעזרת המודל תחזיות עתידיות בהתאם ל-2 מהתרחישים האפשריים המקובלים שאומצו על ידי הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC): RCP 4.5, תרחיש ביניים שמניח יישום של צעדי מדיניות מסוימים להפחתת כמות פליטות גזי החממה, ו-RCP 8.5, שמייצג מצב שבו פליטות גזי החממה הן גבוהות.
החוקרים מצאו שבמדינות הים התיכון, שלושת הגידולים שנבדקו יהיו זקוקים לכמות גדולה יותר של מים ב-2065-2036 (בהשוואה ל-2005-1976), תחת שני התרחישים שנבחנו: התירס יזדקק בממוצע ל-13 אחוז יותר מים, החיטה ל-16 אחוז יותר והענבים ל-10 אחוז יותר. מאידך, תופעת הבצורות צפויה להתגבר בשנים אלה עקב משבר האקלים, מה שצפוי להוביל לירידה כללית בתנובת השדות – בעיקר ביבולים שנחשבים ליציבים יחסית, כמו תירס וחיטה.
80 אחוז מהמים – לחקלאות
כבר היום, צריכת המים של ענף החקלאות היא משמעותית. באירופה, היא עומדת על כ-25 אחוז מכלל צריכת המים. בחלק ממדינות הים התיכון, הביקוש של ענף החקלאות עומד אף על כ-80 אחוז מכלל המים שנצרכים.
בישראל, צריכת המים של ענף החקלאות מהווה כמחצית מצריכת המים הכוללת. “אנחנו קצת קרובים יותר לקו המשווה מאשר מדינות ים-תיכוניות אחרות וחם יותר פה מאשר באיטליה וביוון, למשל, אז אנחנו משקים קצת יותר מהן – אבל מצד שני, באגן הנילוס צריך להשקות יותר מאשר כאן”, אומר ד”ר אורי הוכברג מהמכון לקרקע, מים וסביבה במרכז וולקני למחקר חקלאי. “בישראל גם יש הבדל דיי מכובד בצורך בהשקיה בין הדרום והצפון”.
להיערך להשפעות משבר האקלים על החקלאות
התירס, החיטה והגפן שלושתם גידולים פופולריים בישראל, כשהשניים האחרונים גם נכללים בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל. “לא נהוג להשקות חיטה בישראל”, מספר הוכברג. “תירס הוא לרוב גידול מושקה בישראל, למרות שבמקומות אחרים בעולם זה לאו דווקא המצב. גפן מאכל היא גידול מושקה בכל מקום”.
לדבריו, נושא השקיית גפני היין חווה תהפוכות לאורך השנים. “באופן מסורתי היו באיטליה ובצרפת תקנות שאסרו לחלוטין על ההשקיה שלהן, שנקבעו כדי להגן על המגדלים המקומיים מפני תחרות מצד ‘העולם החדש’ – מקומות כמו צ’ילה, דרום אפריקה, אוסטרליה וקליפורניה”, אומר הוכברג. “יש רק מקומות ספציפיים מאוד שיש בהם גם מספיק חום וקרינת שמש וגם מספיק מים כדי לגדל גפני יין, והצרפתים והאיטלקים אמרו – אם משקים את זה, אז אי-אפשר לקרוא לזה יין. בסופו של דבר, המגדלים מהעולם החדש ‘צפצפו’ על התקנות האלה – ובסוף הצרפתים והאיטלקים קצת ירו לעצמם ברגל, כי הם נשארו עם התקנה הזאת זמן רב מאוד, ובסוף היה להם יבול נמוך יותר בהרבה עקב כך”. לדבריו, עד היום קיימים אזורים שבהם גפני היין לא מושקות, אך מגמת ההשקיה שלהן הולכת ומתרחבת.
לדברי החוקרים שערכו את המחקר החדש, יש צורך לפתח, ליישם ולתמוך באסטרטגיות להיערכות להשפעותיו של משבר האקלים על מגזר החקלאות והתוצרת שלו. לדבריהם, הדבר הכרחי במיוחד לאור הצמיחה הדמוגרפית המהירה כיום והבעיות שעלולות להיגרם בעקבותיה בהקשר של ביטחון תזונתי.
לתת הכול בשביל מים
עם העלייה בביקוש למים וההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום, החקלאים הישראלים נוקטים בצעדים שונים במטרה לחסוך בהשקיה. אחד מהם הוא גידול בבתי רשת: מבנים שמזכירים חממות אך מכוסים ברשת ולא בניילון, שבתוכם מגודלים כיום בישראל גידולים רבים – כגון אפרסקים, אבוקדו ובננות. מעבר לכך שבתי הרשת מגנים על הגידולים מפני מזיקים ומפני נזקי ברד, הם מצמצמים את המידה שבה הגידולים נחשפים לקרינת השמש, וכך מקטינים את הצורך שלהם במים. “בבננות, בתי הרשת הורידו את צריכת המים בכמחצית”, אומר הוכברג.
פתרון אחר לחיסכון במים הוא כמובן הטפטפות – ההמצאה הישראלית הוותיקה, שמאפשרת השקיה איטית, חסכונית ומדויקת יותר של מים.
לדברי הוכברג, מעבר לטכנולוגיה, אחד הכיוונים המרכזיים להתקדמות בתחום הוא עריכת מחקרים בנושא השקיה שהם ספציפיים לגידולים, לסוגי קרקע ולזמנים שונים בשנה. “נערכים כיום עוד ועוד מחקרים, כולל אצלנו במכון, שבהם נבדק מה צריך לעשות כדי לתת לצמח בדיוק את מה שהוא צריך”, אומר הוכברג. “המטרה היא שכמה שפחות מים יגיעו למקומות שהצמח לא יכול להגיע אליהם, כפי שקורה כשמשקים יותר מדי, ושהמים יינתנו בדיוק בזמן שבו הצמח צריך אותם”.
“כשהייתי סטודנט, פרופסורית מפורטוגל אמרה לי ש-‘Water is priceless’ (למים אין מחיר, ר”ו)”, מספר הוכברג. “אמרתי לה שדווקא יש – שמים עולים לחקלאים הישראלים כ-2 שקלים לקוב. היא ענתה לי שזה מה שהם משלמים כי זה מה שמבקשים מהם – אבל אם אין מים, נהיה מוכנים לשלם גם 30 שקל לקוב”. סכנה כזו של מחסור במים (ומכאן גם עליית מחירים) עלולה להתממש במקומות שונים עם העלייה בביקוש למים להשקיה לצד הירידה בכמות המים הזמינים. “בעולם שבו הם משאב מוגבל, נהיה מוכנים לתת הכול כדי שיהיו לנו מים”, הוא מסכם.
עוד בנושא באתר הידען:
