שאולי שואל : האמנם היינו מעטים נגד רבים במלחמת העצמאות?
בתש”ח, כנגד כל הסיכויים ניצחנו 7 צבאות חזקים שאיימו להשמידנו. קשה למצוא בוגר מערכת החינוך הישראלי שהמיתוס הזה אינו צרוב בתודעתו.
אז זהו, שאולי שבאף אחד משלביה של מלחמת השחרור לא עמדנו “מעטים נגד רבים”. המלחמה החלה עם החלטת החלוקה באו”ם ב29 בנובמבר 1947 ועד לפלישת צבאות ערב עם סיום המנדט הבריטי ב15 במאי 48 נשאה אופי של מלחמת אזרחים בין היישוב היהודי לאוכלוסיה הפלסטינית.
היהודים היו אמנם מיעוט בא”י המנדטורית אך לרשותם עמדו יותר נושאי נשק: מההגנה, מהמחתרות ואלפי משוחררים מהצבא הבריטי שאומנו במסגרת צבא סדיר: בסך הכל 30,000 לוחמים. ברשות היהודים היה יותר נשק והכוח היחיד בין הים לירדן שהיה בעל יכולת צבאית מעבר לגרילה או מגננה: הפלמ”ח. מולם עמדו כ25,000 לוחמים פלסטינים: הצבור הערבי העירוני נרתם למאבק מתחילתו אבל עיקר האוכלוסייה הערבית בא”י הייתה כפרית והתגייסותה איטית ומהוססת. בשלב זה הייתה ליהודים עדיפות מספרית ועדיפות בנשק שהכריעה את המאבק על הערים המעורבות ועל הפריפריה שלהן. הערבים הצליחו לנהל מלחמת גרילה ובעיקר לשבש את התחבורה אך לא כמעט ויזמו כיבוש יישובים יהודים.
עם הכרזת המדינה פלשו לארץ צבאות ערב הסדירים אלא שב1948 מצרים תחת שלטונו של המלך פארוק רחוקה הייתה מלהיות מעצמה צבאית והכוח שהוקצה למערכה קטן וציודו דל . האכזבה מחוסר המוכנות של הצבא המצרי למלחמה הניעה את התגבשות קבוצת “הקצינים הצעירים” שהפילו את שלטונו של פארוק ב1953. צבאות סוריה ולבנון (ששלחה לשדה הקרב 436 מחייליה) היו חלשים אפילו יותר. יציאת הבריטים הכניסה למלחמה יחידה צבאית סדירה, חזקה ומאומנת היטב: הליגיון הירדני אלא שבהתאם להסכמות מוקדמות עם ראשי היישוב נמנע צבא ירדן מלתקוף אזורים שהוקצו בתוכנית החלוקה למדינה היהודית. מן העבר השני מקבלת המדינה הצעירה חיזוק צבאי מברה”מ התומכת בשלב זה ללא סיג בצד הישראלי. הקרבות הקשים ביותר מתרחשים בין הכרזת המדינה ב15 במאי ועד להפוגה הראשונה ב10 ביוני. מי שמתאר את מלחמת העצמאות כמלחמת מעטים נגד רבים מתכוון לאותם 25 ימים במהלכם התרחשו קרבות ההגנה ההרואיים בנירים ויד מרדכי. על יחסי הכוחות בין הצדדים בשלב זה יש מחלוקת בין היסטוריונים למלחמה מול צה”ל בו שירתו כ 30,000 נכנסו למערכה כ 10,000 חיילים מצרים בכוח שנכנס לנגב, כעשרת אלפים חיילים מסוריה ועיראק וכ10,000 חיילים ירדנים בהם חיילי הליגיון שהיה הכוח הצבאי המשמעותי ביותר מבחינת ציוד, אימון ופיקוד אך, כאמור מוגבל במטרותיו. כלומר הכוחות שקולים בערך מבחינת כוח אדם, אפילו לגרסת ההיסטוריונים המעריכים בנדיבות הרבה ביותר את סדר הכוחות הערבי צה”ל אינו נלחם בשלב זה כשהוא בנחיתות מספרית “ספרטנית” ופרט לתחום האווירי גם לא בנחיתות איכותית. ההפוגה הראשונה בקרבות וכמוה ההפוגה השנייה בחודש יולי מנוצלות היטב בצד הישראלי לגיוס לוחמים מקרב העולים החדשים ולהצטיידות בנשק כך שהשלבים הבאים במלחמה עומדים בסימן יתרון מובהק לצידנו. בסך הכל מונה צה”ל בסוף המלחמה מעל 100,000 חיילים ואילו כלל הכוחות הערביים מונים מעט יותר ממחצית המספר הזה.
המספרים הללו אינם סודיים ואפילו לא בגדר סנסציה של “היסטוריונים חדשים” ובכל זאת משום מה קשה לנו לוותר על הרעיון של “מעטים נגד רבים” . החידה גדולה אפילו יותר כשמתברר שהמיתוסים המכוננים של עמים אחרים הם דווקא של ניצחונות “רבים נגד מעטים”. כך גאוות הרוסים בניצחונם על גרמניה הנאצית ב”מלחמה הפטריוטית הגדולה” , כך גאוות האמריקנים על ניצחון הרבים מהצפון על המעטים מהדרום במלחמת האזרחים והגאווה המוסלמית על ניצחונות צבאותיו הגדולים של צאלח א דין על צבא הצלבנים הקטן ממנו. יש הגיון בגאווה הזו: יש להעריך מצביא המצליח לגייס, לצייד ולהפעיל כוח גדול באופן המביא לניצחון במערכה. כך מתהדר מלך היוונים (האכאים) אגממנון ביתרון מספרי של יותר מ10 ל1 על היריב בטרויה
” אילו..היו נקהלים הטרויים, כל אשר יש לו כיריים
אולם אנו אכיים מתפקדים עשרה עשרה,
ולקחו כל סיעה וסיעה איש טרויה שימזוג לה יין
רבות ורבות עשרות תחסרנה היום את מלצרן” (איליאדה, שיר שני תרגום טשרניחובסקי).
היוונים לא ראו כל פחיתות כבוד בניצחון זה של ה”רבים” אלא להפך: היללו את שפע הספינות עמוסות הלוחמים שהפליגו להצלתה של הלנה.
כשבודקים מי שותף לנו בהערצת מלחמת “מעטים נגד רבים” אנו מוצאים עצמנו בחברה מביכה למדי . מלך ספרטה , אגיס השני, מצוטט באמירה השחצנית “אין הספרטנים שואלים מה מספר האויבים אלא היכן הם” אלא שאין לאנושות סיבה מיוחדת להתגעגע לעיר מדינה טוטליטרית זו.
הקונקיסטאדורים הספרדים היו קומץ לוחמים שכבשו אימפריות גדולות במרכז ודרום אמריקה אך בזיכרון ההיסטורי נחרטו בעיקר כרוצחי המונים ומשעבדים. הרומנטיקה של “מעטים נגד רבים” מפרנסת את המיתוס הפולני אלא שקשה לקנא בחורבן שהמיטו מלחמות מעטים נגד רבים על האומה הזו. ככלל מלחמת מעטים נגד רבים היא עדות לטיפשותה של הנהגה, לטירוף קולקטיבי או למסע שוד קולוניאלי בו ה”רבים” עניים ונחשלים והמעטים חמושים ומאורגנים היטב.
התנועה הציונית הגיעה להישגיה הגדולים דווקא משום שנמנעה מעימותים הרואיים והקפידה שלא להישאר לבדה מול רבים: מהתמיכה הבריטית במלחמת העולם הראשונה ואחריה דרך הברית עם ברה”מ ב1947-1948, עם צרפת בשנות ה50 וה60 וכמובן הברית האסטרטגית עם ארה”ב. בן גוריון לא היה ספרטני, הוא התעניין מאוד בכוחו של האויב ונזהר היטב שלא להיכנס למלחמת “מעטים נגד רבים”.
מעטים מול רבים בתנ”ך
רעיון המעטים נגד רבים הוא בבסיסו תאולוגי, והוא דרכו של המספר המקראי להמחיש את שליטת האלוהים במאורעות. כדי להראות את גדולת האל חייב עמו הנבחר לנצח בניגוד ליחסי הכוחות. תפקידם של תיאורי המלחמה במקרא אינו תיעוד היסטורי אלא חיזוק האמונה וכך כדאי להיות בין 318 “חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ” של אברהם ולא בשורות צבא כדרלעומר (בראשית י”ד). גדעון מקצץ את מספר הלוחמים מ32,00 עד ל300 בשל חששו של הבוס ממלחמה שאינה של מעטים נגד רבים ” רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ, מִתִּתִּי אֶת-מִדְיָן בְּיָדָם: פֶּן-יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי” (שופטים פרק ז’) . המדרש מתמצת את תפיסת היסטוריה היהודית לדו שיח קצרצר בין רבי יהושוע לקיסר רומי “אנדריאנוס קיסר אמר : גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים. אמר לו (רבי יהושע) גדול הוא הרועה שמצילה “.
הסיפור הציוני הלביש את הכבשה בחאקי, את הזאבים בכאפיות ומחק את הרועה: מהלך מתבקש למי שמבקש לגייס המונים שאיבדו את אמונתם הדתית. כך שופץ סיפור החנוכה והיה לאבן יסוד של החינוך הלאומי כשמלחמת הדת הופכת למערכה לשחרור לאומי. מיתוס “רבים ביד מעטים” היגר מתפילת “על הניסים” אל תכנית החינוך הציונית ואילו את המשך המשפט: “טמאים ביד טהורים, זדים ביד עוסקי תורתך” הותירו המחנכים עמוק בין דפי הסידור. כיוון שמלחמת החשמונאים הייתה בעיקרה מלחמת אחים וה”טמאים” לא היו נוכרים אלא יהודים מתיוונים הרי שהמיתוס המקורי בעייתי: מעטים הכופים דרכם על ה”רבים”.
לאורך שנים רבות הצליחה הציונות ללהטט בין נאומים נרגשים על גבורת המעטים לבין מציאות בה הקפידה ההנהגה למנוע סיטואציה של מעטים נגד רבים. כך למשל טורח מאיר יערי לצנן התלהבות הרואית ביישוב בעקבות מרד גטו ורשה ב1943 “הפיקדון הזה (היישוב היהודי) אינו מתיר לנו מחשבת מצדה וקו של מצדה. אנו איננו נלחמים את הקרב האחרון. לא נברור לנו מיתה יפה, גם לא מיתת-גבורה יפה. לא נמות כי נחיה”.
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל[email protected]
לערך על יחסי הכוחות במלחמת העצמאות בויקיפדיה
עוד בנושא באתר הידען:
34 תגובות
מאמר מצויין.
כן, זה האתוס הציוני השקרי והמטופש,
ואלו העובדות
כאילו יש דבר כזה: כיבוש נאור או צבא מוסרי
עצם הסתרת ועיוות העובדות מעיד בעד עצמו
ויש מספיק תיעוד ועדויות.
המפעל הציוני המפואר ביותר הוא ההצלחה לגדל דורות של בני אדם שהסכימי לבלוע ולהפנים את האכזריות והשקרים
ועל זה כולנו משלמים עד היום.
הכותב טועה בכל דבר, ומערבב בין תקופות. מזמן לא ראיתי סיפור הסטורי כל כך חובבני.
ללגיון הירדני לא היו 10 אלף חילים אלא הרבה פחות
לישראל היו הרבה חילים אבל זאת רק בהפוגה השניה והלאה. קודם היו מעט חילים כי לא היה סדר, לא באמת גיסו, ורוב חברי ההגנה היו ללא שום הכשרה צבאית.
היו לנו שתי תקופות קשות. האחת בסוף מרץ 1948, עם מספר אסונות בשיירות ובחסימת הדרך לירושליים. עד אז לא יכולנו להפעיל כוח מסודר כי הבריטים שלטו. אח”כ, ב6 השבועות עד לפלישת צבאות ערב, הבריטים כבר לא הפריעו וניצחנו בצפת, טבריה, חיפה וכמעט יפו כשהבריטים התערבו. הכוחות הפלסטינים רוסקו.
מה 15 למאי, היום בו פלשו צבאות ערב, היינו במצב הכי מסוכן. לערבים היה נשק כבד שלנו לא היה, כמו מטוסי קרב, טנקים, שריוניות ותותחים ,. בכל הקרבות אז עמדנו עם כוחות מעטים ועם נשק קל בלבד מול כוחות רבים עם נשק כבד. בכ 6 שבועות עד ההפוגה הראשונה ניצלנו בגלל ההססנות וחוסר היזמה של צבאות ערב.
4 השבועות של ההפוגה הראשונה היו נס. התארגנו, אימנו כוחות, הגיע נשק ויצאנו במצב סביר לקרבות 10 הימים.
אח”כ, בתקופת ההפוגה השניה והלאה, כבר היינו במצב טוב מול צבאות ערב.
הסטוריון טוב שמעטר את המידע בפרשנות הופך להסטוריון רע.
אבי בליזובסקי…
לפי הקישור ששמת מויקיפדיה היינו בחסרון מספרי ואיכותי בחלק הראשון של המלחמה…
לא מבין למה אתם מתנפלים על שורק, אילו העובדות.
אכן, היו לנו יותר חיילים מהערבים בכל שלב של מלחמת השחרור. הפלסטינים היו מאורגנים גרוע מאוד וציודם דל. הצבאות הערבים, בעיקר הלגיון הירדני, היו מצויידים וחזקים אך לא עלו עלינו מספרית שזה נושא הכתבה.
דווקא בשלב הראשון של המלחמה לפני הכרזת המדינה הצליחו הפלסטינים החלשים לדחוק אותנו לפינה, ואחרי ההפוגה הראשונה תפסנו אנו את היוזמה נגד הצבאות הערבים החזקים, וזאת בזכות הסיוע מבריה״מ.
אפשר להבין את תסכולו של סטלין. אחרי שהרעיב את האוקראינים שטבחו ביהודים במלחמת האזרחים ברוסיה, הציל את היהודים ששרדו את השואה, תמך בהקמת המדינה והציל אותה במלחמת השחרור, הפנו לו היהודים עורף ותמכו במערב.
הוא היה אנטישמי לא קטן, אך לא רק את היהודים שנא, הוא שנא את כולם.
כנראה שפספסתי כשחרגתי תגובות
כל הכבוד. הצלחת ליצור תמונה מעוותת שתואמת את דעתך – לא את המצב המציאותי בו מדובר.
הטענה שלך שטוענת שהיהודים היו מאורגנים טוב יותר היא סילוף מוחלט של העובדות בשטח! לכל הפחות למד את ת ההיסטוריה לפני שאתה מנסה לשנות אותה!
כל המאמר הזה מיותר – זה לא מאמר – זו התפלספות שאין לה מקום.
כן אבי, כתבתי את זה כבר לפני יומיים בתגובה שלא פורסמה.
ומלבד זאת, כל המבקרים מוזמנים לקרוא את הערך בויקיפדיה על יחסי הכוחות במלחמת העצמאות. הנתונים חופפים.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA#%D7%99%D7%97%D7%A1%D7%99_%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA
אם תקרא באתר תראה שאני מתנגד ותיק לbds
כאשר שבע מדינות תוקפות כולל האוכלוסייה הערבית המקומית בו זמנית מדינה שרק קמה. שכלל האוכלוסיות שלהן פי מונים מהאוכלוסייה היהודית. זה מעטים מול רבים. זה שהם לא הצליחו לגייס לנתב ולנהל את המשאבים שלהם כראוי אין זה מוריד מהאמירה מעטים מול רבים. אם המספרים וההכשרה שלנו היו כה טובים מדוע לא הצלחנו לכבוש את לטרון. מדוע גוש עציון נפל. מדוע היה קרב קשה כל כך על ירושלים. מדוע המצרים הגיעו עד קריית גת ואשדוד ואיימו לכבוש את תל אביב. מציע לכותב להתייעץ עם עמיתים אקדמאיים לפני פרסום מאמרים בבמה זו.
יופי “הידען” קיבלתם תמיכה מהbds או שאתם סתם אוהבים לעוות הסטוריה?
חבל…ממש חבל.
עד עכשיו הייתי קורא נלהב
איזה מבאס…
הרסת את כל היופי של הסרט “300”!
גם לא מסתדר עם מספר סיפורי קרבות, אבל, ניתן לידענים להתווכח על העובדות.
חוצמזה, זה סה”כ די הגיוני, אימוס המיתוסים היהודיים ללא האלמנט הדתי. זה מופיע גם עם בר כוכבא, גם בסיפור חנוכה וכך עםשאר גיבורי התנ”ך ש”הופשטו” מזהותם הדתית-לאומית ונותרו רק עם הזהות הלאומית.
בזה – לדעתי אתה מאד מדייק (מסתדר גם עם בן גוריון שמאד חיבב את התנ”ך אך ציחקק כששאלו אותו אם מאמין באלוהים..)
איפה הפוליטיקה? זה כבר היה לפני 73 שנה?
ערימת בלופים וקשרושים.
כמה טנקים היו לצהל? שנים שננבו מהבריטים.
לערבים בעיקר המצרים והסורים היו עשרות רבות.
כמה שריוניות היו לצהל, מאומה.
לצהל היו משאיות שהוסבו לשריוניות
כמה היו לערבים? מאות.
הרובים היו לצהל? אלפים בעיקר רובים מלפני מלחמת העולם הראשונה.
רק לאחר ההפוגה הראשונה הגיעו רובים צ’כיים.
כמה היו לערבים ? עשרות אלפים לכל הצבאות.
כמה מטוסים היו לצהל? פייפרים ואוסטרים, המסרשמיט הגיעו לאחר ההפוגה הראשונה, ואלו היו מסרשמיט מורכב מגוף גרמני למנוע צכי שלא התאים למטוס, רובם התרסקו בתאונות.
יתרון אחד היה לצהל פיקוד אחיד, והנעת וריכוז הכוחות .
הידען טועה ומטעה לסכומים הכלליים של ה “ראשים (ללא קשר אם נכונה או לא) אין שום משמעות. בדקת אולי מה היו יחסי הכוחות בקרב על צפת? במצור של קאוגג’י על קיבוצי העמק? בקרבות בגוש עציון? בקרבות על הציר לירושלים? חבל רק שהדמגוגיה הזו שמתפרסמת תחת איצטלה ” רצינית ואקדמית” שמחלחלת לדור הצעיר אשר אין לו את האפשרות לתקשר ישירות עם הלוחמים שפעלו בשטח ורובם ככולם כבר אינם איתנו.
נראה בהחלט שהיורמים לא יודעים שלא לאמר מטעים. קשה לשאול את הדור של ההורים שרובם לקחו את זכרונותיהם למקום אחר, אך ממה שספרו ומה שזוכרים בדגניה ובנגבה וביד מרדכי ובניצנים, נראה שמדובר בעוד פנטסיה מומצאת. אם סופרים את המצרים כ”הכוח שהוקצה למערכה קטן וציודו דל” אני מניח שאת הגח”לניקים והמח”לניקים ציידו בטילים מתקדמים, רחפנים ממוחשבים וכד’.
חבל, פשוט חבל
עם כל הכבוד לד”ר יורם שורק על ידענותו בתחומי מדע רבים ושונים, המאמר הזה לא נראה לי אמין מדי. הגלישה לתאוריות כוללניות ודוגמאות מן העבר הרחוק , לא רציני בעיני. מכל מקום אם המחבר כותב על העבר הקרוב, הרי הוא מתבקש להביא מקורות ואסמכתאות לתיאוריה שלו. כי בלעדיהם זה עוד מאמר של הבעת דיעה אישית.
מאוכזב מהידען שמאפשר כתבה כזו פוליטית ומגמתית . גם אם נתעלם מהעובדה שהכותב מציג עובדות חלקיות ולא מאומתות ברובן ,ומשמיט עובדות לפי רצונו , קשה להבין את הידען שמתיימר להיות מדעי ומדוייק . אני נכנס לאתר הזה כדי לברוח מפוליטיקה ושקרים שיש באתרי אקטואליה.
שוב , מאכזב מאוד
עוד מהנדס תודעה שמסלף את ההיסטוריה למען האג’נדה השמאלנית פרוגרסיבית שלו. בוא תדבר 5 דקות עם אבא שלי ותשמע מה באמת היה ואל תמציא שטויות ותסלף עובדות!!!
עוד נסיון לפורר את מה שנראה כמייחס לנו הצלחות.
מלכתחילה ברור שמדובר בשטויות במיץ.
נמצאנו ביחס של אחד מול שניים ועל כך אין בכלל ויכוח.
הנסיון הצבאי שלנו היה פחות או יותר אפס ולא נמצא בשורות ההגנה ולו בכיר אחד שידע לנהל צבא ואיך עורכים מלחמה.
כיון שהערבים היו מסוגלים להוציא המון אדם לטובת פעילות התקפית, נאלצנו לפצל כוחות לטובת כל יישוב בארץ שעלול היה להישטף ע”י הערבים.
בנוסף, גם אם היו לוקחים את כל הגברים בין גילאי 16 עד 46 (במחיר השבתת כל פעולות ייצור והפצה של מזון, דלק, מוצרים ושירותים) היה מתקבל צבא של כ-120000 איש שרובו המכריע חסר הכשרה ואין מתקני הכשרה ומדריכים.
מתוך המספר הזה היחס בין מי שיורה ואלו שנקראים לוגיסטיקה , היה בערך אחד לחמש או שש.
נמצאנו אם כך עם כ-20000 נושאי נשק בכל החזיתות ובמצב שיתוק כל מה שאיננו צבא.
היתרון המשמעותי היחיד (חוץ מהצורך להילחם על חיינו) היה הארגון שלנו שהצליח לשנע אנשים וציוד בזמן לאן שהיה צורך.
בשום קרב במלחמה הזאת לא הסתערנו או התגוננו במספרים גדולים (ובד”כ בציוד לא משהו ובכלל לא אחיד) ממה שהביאו אויבינו.
עזר גם שהערבים מחד האמינו להבלים שפרסמו ומאידך , שהתפוררו מוראלית כשלא הצליחו.
במקום שבו לחמנו נגד צבא של ממש, חטפנו חזק.
שלא יבלבלו ת’מוח עם סיפורי ‘הרבים שהיינו’.
הפרק הבא יהיה ודאי איך בכלל אנחנו תקפנו את מדינות ערב.
בכל הנוגע למלחמת השחרור, פשוט גיבוב של שקרים, חצאי אמיתות להצגת דברים מחוץ להקשרם, סד”ק צה”ל+ההגנה+יתר לוחמי המחתרות היה נמוך לאין שיעור המספרים המוצגים, המספר המוצג מתייחס לסך כל החברים בארגונים הללו אך רחוק מאוד מסך כל הלוחמים, שלא לדבר על האמצעים שעמדו לרשות האויב, החל מחיל האוויר המצרי והטנקים שעמדו לרשותו וכלה בכמויות הנק”ל ואיכותם שעמדו לרשות ערביי הארץ לעומת אלה שעמדו לרשות היישוב היהודי.
פשוט בושה וחרפה שאתר אשר מתיימר להציג ידע היסטורי ומדעי נקי מפניה ואג’נדה מפרסם מאמר כל כך רדוד. מכאן והלאה צריך להתייחס בשלילה לכל המפורסם באתר זה בכל תחום שהוא.
כתבה מביכה של פוסט ציוני רדיקאלי
לזה קוראים הנדסת תודעה.אבל לא נורא החלק השפוי בעם הולך וצומח והפוסט מתמעטים ב”ה.
בהצלחה בחו”ל.
מאמר מלא בטעויות חצאי אמת או שקרים. כל מי שרוצה לראות את מה שהיה, ילך לבקר בחלקה הצבאית בישוב ותיק ויספור את נופלי מלחמת העצמאות. מדינה ששולחת שורדי מחנות לא מאומנים למלחמה לא עושה זאת בגלל היתרון שיש לה בשדה הקרב.
מאמר מגמתי מאוד.
למה “הידען” נותן לו חסות?
לעניות דעתי, כל האוכלוסיה היהודית ב 48 מנתה חצי מליון איש, איך יתכן שהיו מאה אלף חיילים? כמו כן, דוד שלי ז”ל סיפר שלחם בגליל המערבי מול צבא לבנוני עם מדים ונשק עדיף בהרבה על אלה שלנו. בבית רימון לחמו קומץ גברים ושש נשים מול המון רב של סודנים, עם מפקד קרואטי. הרובים המיושנים שקיבלו מספר ימים לפני שהותקפו, התחממו כל כך, שהמורים נאלצו להתחלף בירי לעיתים תכופות. שלא נזכיר את העולים מצפון אפריקה וניצולי שואה שנשלחו להסתער ללא נשק, או ללא כדורים. ראה שלכותב המאמר רצון עז לשכתב את ההיסטוריה ומעניין לדעת מדוע.
מאמר רדוד ומלא בשקרים. כל העובדות כאן הן פשוט לא נכונות!!! במלחמת העצמאות נלחמנו ב 7 צבאות ערב ובבריטים. ערביי ארץ ישראל לא היו רלוונטים למלחמה. הטעות הגדולה היתה שלא חיסלנו אותם במלחמה.
מעולם לא קראתי מאמר כל כך רדוד ומלא בשקרים. כל העובדות כאן הן פשוט לא נכונות!!! במלחמת העצמאות נלחמנו ב 7 צבאות ערב ובבריטים. ערביי ארץ ישראל לא היו רלוונטים למלחמה. הטעות הגדולה היתה שלא חיסלנו אותם במלחמה.
תשכתב כבר עד הסוף..
ליהודים היו חלליות ממלחמת הכוכבים, בסיוע של צבי הנינגה,הרובוטריקים,ואל נשכח את צאק נוריס..
שלבד הביס את המצרים במיתלה
מאמר שחלקו נכון אבל רובו טועה, מטעה ,יומרני ובעיקר מכליל תפיסות אישיות (שוב ,חלקן בלבד נכונות) על נושאים שונים שכביכול קשורים (מרד בר-כוכבא למשל) עם הביקורת על הצגת אירועי תש”ח.
החשוב מכל היא טעותו של הכותב על “מעטים נגד רבים” . זהו מושג בלתי ניתן בכלל להגדרה מדויקת אבל היה יותר צדק בעמדה ,דקלרטיבית ככל שתהיה, שהציגה כך את המציאות במהלך מלחמת השחרור עד ההפוגה הראשונה מאשר הניתוח ה”עובדתי” המוצג במאמר.
בראשית המלחמה שהתחילה כבר בכט בנובמבר להגנה שהייתה מליציה! היה פחות כוח אדם מאשר לכלל נושאי הנשק באוכלוסיה הערבית. גם כמות הנק”ל שבידם הייתה רבה לעין ערוך מהנשק החוקי והבלתי חוקי שבידי ה”ישוב”. נכון שארגון ופיקוד ההגנה היו טובים במקצת ומכאן מימוש ההצלחה. א”כ עם הפלישה שוב ישנו יתרון גדול מאד בחימוש וארגון צבאי לצד הערבי ולכן גם הקושי הגדול של קרבות הבלימה והמחיר העצום 1%! מהאולוסיה הכוללת במשך כל המלחמה. נכון שחלק לא קטן מהנצחון נבע מכך שהערבים היו מפוצלים בהרבה אבל גם צה”ל, כן צה”ל של מדינת ישראל כולה, נאלץ להיאבק ולהיפגע בהרוגים בפורצי גדר מקרב המחנה (פרשת אלטלנה) וכן היו גם הרבה שגיאות, פשלות כמו בכל מלחמה וצבא, אבל אכן בגדול ניצח “דוד את גוליית ” לפחות עד ההפוגה הראשונה.
“דברים שיורמים יודעים”, האמנם?
לא זוכר שקראתי מאמר עם כל כך הרבה חוסר דיוק היסטורי. האגנדה זועקת לשמיים
1. סך כל צבאות ערב הכילו יותר חיילים, יותר טנקים ויותר מטוסים מהצבא הישראלי בכל ארבעת שלבי המלחמה
2. בעיקר בשלב הראשון הייתה בעיית תחמושת חמורה. כל כך חמורה, שהייתה הוראה לכל חייל לירות רק 40 כדורים ביום (!) על קרבות שנמשכו שעות.
3. לצבא הישראלי היה חיסרון עצום, בעוד שצבאות ערב התקיפו מכל החזיתות עם גבולות ברורים, צהל היה צריך לאבטח יישובים נידחים לספק להם מזון כנגד המצור של הלגיון הירדני ולהילחם ב4-5 חזיתות שונות.
4. לא ברור מאיפה הבאת את הורדת הערך של צבאות ערב. כל מדינות ערב היו בוגרות יותר מישראל בלפחות שנה מה שנתן להם ייתרון עצום. הליגיון הירדני גם אומן עי הבריטים והיה צבא חזק מאוד, לא ברור מאיפה הנונסנס שאמרת על ההסכמים, המנהיג הירדני שרצה שלום עם ישראל נרצח, ובתגובה קיבלנו מצור על הישוב היהודי בירושלים, שהכריח את צהל להילחם בו בכל הכוח. כולל כמה קרבות קשים (הל”ה, הקסטל, מבצע נחשון וכו וכו)
זו הייתה מלחמה כנגד כל הסיכויים, עדויות על אנשים שעצרו עם בקתבים שיירות טנקים מצריים במישור החוף. אנשים שאיבדו את כל משפחתם בשואה, רק כדי למות על הארץ הזו.
לא ברור למה המאמר שמייתמר להיות מדוייק היסטורית עושה בדיוק את ההפך המוחלט
האם המאמר מתייחס לקרבות שבהם פינו ישובים, כמו בגוש עציון, נגד הטור המצרי, סנגור, יד מרדכי ועוד?
נראה בעייתי
בוא נתחיל בזה שעוד לא הומצא ב48 העם הפלסטיני.
העם הפלסטיני נולד רק ב67.
האם הרבים בצד ישראל במלחמת 48 היו נושאי נשק או חילות שירותים בעיקרם? האם מספר הלוחמים בצד ישראל עלה על מספרם בצד הערבי?
ב67 היה לערבים יתרון מספרי גדול באנשים וציוד, לא?
וגם ב73, בעיקר בשלבי הפתיחה.
בן גוריון אכן רצה להימנע ממלחמת מעטים ב67 (למרות שלא היה בהנהגה, אך עדיין היה בעל השפעה). ההסטוריה לשמחתינו הוכיחה שטעה.
ניתן להשוות את ניצחון המעטים הישראלים ב67 למרידות נגד הרומאים, ששם אגב היינו הרבים אך נחלנו תבוסות שואה וגלות. השאלה היא האם טעו רבי עקיבא ובר כוכבא כשמרדו, או שהטעות היא רק בדיעבד? שהרי אילו נחלנו תבוסה ושואה ב67 כפי שחששו בן גוריון ורבים בארץ, ולא נראה בכלל דמיוני בסיטואציות מסויימות (תקיפה מצרית מוקדמת, מבצע ״השחר״), היו אשכול רבין ודיין מוקעים כממיטי שואה נוספת על העם.