פרק זה חותם למעשה את רובו של המחקר, למעט פרק על הריקוד שיבוא בהמשכו. כמה נימוקים חברו יחדיו לדחוק סוגיה זו אל בין קפלי השוליים שבמחקר הנוכחי
פרק זה חותם למעשה את רובו של המחקר, למעט פרק על הריקוד שיבוא בהמשכו. כמה נימוקים חברו יחדיו לדחוק סוגיה זו אל בין קפלי השוליים שבמחקר הנוכחי:
ראשית – משקלה הסגולי של סוגיה זו מצוי כרונולוגית בשלהי התקופה הנידונה. כלומר, בעיקר בעידן התלמודי-מדרשי; שנית – הסוגיה נתונה ברובד מסויים, הגם שהוא בעל נקודות השקה למוסיקה, ברי שחריג הוא לפרקים הקודמים בהיותו עוסק בעולם מושגים שונה, בהיותו מרחף על פני ספירות על-טבעיות; שלישית – מהותו של הנושא משופעת בערפילי אי-בהירויות. כאן נעמיק בפרשה בלתי מוגדרת די-צורכה מבחינה מדעית, ולא אטעה אם אומר שהעיון בהיבטים מאגיים, אסכטולוגיים-אפוקליפטיים טרם הובהר לכשעצמו בכל נושא שהוא בתקופה העתיקה ומשמש לכן סלע מחלוקת בין חוקרים. מחלוקת שהיא, מטבע הדברים הגיונית, כל עוד ניתן לפרש משפחות שלמות של סמלים לכאן ו/או לכאן.
בפרק זה אבקש להבליט במיוחד את היסודות ההיסטוריים המסתתרים ביסודה של כל תפישה, תוך ניסיון לבחון את שיעור ההתמודדות בין חז"ל לבין אמונות שרווחו ברובד העממי של האוכלוסיה.
היבטים מאגיים על-טבעיים
עם ישראל, הן בתקופת המקרא והן בשנים הבתר-מקראיות גבל עם עמים שונים, נשלט על ידי תרבויות זרות וסבל מביתוקו וביתורו על ידי כוחות זרים, כאלה שנשאו עמם מטענים תרבותיים לא-מוכרים. מדובר בבני הקשת הפוריה, אגן הנילוס, ההלנים והרומאים.
זיקה אמיצה בין המוסיקה לבין יסודות מאגיים, אסטרולוגיים וקוסמולוגיים, היתה שקועה בציביליזציה המסופוטמית, המצרית, היוונית והרומית. וככלל, העולם העתיק האמין בכוחה המאגי-קתארטי והאפוטרופאי שהיה שקוע במוסיקה. והיהדות, מרצון או שלא מרצון, היתה חשופה זמן רב לקרינתה של אמונה זו. אמונה זו, כיסוד אחד מכלל גווניו של הכישוף והכוח העל-טבעי פילסה נתיבות אל הרבדים העממיים של האוכלוסיה. ומששקעה שם בקשו חכמים לעוקרה מן השורש. ניסיונם זה של חז"ל היה רווי מאבק מתמיד, לא קל. אולם, דומה, שהדרך בה בחרו, והאמצעי בעזרתו בקשו להתמודד עם הבעיה, היו מעניינים מאד, ועל כך בהמשך הדברים.
הבה ננסה לעמוד על כך בכמה סעיפים המובאים להלן:
א. המספר הקדוש/המקודש
מספרים קדושים/מקודשים היו שקועים בתפיסות העולם העתיק. ספר מקבים ד' שנכתב על ידי יהודי הלניסטי, כמראה באלכסנדריה, קשר את עינויים, סבלם ומותם של שבעת הגיבורים, שבעת הבנים, עם המוסיקה והמספר שבע (7). בעל החיבור הנ"ל טען כי בביטוי "על השמינית" (תהילים ו' 1) מסתתרת התפיסה המסופוטמית, הקוסמולוגית. ומעניין שיוסף בן מתתיהו השם בפי אלעזר בן יאיר, מנהיג הקנאים במרומי המצדה, את האמונה כי מותם על קידוש השם הוא "לקול שירה וברכה" (מלחמות ז' ח' ז). אין מניעה לגרוס כי מאחורי כל זאת הסתתרה השקפת עולמו של יוסף בן מתתיהו שהושפעה מן היסודות התרבותיים ההלניסטיים והרומיים.
בטקסט הנ"ל, בהקשר למספר 7 (שבע), בלטה כך דומה השפעה הלניסטית-מצרית ברורה.
רבי יהושע בן חנניה, התנא המפורסם, דרש, לאחר חורבן הבית השני, על הכבש (או התיש) – "כשהוא חי, קולו אחד, וכשהוא מת – קולו שבעה" (משנת קינים ג' 6). רבי יהושע נודע כפילוסוף שהיה מצוי לפני-ולפנים בפילוסופיה היוונית (וכיוניו היה "אסכולסטיקא דראורייתא". כלומר הפילוסוף של התורה) בדעות שהילכו בה ובאמונתה, מה שהעניק למקור הנ"ל מימד מיוחד, מעניין, הנוגע גם בנושא הנידון. יצויין, אמת או בדיה, כי אותו חכם, רבי יהושע, ניהל ויכוחים פילוסופיים ואף פלו-פרגמטיים עם הקיסר הדילטנטי הדריאנוס. היה או לא היה אין לדעת, הגם שעל כך פרושות עדויות מעניינות בספרות התלמודית והמדרשית.ובכל מקרה, היה או לא היה, פרשה זו מאד משקפת את רוחו, דעותיו והתנהגותו של הקיסר הרומי הנידון. אציין בשולי הדברים כי בעקבות פרסום מאמרו של פרופ' צבי יעבץ הידוע אודות מהלכיו ותפיסות עולמו של הדריאנוס שראו אור במאמרו "הדריאנוס המשוטט", הערתי לפניו והארתי את מחשבתו בזיקה בין הדריאנוס הדילטנט לבין רבי יהושע בן חנניה. הודה לי פרופ' יעבץ והבטיח להזכיר את ההקשר הנ"ל שיידעתי אותו באחד ממאמריו המדעיים.
ונחזור לענייננו. המספר 7 (שבע) לעומת זאת נקשר במוסיקה בפי אמוראים ודרשנים בני המאה השלישית לספ' ואילך. וזאת בזיקה ברורה וודאית לכוחו של הקב"ה, לגאולה וככלל – למתן שבח לאל. ולמשל בתלמוד הירושלמי (ברכות פרק ב' ד' עמ' ד- ה' עמ' א) ובמדרש שמות רבה (ז' 3) מפי רבי יהושע בן חנניה הנ"ל. וענייננו – שיר בן שבעה חרוזים, שבעה טורים ועוד על היבטים מעניינים הקשורים במספר 7 (שבע).
מעניין, אגב, כי בספירה המוסיקלית מתו ראשון ועד האחרון (קדם "דו") מצויינים שבעה תווים.
ב) פעמוני הכוהן הגדול
כפי שציינתי מספר פעמים במחקרי, הופיעו הפעמונים השזורים בשפת אימרתו – גלימתו של הכהן הגדול פעם אחת ויחידה במקרא, בתקופת המדבר ללא כל משמעות וסיבתיות מוגדרת, וכן, כבר הצבענו לעיל על כך שאין מדובר בפעמונים ממש, אלא בלוחיות עשויות זהב המקישות זו בזו. עם זאת עשויה דווקא ההקשה הרב צדדית לציין אפקט מוסיקלי כלשהו?
ואכן הסופר בן סירא (180-200 לפנה"ס) הדגיש לעומת זאת את המשמעות המוסיקלית של הפעמונים באומרו, כי הללו נקבעו במעילו של הכהן הגדול "לתת נעימה בצעדיו" (בן סירא מ"ה 9-8).
יוסף בן מתתיהו ציין בהבלטה כי לפעמוני מעילו של הכהן הגדול נודעה סימבוליקה קוסמולוגית. עדותו זו השתקעה בחיבורו המתוארך למאה הראשונה לספ', ויתכן שזה שימש פה לאמונה העממית שהאצילה על הפעמונים כוח מאגי אפוטרופאי. עם זאת אין בכך סתירה לייעוד המוסיקלי של לוחיות מעילו של הכהן הגדול.
שתיקת המקורות התנאיים, אלו שהעמידו בפנינו תמונה די מפורטת על חיי המקדש, בכל הנוגע לפעמוני הכהן הגדול, עשויה לחזק את ההנחה שהפעמונים היו קשורים בסממנים זרים של אמונות על-טבעיות, אותם בקשו לעקור מן השורש. עם זאת אין בכך סתירה לאפקט המוסיקלי של אותן לוחיות.
עד כאן באשר למקורות הבית השני,לימים שלאחר החורבן, ובפרט בעדויות שנישאו בפי חכמים בני המאה השלישית לספ' ואילך, עולה הד לפרשת פעמוני הכהן הגדול, הגם שאין מדובר בסוגיה אקטואלית, שהרי מדובר בזמן מאוחר לחורבן הבית, בית המקדש השני. פרשה זו נשאה אופי מיוחד: לפעמונים נודע תפקיד מוגדר של כפרה – כפרה על חטאים. כלומר, כוחם היה מוקנה מהשראה אלוהית בחינת סגולה השמורה לשמיים בלבד.
יתכן ובשימושם של פעמונים בכלל כאביזר קישוט וצעצוע לעריסת התינוק, לכריכת ספרים, לדלתות ועוד, בקרב היהדות שלאחר החורבן, הסתתר יסוד של אמונה טפילה, תפילה, שמקורו בכוחות מאגיים, על-טבעיים, אולם המקורות גזרו על עצמם שתיקה בנידון, וכך ייאמר גם ביחס ל"אירוס" שבטקסי האבלות.
ג) השופר
לקשר בין התקיעה בשופר לבין יסודות מאגיים-אפוטרופאים הוקדש לא מעט במחקר. אחד מהם, פיינסינגר, התעקש בנפתוליות רבה להוכיח את השערתו, כי התקיעה בשופר בקרב היהודים, מתוך השפעה זרה, רוויה כולה סממנים על-טבעיים והוראתה – להבריח את המזיקים ויתר המרעין בישין. כמו כן התעקש הוא להסיק מסקנות דומות גם ביחס לתקיעה בבית הדין, במנהגי אבלות, בהטלת חרם, בתענית ועוד, ויורשה לי גם שלא להסכים עימו גם בדבר הסמיכות שבין שימוש בחלילים בטקסי האבלות לבין יסודות מאגיים שונים.
חוקר זה עסק בלהיטות רבה, בחשיפת יסודות מאגיים בכל שימושי השופר ביהדות. ויצויין כי יסודות מאגיים היו משוקעים כך דומה במסורת הבבלית, אך במסורות הארצישראליות אין הדבר ודאי ואינו מוכח די צרכו. הלה כופה אמנם את השערותיו לרגלי אסמכתאות חז"ל, אולם הללו אין בהן כדי לסעוד את הצעתו ביעוד איתן.
ממחקרו של הנ"ל הייתי מוציא דווקא את התמונה הבאה: חז"ל בקשו לבסס ולאשש את הוראת התקיעה בשופר בראש השנה וביום הכיפורים, הגם שמן המסורת העתיקה מעורפלים הדברים ביחס לתקיעה עצמה במועדים אלה. חז"ל הפכו והפכו במקורות המקרא והשתמשו ב"מידות" השונות שהתורה נדרשה בהן כדי לסמוך הוראתם על יסוד אסמכתאות קדומות.
יתכן ומאחורי ניסיונות אלה של חז"ל מסתתר הד, אם כי עמום, למאבק בין הגישה העממית לבין זו של החכמים; בין היסודות המאגיים לבין אלה הקדושים ההנהגתיים, אולם חשוב להדגיש כי חז"ל בקשו לעשות את האמונה העממית מנוף להגברת האמונה הדתית-מסורתית. רוצה לומר, הגם שמדובר ביסודות מאגיים, שהם אוניברסליים, הרי אין מניעה מלגרוס כי חלקם היה מורכב מיסודות ומסממנים שמקורם זר, כאלה שייחסו נופך על טבעי לתקיעה בשופר, בקשו החכמים, כך מסתבר, וכך הדעת נותנת, לנצל את הרעיון הכולל ולחזק בעזרתו את הזיקה שבין העם לבין אמונתו, בין העם לבין ההשגחה העליונה. וכך, מן המאה השניה לספ' ובפרט זו השלישית ואילך, הבליטו חז"ל את נחיצות התקיעה בשופר, בעיקר בראש השנה וביום הכפורים, כדרך בה תעלה תפילתו של העם למרומים, בכדי שישפוט האל את צאן מרעיתו לחסד ולא לשבט.
יתירה מזו, חז"ל, בדורות אלה, בקשו לטעת עמו-עמוק פנימה בלב העם את האמונה שקיימת זיקה ברורה בין התקיעה בשופר לבין הגאולה המיוחלת. כמו כן, אמונה זו, היא שהזינה אף הקבלות בין השימוש בשופר לבין סיפור עקידת יצחק. סיפור זה, כידוע, התקפלו בו במשך השנים אלמנטים של גאולה ושל יסודות הברית בין האל לבין עמו. ובהיבט המוסיקלי כידוע ניצל יצחק וחלופתו האייל, זה שמקרניו יצרו את השופר. וכן גם מעמד הר סיני שהיווה אחד השיאים היותר מפורסמים בזיקה שבין העם לאלוהיו.
השופר, וכן התקיעה בו, הפכו, אם כן, מיסוד, שיתכן והיו רווים בו סממנים מאגיים ופסאודו-אפוטרופאים, ליסוד אסכטולוגי ואפוקליפטי.
רעיון זה, שביסודו הונח גרעין היסטורי, עליו נעמוד בהמשך הדברים, ניכר רישומו אף בתחום הארכיאולוגיה, כשכלי זה, השופר, הופיע לאחר חורבן הבית השני, לצד תשמישי מקדש אחרים כגון המחתה, המנורה ועוד. ובמילים אחרות – ציפיה, זעקה אילמת, שבקעה מציורים ומתבליטים ארכיאולוגיים, ליום הגאולה, לבניית בית המקדש. יצויין ויתוזכר בזאת כי בפרק שעסק ב"מגרפה" המוסיקלית לצד השופר כגון ברצפת בית הכנסת הקדום שבחמת גדר, העליתי מסקנות מעניינות לגבי ההקשרים המוסיקליים הרלוונטים לנ"ל.
ד) כוח השם
האמונה בכוח העצום שהתגלם באיזכור השם הקדוש, המפורש, היתה מקובלת בעולם הקדום. על כך אנו מוצאים עדויות תומכות במקורות מן התקופה ההלניסטית, בברית החדשה ובספרות המשנה והתלמוד (מומלץ לעיין בנידון אצל א. אורבך, בפרקי אמונות ודעות, עמ' 103 ואילך).
ולענייננו, במקורות חז"ל טמונות עדויות מעניינות על הבלעת השם בנעימה. כלומר, כשהכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בקול רם, היו הכהנים פוצחים בנעימה קולנית, וזאת כדי לעמעמו מאזני הציבור, תרתי משמע, שהתכנס בחצרות המקדש. יש שגרסו כי לקולו של הכהן הגדול היה כוח מאגי, ושמא – אף לכל מעמד הכהנים המנעימים. והגם שאין המקורות מגלים טפח בנידון, הרי, מכל מקום, אין ספק שטקס זה היה רווי סממנים קדושים מיוחדים.
רישומה של סוגיה דומה שהתקפל אף בטקסי סוכות במקדש. שם מרומזת היתה עדות על הבלעת השם המפורש בשירה.
אולם, פרט למקרים אלה, שמיוחדים היו מן הסתם, לא עלה מומנט מסתורי אחר מן הטקסטים המוסיקליים המקדשיים.
פרק זה, קודמו והבאים אחריו, מראים, יראו, לכאורה שעם ישראל, יצא, איך נאמר, "לתרבות רעה", פגאנית משהו, במחשבותיו, בדעותיו ובמעשיו, וכך גם יצויין בפרק הבא, שהוא ימשיך את קודמו, הנוכחי. עם זאת וניתן לחזות בכך אף דרך עדויות המקרא, שלא היה בבחינת "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", אלא היה עם ככל העמים והתרבויות, למעט שונות פה-ושם. ומתוך כך היבטים אידיאולוגיים, פולחניים, מחשבתיים המתובלים בסממנים "זרים", בהחלט שקפו את חייו ואת הלכי מחשבתו ואמונתו ועל כך יודגש ויצויין בפרק הבא בסעיפים הנראים לכאורה, על פניהם, כמבזים את האמונה באל, ולא כך כגון בסעיף "רפואה מאגית-מוסיקלית משהו ועוד.
עוד בנושא באתר הידען:עוד בנושא באתר הידען:
