סיקור מקיף

דברים שיורמים יודעים: למה הדגדוג מצחיק ולמה אדם לא יכול לדגדג את עצמו?

דנה שואלת: למה דגדוג מצחיק אותנו ולמה אי אפשר לדגדג את עצמנו? גם בשאלה הזו נותנת האבולוציה תשובה

בניגוד לדעה רווחת צחוק אינו ייחודי לבני אדם: שימפנזים וקופים אחרים משמיעים קולות דומים  לצחוק שלנו ובסיטואציות חברתיות דומות. שימפנזים בטבע ישמיעו קולות כאלו כאשר חבר אחר בלהקה ידגדג אותם או ירדוף אחריהם במשחק המזכיר  "תופסת". הקוף המדגדג או הרודף נוטה להמשיך הפעילות הזו ככל שהוא מקבל חיזוק לכך מהצחוק של חברו למשחק.

לצד הדמיון החברתי בין הצחוק האנושי לזה של השימפנזים ניתן להצביע גם על השוני. קול הצחוק שלנו  הוא סדרת הברות "חה" שמשך כל אחת מהן כ0.07 שניה במרווחים של כ0.2 שנייה בין שני "חה". הצחוק הקופי הוא מעין נשיפה קולנית ממושכת. ההבדל הזה חשוב משום שהוא קשור לצעדים הראשונים באבולוציה שהפרידו בין אבותינו לאבות השימפנזים: העמידה הזקופה. הליכה על 4 מחייבת תיאום בין הנשימה לפסיעה כך שקנה הנשימה מוגן מחבטת הגפיים הקדמיות בקרקע. נשימה של הולכי על ארבע משמשרת יחס 1:1 בין משך הצעד למשך הנשימה. משהזדקפנו על רגלינו נפתחה הדרך לבקרה נפרדת על הנשיפה ולכן על אורך ההברות שניתן לייצר. בהשוואה לקרובינו חוליות הצוואר המווסתות את הנשימה ואת העמידה עשירות יותר בתאי עצב ("חומר אפור") המאפשר כך שמתאפשרת פעולת שרירים מתואמת ועדינה יותר במערכות היוצרות את הקול. רבגוניות הצלילים עליה נבנתה השפה האנושית התבטאה לראשונה בתחביר הייחודי של הצחוק המופיע לראשונה בדגדוג שבין ההורה לתינוקו.

תגובת הצחוק וההתפתלות כתגובה למגע עדין  מופיעה אצל תינוקות ואינה מצריכה לימוד. המקור לתגובה העזה לדגדוג מקורה בתנועת רפלקס כתגובה למגע פתאומי המשותפת ליונקים רבים, התנערות שמטרתה הגנה מיצורים זוחלים כעכבישים או נחשים.

אבל חשיבותו של הדגדוג אצלנו בני האדם ואצל קרובינו השימפנזים אינה בהשלכת עקרבים אלא בחיזוק קשרים חברתיים: ילדים יגיבו בצחוק לדגדוג של ההורים אך לא יצחקו כלל אם ינסה לדגדג אותם אדם זר. התינוק  לומד ליהנות ממגע ידו של המטפל כך שירשה גם מגע קרוב שאינו נעים: טיפול בפצע או הרחקה מסכנה. משחקי דגדוג של האמא (או אבא) מתחילים בסביבות גיל חצי שנה ובערך בגיל שנה מקבלים אופי משחקי וסיפורי (סבתא בישלה דייסה..) כך שהם משלבים עוד  אופני תקשורת בנוסף למגע. באופן דומה דגדוג הוא פעילות  המחזקת קשר בין אחים ומונעת אלימות. חשיבותם של משחקי מגע עדינים כאלו הודגמה בניסוי על קופי מקוק- תוספת דגדוג לתינוקות הביאה להתפתחות קופים בוגרים שהיו חקרנים יותר בסביבה חדשה ופחדנים פחות בסיטואציות חברתיות מאחיהם שדוגדגו פחות.

למה בעצם שנצחק כשמדגדגים אותנו?

לפי השערה אחת צחוק הוא תגובה להרפיה של לחץ: בדיחות מבוססות על בניה הדרגתית של ציפייה ומתח שנפתר באופן בלתי צפוי, קול הצחוק הוא מעין "צפירת הרגעה" שנועדה לאותת שהסכנה או הקונפליקט אינם אמיתיים.  באותה רוח ניתן לראות בדגדוג התקרבות מאיימת לכאורה לחלקי גוף רגישים שמסתיימת במגע בלתי מזיק. "קרב דגדוגים" היא הצורה הפרימיטיבית ביותר של משחק חברתי וניתן לזהות בו תבנית ברורה: צחוק, קיפול הגוף, הדיפת היד המדגדגת ואז התקרבות מחדש ודגדוג תגובה. התבנית הזו נצפית גם בקופים והיא כנראה אימון ראשון בבניית יחסי גומלין חברתיים כאשר הצחוק מאותת שהמגע אינו עוין.  במשחקי דגדוג הצחוק מקדים לעיתים את הדגדוג הפיזי: המדוגדג מגיב לתחושה החזויה של הגירוי המתקרב וקרבות הדגדוג יכולים להיחשב כאימון של מנגנוני עיבוד המידע המאפשרים לנו תגובה מהירה ומדויקת לגירויים אחרים.

למה אי אפשר לדגדג את עצמנו?

הצחוק יכול, כאמור, להופיע במגוון של מצבים חברתיים אבל בעוד בדיחה כתובה או מוסרטת יכולה להצחיק אותנו כשאנחנו לבד רוב בני האדם אינם יכולים לדגדג את עצמם.  כדי שמגע יגרום לנו צחוק הוא צריך  להיות בו בזמן לא מאיים  כלומר לבוא מאדם מוכר ובלתי צפוי.

הסיבה נעוצה במנגנון מוחי המאפשר לנו לחזות את התחושות שיתלוו לתנועה שאנו יוזמים, חיזוי מוקדם זה מחליש את התחושה.

התחושות מהעור, השרירים, העצמות והמפרקים מעובדים בחלק של קליפת המוח הנקרא somatosensory cortex: אזור זה מופעל פחות כאשר מקור התחושה בפעולה רצונית. משערים כי  המח הקטן cerebellum  – אזור בחלקו האחורי של המח האחראי על תאום של פעולות רצוניות (קואורדינציה)  אחראי גם לחיזוי התחושה הנלווית לפעולה ולכן להחלשתה. אם יכה מישהו על כף הרגל   באותה כוח המופעל  עליה בזמן ריצה תורגש את המכה באופן חד בהרבה מהתחושה בזמן ריצה ממש.  

אנשים שנפגעה יכולתם  להפריד בין גירויים פנימיים לחיצוניים: הסובלים מהזיות שמיעה (Auditory hallucinations ) או מסכיזופרניה מסוגלים לפעמים, לכן, לדגדג את עצמם.

דווקא אי היכולת לדגדוג עצמי עשויה להיות בעלת חשיבות בהתפתחות התינוק. משחק הדגדוג שבין התינוק לאימו והבדל התחושה בין מגע עצמי למגע האם הוא אימון ראשון באבחנה של האני (self) והכרת הגבול שבין "אני" לסביבה ולאחרים.

עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל  [email protected]

עוד בנושא באתר הידען:

2 תגובות

  1. ההערה שלך במקומה רק בהנחה שהדגדוג הוא הפעולה ולא התוצאה.
    טענת שרוב בני האדם כן יכולים לדגדג את עצמם, ובכן הכותב הסביר שאמנם ה*פעולה* אפשרית, אבל לא תתקיים כתוצאה מכך *תחושה* של דגדוג. מהבחינה הזו הניסוח בסדר גמור: בני אדם יכולים לגעת בעצמם אבל לא יכולים לדגדג את עצמם.

  2. כתבה מענינת ונחמדה ,
    רק שבולטת בה שגיאה שנפוצה בקרב רבים וטובים,
    שגיאה בהבנת ההבדל בין אפשר למותר , בין יכול ל רשאי.
    כאשר כתוב : ״ רוב בני האדם אינם יכולים לדגדג את עצמם״
    זו שגיאה שכן רוב בני האדם כ ן יכולים לדגדג את עצמם.
    התגובה תהיה שונה אבל היכולת קיימת ,
    השגיאה בולטת כאשר מדברים על עבריין ואומרים
    כי ״אינו יכול לעשות זאת״ אחרי שכבר עשה
    בעוד שנכון לומר כי אסור או אין זה ראוי.
    שגיאה שנפוצה בתקשורת ובכלל בהבנת ההבדל
    בין אפשר למותר בין יכולת לאפשרות ,
    שגיאה שראוי לתקנה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן