האם יש חיות בעלות חוש הומור מלבד האדם? אולי
פעם, בעודי מנומנם ושקוע בטשטוש גבהים אי שם בגובה של כ-11 קילומטרים מעל איסלנד, מיששתי בהיסח הדעת את השמיכה הכחולה החמימה שהציצה מתחת למושבי, ואז הבחנתי, לחרדתי, שאני מושך בחוזקה בבוהן גדולה ומתפתלת מכוסה גרב עבה. עם מזג כמו זה שלי, החיים נוטים להתגלגל משיחה מביכה אחת לאחרת, אבל כשפניתי לאחור בחיוך כדי להתנצל לפני בעליה של הבוהן, נתקל מבטי בגבר גדל מידות במיוחד שנהמת הזעף שלו העידה כי התקשה לראות את ההומור בתקרית הזאת.
לא נעים, כמובן, אבל עכשיו אני רואה במאורע האקראי הזה ראשיתה של תגלית בלתי צפויה. כשהנחתי שוב את ראשי על הכרית המכוסה בכיסוי חד-פעמי של חברת התעופה, התעופף מוחי מעורפל הגבהים אל זיכרון נעים הרבה יותר הקשור בבוהן גדולה אחרת שהייתה שייכת לבעל חיים שניחן בהומור לבבי הרבה יותר מזה שישב מאחוריי. הבוהן האחרת הזאת, שהייתה עבה ומגושמת למגע בדיוק כמו בת דמותה האנושית, עליי לציין, הייתה מחוברת לקינג, גורילה זכר מתת-המין גורילת השפלה המערבית. קינג שקל כ-200 קילוגרם וסבל מהסתיידות חניכיים. בקיץ 1996, כשהייתי בן 20 והוא היה בן 27, ביליתי עם ידידי קינג חסר השיניים זמן ניכר בהאזנה לפרנק סינטרה ולשלושת הטנורים תוך כדי משחק תופסת, בעוד אני מדגדג את הבוהן שלו. הוא היה נשען לאחור על מלונת הלילה שלו, מושיט אלי דרך סורגי הכלוב כף רגל ענקית שצבעה כצבע האפר ומניח לה להתנודד קלות בציפייה; וכשהייתי תופס את אחת מבהונותיו ומעניק לה לחיצה נאה הוא היה מתפרץ בנהמות צחוק גרוניות מטלטלות כתפיים. קינג כמעט לא היה מסוגל לשלוט בעצמו כשגחנתי למטה יום אחד והעמדתי פנים שאני עומד לנשוך את האצבע השמנמנה. אם מעולם לא ראיתם גורילה בהתקף צחוק, אני ממליץ לכם לצאת ולחפש מחזה כזה לפני שחייכם יסתיימו. המראה יחולל דיסוננס קוגניטיבי אפילו בראשו של הבריאתן המושבע ביותר.
האם יש בעלי חיים הניחנים בחוש הומור מלבד האדם? אולי, במובנים מסוימים. אבל במובנים אחרים סביר שלבני אדם תכונות ייחודיות הקשורות לרגשות כאלה. חוץ מסיפורים אקראיים, אנו יודעים מעט מאוד על צחוק והומור של קופי אדם אחרים, אבל כמה מן הממצאים החשובים ביותר העולים ממדע ההתנהגות ההשוואתית במרוצת העשור האחרון כוללים את התגלית הלא צפויה שלפיה חולדות, ובעיקר חולדות צעירות, צוחקות. כן, קראתם נכון: חולדות צוחקות. זה לפחות הטיעון העקשן שמעלה החוקר יאק פּאנקְסֶפּ, שפרסם מאמר עמדה מרשים ונלהב למדי בנושא בכתב העת Behavioural Brain Research.
מחקרו של פאנקספ התמקד בעיקר “באפשרות שבעלי החיים שאנו מרבים להשתמש בהם יותר מכול במחקרים שלנו, המכרסמים המוחזקים במעבדות, יכולים לחוות סוג של שמחה חברתית במהלך הפעלתנות המשחקית שלהם, ורכיב תקשורתי-ריגושי חשוב בתהליך הזה, המחזק התקשרות חברתית, הוא צורה קדומה של צחוק.” חכו. לפני שאתם מתחילים לדמיין צחקוקים כמו אלה של כוכב סרט האנימציה סטיוארט ליטל (רגע, הוא לא היה עכבר?), תנו את דעתכם על כך שצחוק אמיתי של חולדה אינו צפוי להישמע כמו זה של בני אדם, שכרוך בפרצי צלילים קצרים המתחילים בשאיפת אוויר קולנית ומורכבים מסדרה של תנועות פעימה קצרות וברורות המופרדות זו מזו במרווחי זמן כמעט זהים. הצליל האופייני לצחוק האדם הוא קול נשיפה כמו בהגייה של האות ה”א ולאחריו תנועה פתוחה (כלומר צליל הדומה ל”הא הא הא”) והוא עשיר בהרמוניות בגלל מבנה הגרון ותיבת הקול שלנו. בניגוד לכך, צחוק של חולדה מופיע בצורת קריאות על-קוליות בתדר גבוה של 50 קילוהרץ, או “ציוצים”, השונים במובהק מצלילים אחרים שהחולדות משמיעות. וכך מתאר פאנקספ את הדרך שבה גילה את התופעה:
מיד לאחר שהשלמתי את האנליזה ההתנהגותית הרשמית (כלומר, המבוקרת היטב) הראשונה של משחקי התגוששות בבני אדם בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20, שצחוק היה תגובה נפוצה מאוד בהם, צצה בי “תובנה” (ואולי אשליה) שתגובת הציוץ בתדר 50 קילוהרץ של חולדות משחקות עשויה להיות קשורה בקשר קדום כלשהו לצחוק אנושי. בבוקר יום המחרת באתי למעבדה וביקשתי מעוזר המחקר הצעיר שלי באותה העת, לבוא ולדגדג כמה חולדות.
בשנים שאחרי כן ערכו פאנקספ ועוזרי המחקר שלו מחקרים שיטתיים רבים על צחוק של חולדות וגילו חפיפה מרתקת בין מאפיינים תפקודיים והַבָּעָתיים של תגובת הציוץ במכרסמים צעירים ובין הצחוק של ילדי אדם צעירים. כדי לעורר צחוק בגורי החולדות שלו השתמש פאנקספ בשיטה שקרא לה “משחק יד הטרוספציפי”, ביטוי בשפה מקצועית לדגדוג רגיל.
נראה שחולדות רגישות במיוחד לדגדוג באזור העורף שלהן, שהוא גם האיבר שבו ממקדים הצעירים את פעילויות המשחק שלהם, כגון התנהגות הצמדה (שבה חולדה אחת מצמידה את האחרת בגבה לקרקע). פאנקספ מצא עד מהרה שהחולדות הרגישות ביותר לדגדוג, כלומר אלה שמבחינה ניסויית השמיעו את הציוצים בני 50 הקילוהרץ היציבים והאמינים ביותר בהיותן בידיהם של בני אדם, היו גם הפרטים שגילו נטייה טבעית חזקה למשחק יותר מכל האחרים. הוא גילה גם שהצחקה של חולדות צעירות עודדה יצירת קשרים: חולדות שדגדגו אותן חיפשו באופן פעיל ידיים של אנשים שגרמו להן לצחוק בפעם קודמת. נוסף על כך, וכפי שהיינו מצפים מבני אדם, גירויים סביבתיים שליליים מסוימים הפחיתו הפחתה חדה את מקרי הצחוק בקרב המכרסמים הנבדקים. לדוגמה, ציוצי הצחוק פחתו במידה ניכרת, אפילו בעת שהגירוי לצחוק ניתן בקביעות, כשגורי החולדות הריחו משב ריח של חתול, כשהם היו רעבים מאוד או כשנחשפו לאורות בוהקים בצורה לא נעימה בעת הדגדוג. פאנקספ גילה עוד שנקבות בוגרות היו פתוחות לדגדוג יותר מזכרים, אבל ככלל היה קשה להשרות דגדוג בחיות בוגרות, “אלא אם כן הרבו לדגדג אותן בצעירותן.” ולבסוף, כשנתנו לגורים צעירים אפשרות לבחור בין שני בוגרים שונים, אחד שעדיין הרבה לצייץ ואחד שלא עשה זאת, הם בילו זמן ממושך הרבה יותר בחברת החולדה הבוגרת שכפי הנראה מאושרת יותר.
אולי אין זה מפתיע שפאנקספ נתקל בהתנגדות מאכזבת לפרשנות שלו לגוף הממצאים הזה, בייחוד בקרב עמיתיו המדענים. ועם זאת הוא מתעקש לטעון:
ניסיתי לשלול את ההשקפה שלנו פעם אחר פעם, ולא עלה בידי לעשות זאת. לפיכך אנו סבורים שאנו צודקים בכך שאנו מקדמים בזהירות, ומטפחים בדרכים ניסיוניות, את האפשרות התיאורטית שיש קשר קדום מסוג כלשהו בין ציוצי משחק של חולדות צעירות ובין צחוק של תינוקות אנושיים.
פאנקספ הוא הראשון שיודה כי הממצאים שלו אינם רמז לכך שלחולדות יש “חוש הומור”, אלא רק שיש כנראה המשכיות אבולוציונית בין ביטויים קוליים אצל חולדות צעירות לבין צחוק של ילדים במשחקי התגוששות. חוש הומור, ובייחוד הומור של בוגרים, דורש מנגנונים קוגניטיביים שאולי מצויים ואולי אינם במינים ביולוגיים אחרים. אבל הוא מעלה בכל זאת את הרעיון שהשאלה הזאת ניתנת להפרכה ניסיונית: “אם חתול… הוא מאפיין טורדני קבוע בחיים של חולדה, הייתכן שאותה חולדה תשמיע כמה ציוצי שמחה אם משהו רע יקרה לאויב שלה? האם חולדה הייתה מצייצת אילו החתול נלכד במלכודת או נתפס בקצה זנבו ונעלם באוויר? לא נמליץ על ביצוע ניסויים אכזריים כאלה, אבל נעודד כל מי ששואף ללכת בכיוון הזה כדי למצוא דרכים מתונות יותר למדידת הסוגיות האלה.”
הבדלים בין “מערכות” צחוק בקרב יונקים משתקפים בהבדלים שנמצאו בין מינים ביולוגיים באזורים מסוימים במוח ובמבנה האיברים המפיקים קולות. באותו גיליון של כתב העת לחקר התנהגותי של המוח מתארים הנוירופיזיולוג מרטין מאייר ועמיתיו את ההבדלים האלה בפירוט רב. אף שמחקרים שנעשו בדימות מוחות של בני אדם שצפו בקריקטורות מצחיקות או הקשיבו לבדיחות מגלים הפעלה של מבנים קדומים מבחינה אבולוציונית כגון גרעין השקד (אמיגדלה) וגרעין האקומבנס, התברר כי מבנים מאוחרים יותר “מסדר גבוה” בהתפתחות המוח מופעלים גם הם, לרבות אזורים מפוזרים בקליפת המוח הקדמית. כך, אף שקופים לא אנושיים צוחקים, בהומור האנושי מעורבות ככל הנראה רשתות קוגניטיביות בעלות התמחות גבוהה יותר, שאינן מצויות אצל מינים ביולוגיים אחרים.
צחוק במין הביולוגי שלנו ניצת כמובן באמצעות טווח רחב של גירויים חברתיים ומתרחש בהקשרים רגשיים רבים מאוד, שלא כולם חיוביים. נציין לדוגמה מעט הקשרים רגשיים המתלווים לפרצי צחוק, ובהם שמחה, חיבה, שעשוע, עליצות, הפתעה, עצבנות, עצב, פחד, בושה, תוקפנות, תחושת ניצחון, התגרות ושמחה לאיד. בדרך כלל הצחוק משמש אות חברתי טעון רגשית ומתרחש בנוכחות אחרים. הדבר הניע את הפסיכולוגית דיאנה שַמיטאט וצוותה לחקור את האפשרות שלצחוק האדם יש תפקיד הסתגלותי. מחקרם, שהתפרסם בכתב העת Emotion, מספק את הראיות הניסוייות הראשונות המעידות שבני אדם מצוידים ביכולת מפתיעה לזהות את הכוונה הפסיכולוגית של אדם צוחק, על פי האיכויות הפונטיות של צלילי הצחוק בלבד. ולפעמים, מציינים החוקרים, הצחוק מאותת על כוונות אלימות ביותר, עובדה שעשויה לקדם, מנקודת מבט אבולוציונית, תגובות התנהגותיות הולמות או בעלות ערך ביולוגי הסתגלותי מצד המאזין.
השראת רגשות אמיתיים, מובחנים היטב, בתנאי מעבדה מבוקרים היא משימה קשה מאוד, אולי אף בלתי אפשרית. לכן במחקר הראשון שלהם בחרו שמיטאט ועמיתיה בדרך הטובה ביותר שהתאפשרה להם: הם שכרו שמונה שחקנים מקצועיים (שלושה גברים וחמש נשים) והקליטו את צחוקם. זה לא אידאלי, כמובן, והחוקרים מודים שיישום של ממצאים המתקבלים מ”הצגת רגשות” מוגבל מלכתחילה לעומת שימוש ברגשות אמיתיים. אבל “השחקנים קיבלו הוראות להתמקד רק בחוויה של המצב הרגשי וכלל לא בביטוי החיצוני שלה דרך צחוק.” הנה ארבעת טיפוסי הצחוק הבסיסיים שהתבקשו השחקנים להציג לצד דוגמאות של תיאורים ותרחישים שנועדו לסייע לשחקנים להיכנס לדמויות בתפקידים שמילאו:
צחוק מלא שמחה: פגישה עם חבר טוב לאחר שלא התראיתם זמן רב מאוד.
צחוק מתגרה: צחוק על חשבונו של יריב לאחר שהבסת אותו. הוא משקף רגש של בוז לגלגני ונועד להשפיל את המאזין.
צחוק של שמחה לאיד: צחוק על אדם שקרה לו מקרה לא נעים, כגון החלקה על צואת כלב. בניגוד לצחוק המתגרה, הצחוק הזה אינו מיועד לפגוע באמת באדם האחר.
צחוק של דגדוג: צחוק של אדם שמדגדגים אותו, פשוטו כמשמעו.
לאחר שנאספו ההקלטות הוזמנו 72 משתתפים דוברי אנגלית למעבדה, ושם קיבלו אוזניות והתבקשו לזהות את הרגשות שמאחורי הקלטות הצחוק השונות. האנשים הקשיבו לקטעי צחוק רבים: 429 רצועות הקלטה של צחוק בסך הכול, שכל אחת מהן מייצגת פעימות צחוק במרווחים אקראיים באורך של שלוש עד תשע שניות, כלומר היו בין 102 ל-111 קטעי צחוק לכל רגש. (המשימה ארכה כשעה, מחשבה מעוררת סיוטים המזכירה לי את סדרות הסיטקום משנות ה-80, שמיקדו את תשומת לבי בפרצי הצחוק המוקלטים ברקע.) אבל הממצאים היו מרשימים: המשתתפים הצליחו לסווג נכונה את רצועות הצחוק, על פי הרגשות המובעים בהן במרומז, בהסתברות גדולה מן הצפוי כשהזיהוי הוא מקרי בלבד.
במחקר שני היה ההליך כמעט זהה, אבל המשתתפים נשאלו סדרה של שאלות אחרות, הנוגעות לדינמיקה החברתית. לגבי כל רצועת הקלטה הם נשאלו אם “המוען” (כלומר, הצוחק) היה במצב גופני נרגש או רגוע; אם הוא היה דומיננטי או כנוע לעומת ה”נמען” (כלומר, נשוא הצחוק שלו); אם הוא היה במצב נעים או לא נעים; ואם הוא היה ידידותי או תוקפני כלפי הנמען. במחקר הזה לא היו תשובות “נכונות” או “שגויות”, מפני שהבחנה במאפיינים האלה של רצועות הצחוק הייתה כרוכה בייחוס סובייקטיבי שלהם. ועם זאת, כצפוי, כל קטגוריה של צחוק (שמחה, התגרות, שמחה לאיד, דגדוג) זכתה לפרופיל ייחודי משלה בארבעת הממדים החברתיים האלה. פירוש הדברים הוא שהמשתתפים השתמשו בצלילים האלה כבסיס אמין לקבלת מידע חברתי מסוים בקשר למצב שלא ראו בעיניהם. התגובות על שמחה, למשל, היו של עוררות נמוכה, כניעות וערכיות חיובית לגבי שני הצדדים (המוען והנמען). צחוק מתגרה התבלט במיוחד: הוא היה דומיננטי מאוד וכן היה הצליל היחיד שהמשתתפים תפסו כבעל ערכיות שלילית המכוונת כלפי הנמען.
התפיסה של המשתתפים את הצחוק של שמחה לאיד הייתה מעניינת במיוחד. הוא נשמע להם דומיננטי, אבל לא במידה של הצחוק המתגרה: מוענים שהשמיעו צחוק כזה נשפטו כמי שמצויים במצב חיובי יותר מאלה שהתגרו ופחות מן הצוחקים צחוק דגדוג. צחוק של שמחה לאיד אינו נשמע תוקפני כלפי הנמען וגם לא ידידותי כלפיו, אלא ניטרלי. לדעתם של המחברים, שהפרשנות שלהם לנתונים האלה הושפעה מהיגיון אבולוציוני: “צחוק של שמחה לאיד עשוי לייצג כלי מדויק (ונסבל מבחינה חברתית) לשלוט במאזין בלי לגרום בו בזמן להוצאתו מן ההקשר הקבוצתי.”
הייתי רוצה לחשוב שאני עד לשמחה טהורה לגמרי מצדו של קינג בשנים ההן בעבר הרחוק, אבל ברור שמוחי אינו בנוי לפענח מצבים רגשיים מובהקים של גורילות. מאז הוא צוחק ככל הנראה מאלן דג’נרס בעת שהוא צופה בה בטלוויזיה בכלוב שלו. מדגם של שניים הוא קטן מדי, אני יודע, אבל אולי הוא חושב שבני אדם הומוסקסואלים מצחיקים במיוחד [דג’נרס ומחבר המאמר “יצאו מן הארון” בפומבי – העורכים]. מכל מקום אני שמח לחשוב על האבולוציה של שמחה. ואני חייב לומר גם זאת, הנתונים האלה על חולדות גרמו לי לשקול ברצינות חזרה לימי הצמחונות שלי – לא משום שאני אוכל חולדות, כמובן, אלא משום שחיות צוחקות ממחישות לי במיוחד את אפשרות היותן של חיות סובלות. אילו רק פרות מתות לא היו מעדן כה נפלא.
_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
מעובד מתוך הספר: “מדוע זו צורתו של הפין?… והרהורים אחרים על להיות בן אנוש“, מאת ג’סי ברינג, בהסכם בין סיינטיפיק אמריקן והוצאות הספרים פארר, שטראוס וג’ירו (צפון אמריקה), טרנסוורלד (בריטניה), חורחה זהרה אדיטורה (ברזיל). כל הזכויות שמורות © 2012 מאת ג’ס ברינג.
על המחבר
ג’סי ברינג (Bering) הוא כותב קבוע בסיינטיפיק אמריקן, בכתב העת State וב-Das Magazin (שווייץ). ברינג עמד בראש המכון לקוגניציה ותרבות באוניברסיטת קווין בבלפסט שבצפון אירלנד. הוא חי קרוב לעיר איתקה במדינת ניו יורק.
תגובה אחת