הטור על הקשר בין אבולוציה לרגשות הביא את אבי להקשות “למה אנחנו נבוכים?”
לבני אדם יש רגשות יסודיים, אוניברסליים שיש להם הבעת פנים מובחנת. רגשות אלו דוגמת פחד, שמחה, עצב וגועל משרתים את צרכי ההישרדות הבסיסיים: הגנה מסכנות, מזיהומים והנעה לפעולות שמקדמות הישרדות והתרבות. קשה יותר להבין את רגשות המודעות העצמית כדוגמת בושה, אשמה, מבוכה או גאווה. קבוצת רגשות שכדי לחוות אותם נדרשת יכולת אמפטית: אדם מתבייש או נבוך רק אם הוא מסוגל לדמיין כיצד הוא נתפס בעיני אנשים אחרים.
איכשהו קרובינו בממלכת החיות מסתדרים בלי לחוש מבוכה או בושה ולא ברור איך ביישנות עשויה לעזור ליצור כלשהו להפיץ את הגנים שלו. ובכל זאת המבוכה לא רק קיימת אצל בני אדם אלא היא רגש רב עצמה: כאשר הקרינו לאנשים סרטון בו הם מנסים כוחם בשירה מול קהל היו הסימנים המובהקים למתח נפשי: עלייה בדופק, בטמפרטורה ובמוליכות החשמלית של העור קיצוניים יותר מבזמן צפייה בסצינת הרצח במקלחת ב”פסיכו” של היצ’קוק.
למרבה המבוכה, היא בין הפחות מובנים ממגוון הרגשות האנושיים. למעשה עצם מעמדה של המבוכה כרגש בפני עצמו ומובדל מחבריו הייתה שנויה במחלוקת. המבוכה קרובה לבושה, שניהם רגשות שליליים המתעוררים כשנפגעת ההערכה העצמית או החברתית שלנו. לפי תיאוריית הייחוס הוותיקה בפסיכולוגיה בושה ואשמה מתעוררות כתגובה לאירוע שאינו תואם את ההערכה העצמית של האדם, למשל כישלון בבחינה של מי שהצלחה אקדמית חשובה לו. אשמה תתעורר אם הסיבה לכישלון היא גורם שניתן לשלוט בו (נכשלתי בבחינה כי הלכתי לבלות במקום להתכונן) ובושה תתעורר כאשר האדם תופס את הסיבה לכישלון כטבועה בו (נכשלתי בבחינה כי אני לא מספיק חכם). תאוריה פסיכולוגית זו רואה ברגשות אלו תוצאה של אי הלימה בין תפיסתו העצמית של האדם למעשיו או הישגיו בפועל. הבושה פוגעת בהערכה העצמית של האדם ולכן היא כוח מדרבן: התחושה של הקטנת ה”אני” מעוררת תגובה של שיקום או לפחות מניעת נזק נוסף. בניסוי בו נתבקשו נחקרים לבחור בין מבחן יכולת לבין מטלה רגועה יותר התברר שמי שעוררו בו קודם את רגש הבושה (ע”י העלאת זיכרונות מאירועי עבר מבישים) היה להוט להתמודד לעומת מי שהעלה זיכרונות סתמיים. אבל תיאוריית הייחוס לא עוסקת במימד החברתי של הבושה והמבוכה או בשאלה שלנו: איך צמחו באדם הרגשות הללו.
ההבדל בין בושה למבוכה הוא שבושה נגרמת בדרך כלל מאי עמידה בציפיות של אנשים קרובים (כשלון במבחן או הפרת אמון של חבר) או שלנו מעצמנו ומבוכה נגרמת מהפרה של נורמות התנהגות כלליות והיא תמיד חברתית (אף אדם שפוי לא יחוש מבוכה בשל נפיחה שהשתחררה לו כשהוא לבדו) בהתאם, נתבייש יותר בפני אנשים קרובים ונחוש יותר מבוכה בפני זרים.
הבושה היא כלי חשוב בידיהם של מי שתפקידם לגרום לנו ללכת בתלם וכאמצעי להכוונה מוסרית היא זוכה למוניטין מפוקפק: מי שעומד בכללים מתוך חשש לפגיעה בכבודו נחשב לבעל מוסריות פחותה ממי שמונע ע”י רגש האשמה כלומר מקבלה של עקרונות וערכים ללא תלות בדעת הסביבה. העדפת האשמה על הבושה היא רעיון חדש, הקדמונים ראו בבושה את שער הכניסה למוסר ” כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני” (מסכת נדרים) .
הפסיכולוג דשר קלטנר העניק למבוכה את ההכרה כחלק מרפרטואר הרגשות האנושי. מתברר כי יש הבעות פנים ומחוות גוף אופייניות המופיעות תמיד ומזוהות ללא קשר לתרבות עם מבוכה. כחצי שניה לאחר ש”נתפסנו” כלומר משהתברר לנו כי “כולם” שמעו את הגרפס הקולני מתחילה תגובת המבוכה. היא כוללת הסטת מבט למטה ואז לצדדים, “חיוך” מיוחד שאינו דומה לבת הצחוק הידידותית אלא מערב רק שריר אחד (הזיגומטיקוס) המעלה את זוויות הפה כלפי מעלה כששאר המחצית התחתונה של הפנים קפואה ומכווצת. אחר כך מורכן הראש למטה ועימו נשמטות הכתפיים, בשלב זה מופיעה לעיתים קרובות נגיעה של היד בפנים. כבר ילדים בגיל שנתיים מבצעים את רצף הפעולות השלם כשהם נדרשים, למשל, להופיע בפני זרים. לא רק מחוות המבוכה אוניברסליות אלא גם הפענוח שלהם: אנשים מתרבויות שונות זיהו נכון מבוכה אצל בני עמים רחוקים. התרבות משפיעה בהחלט על הסיטואציות שיפעילו את המבוכה אבל לא על דרך ההבעה שלה. הסומק, אגב, הוא סתם טרמפיסט: הפנים מאדימות כ15 עד 20 שניות מתחילת הארוע בעוד תצוגת המבוכה הטיפוסית אורכת כ5 שניות בלבד. מחוות המבוכה מפורשות על ידי הסביבה כהכרה של המובך בכללים אותם הפר וכהבעת רצון לחזור להתנהגות קונפורמית מהר ככל האפשר ובהתאם התגובה תהיה סלחנית ומקבלת. בניסוי בו נמדדה עצמת מחוות המבוכה התברר כי מדובר באיתות מהימן: מי ששידר מבוכה גילה יותר התחשבות ונדיבות כלפי שותפיו לקבוצה בהשוואה למי שהתעלם מאירוע מביך ואנשים נטו יותר לתת אמון במי שהביע מבוכה. מחקר אחר העלה כי צעירים הנוטים להתנהגויות אנטי חברתיות כאלימות וונדליזם מביעים פחות מבוכה מחבריהם הנורמטיבים.
בניגוד לפחד או הפתעה המשותפים לנו ולבעלי החיים הבושה והמבוכה הם שלנו בלבד בעלי חיים אינם מתביישים ואינם נבוכים. אדם וחווה החלו להתבייש רק משטעמו מ”פרי עץ הדעת” שכן היכולת להתבייש קשורה ביכולת להבין כיצד פעולותינו נשפטות ע”י צופה מבחוץ. אבל בכל זאת לא סביר שרגשות יסודיים כל כך נוצרו יש מאיין וניתן להתחקות אחר מקורם הקדום. שרשרת המחוות המלווה מבוכה אנושית מזכירה את טקסי הכניעה או הפיוס שמבצעים חברים זוטרים בלהקה של קופים או זאבים כלפי בכירים מהם. גם הטקסים הללו בממלכת החי כוללים הסטת מבט, התכווצות והרכנת ראש תוך חשיפת הצואר וטיפוח עצמי (המזכיר את ליטוף הפנים בכף היד של הנבוך): בעל החיים מנסה במיטב יכולתו להראות קטן, לא מאיים ואפילו “ילדותי”. גם בבושה שלנו וגם במפגני הכניעה של הולכי על ארבע מופרש ההורמון קורטיזול וחלבונים ממשפחת הציטוקין המשמשים כנושאי אותות בין תאי מערכת העצבים והחיסון.
אצל חיות אלו שוררת היררכיה ברורה ומי שמנסה לחרוג ממקומו בסדר החברתי צפוי לתגובה חריפה עד כדי סילוק מהלהקה. נידוי הוא סכנה קיומית: זאב הערבה (קויוט) מרבה בגינוני פיוס כלפי הזכר השליט בחבורה שלו בטקסים המזכירים חנופה של כלב הבית לבעליו. התנהגות כזו נראית הגיונית כשמתברר שסיכוייו של זאב בודד לשרוד מחוץ לחבורה קטנים מאוד. גם בחברה האנושית קשורה הבושה להבדלי מעמד והיא מופעלת לא פעם כאמצעי שליטה: מהמורה בכיתה, דרך המ”כ בטירונות ועד לבוס.
אבל גם אם היה לאבות אבותינו רגש קדמון ממנו התפתחה גם הכניעה החייתית וגם המבוכה הרי שמדובר ברגשות שונים: רק האדם נבוך בפני מי ששווה לו במעמדו (לא יחטט באף ברמזור אם יחשוב שהנהג שלידו מבחין בכך) אולי מפני שחברת האדם מורכבת יותר ושיתוף הפעולה האופקי בין עמיתים חשוב לא פחות מהסדר ההיררכי האנכי.
כדי לשרוד אבותינו הקדמונים היו חייבים להישאר חלק מקבוצה ובשביל להעמיד צאצאים היו חייבים לשמור על מעמדם בתוכה. לפי הפסיכולוגיה האבולוציונית התפתחות השפה הפכה את שימור המוניטין החברתי למטלה מסובכת יותר משום שרכילות מאפשרת הפצת המידע על הפרת כללים לכלל הקבוצה או השבט. נדרש מנגנון הגנה מפני שבירת הנורמות הקבוצתיות והבושה מילאה תפקיד חיוני זה. טיפחה הברירה הטבעית טיפחה, על פי גישה זו, קונפורמיות אצל האדם באופן דומה לזו בו עודדה מהירות אצל הברדלס או גובה אצל הג’ירפה. תצוגת המבוכה משדרת קבלה של הנורמות וכך מתקנת את הנזק שגרמה הפרתם. כללי התנהגות בקבוצה קיימים אצל כל יצור חברתי אבל רק האדם מפנים את הכללים: גם הקוף הכנוע ביותר לא יהסס לגנוב מזון אם אף זכר אלפא לא בסביבה. את שיא תחושת הבושה והמבוכה חווים בגיל ההתבגרות כלומר בשלב בו הופכת ההשתייכות לקבוצת שווים וביסוס מעמד בתוכה הופכים לאתגר המרכזי. בשונה מקרובינו, אנחנו רגישים לא רק לכעס מצד הסביבה אלא גם לתחושות גועל כלפינו. הגועל הוא רגש המשותף לבני אדם ולחיות אך רק ההומו סאפיינס הרחיב את גבולותיו לתחום החברתי ויצר בו זמנית גם רצון חזק שלא לעורר סלידה ורק אנחנו מסוגלים לחוש מבוכה או בושה מהתנהגותו של אדם אחר.
אנשים בעלי נטייה נמוכה לחוש מבוכה נוטים גם להיות פחות מתחשבים בבני אדם אחרים ויותר אלימים. המבוכה, אבי, היא רגש לא נעים אבל כנראה היה הרבה פחות נעים לחיות בחברה חסרת בושה ומבוכה.
תודה ל Dr. M. Zeelenberg על עזרתו
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
