‫מסע אל התת מודע – על עצלנות וקפאין / רועי צזנה‬

האם קפאין הופך אותנו לחרוצים יותר? כלל לא בטוח

“אני מצטער, איני יכול להמשיך. אני פשוט לא מצליח יותר להתרכז בכביש.” אמר דודו הנהג, והרכין ראשו במבוכה.

דודו, אהרון ואני התבוננו זה בזה בחוסר-אונים. שלושה חוקרים אקדמיים מבוגרים ברכב אחד, בדרך חזרה מן העבודה בבסיס צה”ל באמצע שום-מקום. דודו עצר את האוטו בצד הדרך, וניסה להצטדק ללא הצלחה.

“אולי תשתה קפה?” הציע אהרון.

“בשום פנים ואופן לא!” מיהרתי להגיב “אי-אפשר לדעת מה הקפה יעשה לו!”

“על מה אתה מדבר?” הרים אהרון גבה.

“אני מדבר על מחקר חדש שבודק את היכולת של יצורים תבוניים להתאמץ ולהפעיל את המוח לאורך זמן. ממש כמו העבודה של דודו שלנו כאן,” אמרתי. “עד היום, חוקרים ניסו לרוב לבדוק את היכולת של בעלי חיים לעבוד קשה באמצעות מתן פרס על משימה פיזית כלשהי. הם נתנו לחולדות לדחוף עצם כבד, לרוץ לאורך זמן, או כל מטלה מפרכת אחרת. לפי הצלחתן במשימות האלה, הם הסיקו על כוח הרצון של החולדות. אבל איך אפשר להשוות את המטלות האלה לעבודה של פרופסור באוניברסיטה, למשל, שיכול לטרוח ולהתאמץ כל היום בכתיבת מאמר מדעי חדש למען תגמול עתידי, או להחליט במקום זה לגלוש בפייסבוק כל היום בלי שאיש יֵדע? כך גם דודו שלנו, שצריך להתאמץ כדי להתרכז בכביש, אבל יכול לבחור בדרך הקלה יותר של שינה.”

“אבל אני לא מתעצל!” טען דודו.

“תמשיך להקשיב.” יעצתי לו. “כדי לבדוק את הסוגיה הזאת, פיתחו כמה חוקרים מוונקובר שיטה שמאלצת את העכברושים להתרכז במטלה מסוימת. העכברושים בניסוי צפו בחמישה חורים, וניסו לגלות מאיזה חור בוקע הבזק אור פתאומי. לפני תחילת המבחן, יכלו העכברושים ללחוץ על ידית כדי לבחור לבצע את הגרסה הקלה או הקשה של המשימה. בגרסה הקלה, האור נדלק למשך שנייה שלמה, דבר שהקל על העכברושים לזהות את החור הנכון. בגרסה הקשה, האור נדלק לשבריר שנייה – חמישית השנייה ממש – והמשמעות הייתה שהעכברושים נאלצו להישאר דרוכים לאורך זמן כדי לגלות את מקור האור. והפרס: גלולת סוכר מתוקה אחת על הצלחה במשימה הקלה, אבל פרס כפול, שתי גלולות סוכר, על הצלחה במשימה הקשה.

התוצאות המידיות היו ברורות. חלק מהעכברושים בחרו באופן קבוע במשימה הקלה יותר. הם נטו להשקיע פחות מאמץ מנטלי, והסתפקו בפרס הנמוך. עכברושים אחרים שאפו למצוינות, ולא פחדו להתחייב. הם בחרו שוב ושוב במטלה הקשה והמייגעת, ונהנו מן הפרסים הגדולים שלצִדה. ההבדלים האלה, בין חרוצים לעצלנים, חזרו על עצמם גם במבדקים אחרים.  וסביר להניח שכולנו מכירים גם בני אדם שמתאימים לאותן קטגוריות כמו העכברושים.”

“אבל אני באמת לא עצלן! אני פשוט לא מצליח להתרכז בכביש יותר! כל היום ישבתי מאחורי ההגה!” חזר דודו על דבריו.

“ובכל מקרה, זה לא משנה,” אמר אהרון המעשי. “אני אומר שוב: תן לו קפה, ובתוך חמש דקות הוא חוזר לדרך.”

“זה בדיוק העניין,” אמרתי, “אי אפשר לדעת איך הקפה ישפיע עליו. אם נלך לפי המחקר, הרי שכשניסו החוקרים לתת לעכברושים קפאין, הם גילו שהוא אינו גורם לעצלנים לעבוד קשה יותר. למעשה, הייתה לו השפעה הפוכה: הוא גרם דווקא לעכברושים החרוצים להפוך לעצלנים.”

“רגע,” אמר דודו. “אז מותר לי לשתות מן הקפה הזה או לא?”

“תראה, כמובן שמדובר במחקר שנעשה על עכברושים בלבד, ואי אפשר להשליך ממנו על בני אדם.” הבהרתי. ” אבל הוא מראה שממריצים אינם גורמים בהכרח להתייעלות בעבודה, על אף שהחוקרים עצמם אינם מצליחים להסביר את התופעה המוזרה הזאת. אבל אם נניח שהתוצאות תקפות גם לגביך, הרי שבכל מקרה עדיף שלא תשתה קפה כרגע.”

“כי אם הוא עצלן, הקפה לא יועיל לו, ועדיף שלא ימשיך לנהוג בכל מקרה. ואם הוא חרוץ, ובכל זאת כבר קרוב לאפיסת כוחות, אז אי אפשר לדעת עד כמה ידרדר אותו הקפה.” הצליח אהרון לעקוב אחרי.

“בדיוק.” אמרתי. “ולכן, ליתר ביטחון, אנחנו פשוט צריכים להחליף את דודו בבן אדם חרוץ, בלי קפה. מישהו שיוכל להתרכז בכביש. מישהו שאינו מבלה מול הפייסבוק כל היום, או נכנע להנאות הקטנות של החיים. מישהו שבאמת משקיע את כל כולו בעבודה. חרוץ אמיתי.”

החלפנו מבטים בינינו. זה היה רגע האמת.

מזל שהיו שקי שינה בתא המטען.

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

המאמר: http://www.nature.com/npp/journal/vaop/ncurrent/full/npp201230a.html

Sensitivity to Cognitive Effort Mediates Psychostimulant Effects on a Novel Rodent Cost/Benefit Decision-Making Task; Cocker, Winstanley et al; Neuropsychopharmacology, March 2012.

המאמר פורסם באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל