אורן שואל: איך אנחנו יודעים ממה להיגעל? האם זה גנטי או שהכול עניין של תרבות?
הגועל, יחד עם הפחד, הכעס, השמחה, העצב וההפתעה שייך לקבוצה קטנה מאוד של “רגשות יסודיים” – כאלו שאנו נולדים עם היכולת לחוש אותם ושנזהה אותם על פניהם של אנשים זרים מכל תרבות שהיא. כדי שגירוי יגעיל אותנו הוא צריך לעמוד בשלושה תנאים: להיות משהו שניתן כעקרון לאכול, להיות משהו חי או שמקורו ביצור חי ולהיות “מידבק” כלומר לגרום למה שבא איתו במגע להגעיל : גם הג’וק, גם הסוכר שהוא עמד עליו וגם כוס קפה שהומתק באותו סוכר יגעילו אותנו.
הגישה הביולוגית: האם הגועל טבוע בגנים?
כבר צ’ארלס דארווין הבחין כי הבעת הבחילה אוניברסאלית: הגבות מתקרבות זו לזו, מופיעות תנועות ידיים וגוף המבקשות להרחיק או להתגונן מהגרוי, הפה נפתח ולעיתים קרובות האדם יורק או נושף בחזקה כאילו לסלק מפיו כל מה שעשוי היה להיות בו. הבעת הפנים דומה לזו שלפני הקאה: השפה התחתונה נמתחת, האף מתקמט והשפה העליונה מתרוממת. הפרשת הרוק יורדת ואיתה פעילות העצבים האחראים לתנועת הלשון. בניגוד לפחד הגועל מלווה בירידת קצב פעימות הלב. לפי ואלרי קרטיס (Valerie Curtis ) בחילה היא תגובה אוטומטית שעיצבה עבורנו האבולוציה כדי לשמור על היגיינה. ההיסטוריה של ההיגיינה, טוענת קרטיס, מתחילה כמעט עם תחילת החיים על פני כדור הארץ. משהופיעו צמחים ויצורים הניזונים מהם התפתחו גם בעלי חיים שבחרו כמזון בעלי חיים אחרים. בעל חיים הניזון מבעלי חיים קטנים ממנו נקרא טורף ואילו בעל חיים הניזון מחיה גדולה ממנו נקרא טפיל. הביטוי הרגשי של ההתגוננות מטורפים הוא הפחד ואילו הגועל הוא תוצר האבולוציה של ההתגוננות מפני טפילים. הגועל הוא מניע חזק להימנע ממגע עם לכלוך ו”לכלוך” מוגדר כדבר שיש סיכוי להדבק ממנו בטפילים שונים: מוירוסים וחיידקים ועד תולעים וכינים. ההיגיינה, מתברר, אינה ייחודית לבני אדם ואפילו בעלי חיים פרימיטיביים כתולעים (שמערכת העצבים שלהם כוללת כ300 תאים בלבד) מסוגלים לזהות ולהימנע ממגע עם חיידקים. קרטיס מרחיקה לכת עד לערעור על המוסכמה השוללת מבני אדם אינסטינקטים, היא רואה ברתיעה שלנו מהפרשות הגוף, מגוויות וממזון רקוב התנהגות הטבועה בנו ומופעלת אוטומטית ע”י גירוי סביבתי כלומר אינסטינקט לכל דבר. כדי לבחון השערה מרחיקת לכת זו נבנה שאלון המבוסס על זוגות של תמונות: אחת התמונות מראה אובייקט שיש לו פוטנציאל להדבקה במחלה זיהומית והשני דומה לו אך אינו מייצג סכנת הדבקה. כך למשל מופיעה בשאלון תמונת צלחת ובה נוזל צמיג שצבעו כחול ותמונה דומה לה אך הנוזל צהבהב ומוכתם באדום ועל הנבחן לציין עד כמה מגעיל יהיה לגעת בכל אחד. באופן דומה כולל השאלון תמונת צרעה ותמונת כינה, תמונת זחלי פרפר ותמונת תולעים, קרון רכבת ריק ואותו קרון הומה אדם וכו’. השאלון הוצג באינטרנט כדי לדגום בני אדם מתרבויות שונות. בהתאם להשערת “האינסטינקט ההיגייני” אנשים נגעלו יותר מתמונות המייצגות פוטנציאל של זיהום, נשים דיווחו על תחושות גועל חזקות יותר (כמצופה ממי שהאבולוציה עיצבה להגן גם על עצמה וגם על ילדיה ממחלות), צעירים נגעלו יותר ממבוגרים והגועל ברוב המקרים היה אוניברסאלי ולא הבדיל בין תרבויות שונות. שאלה נוספת שהוצגה לנחקרים הייתה: עם מי היית נרתע במיוחד לחלוק מברשת שיניים מתוך רשימת אפשרויות המייצגת דרגות קרבה שונות. כ 60% מהנחקרים ענו כי לא יסכימו לצחצח באותה מברשת עם הדוור, רבע ייגעלו ביותר מהבוס בעבודה אך רק 3% ענו כי מברשת השיניים של אחיהם תהיה הדוחה ביותר ורק 2% בחרו בבן הזוג כשותף הגרוע ביותר למברשת השיניים. החוקרים רואים בתוצאה זו חיזוק לתיזה שהציעו משום שככל שגדל הריחוק גדל גם הסיכוי למצוא על מברשת השיניים חיידקים חדשים. האבולוציה סיפקה לנו גם אפשרות לכבות את הבחילה כשצריך: כשמתעורר היצר המיני נעלמת הבחילה מנוזלי הגוף. בניסוי ביזארי במיוחד אסף החוקר טרבור קייס ( Trevor I. Case) אמהות ותינוקות וביקש מהן לרחרח חיתולים מלוכלכים. האמהות דרגו את ריח הצואה של בניהן כדוחה פחות מריח התוצרת של תינוקות אחרים גם כאשר הן לא ידעו של מי החיתול ואפילו כאשר הוטעו בכוונה לחשוב שהחיתול שייך לילד אחר. הפעולה והאמירה המיוחסות לרבי משה לייב מסאסוב “מי שאינו יכול למצוץ את המוגלה מתוך פצע של ילד מישראל החולה במחלת הדבר, עדיין לא הגיע למחצית המדרגה של אהבת ישראל” יכולות להתפרש כגבורה או הקרבה עצמית אבל הרב עצמו מפרש אותה באופן התואם את התובנה הביולוגית – כביטוי של קירבת משפחה “תינוק יתום מצווה לאהבו יותר מגופו – וכי ראית מימיך אדם מואס בבשרו, אפילו פרחה בו הצרעת?”
ואולי הכל מוסכמות תרבותיות?
כצפוי גישה ביולוגית טהורה זו לגועל רחוקה מלהיות מוסכמת, יש מי שמפקפק לא רק בקיומו של “אינסטינקט גועל” אלא אפילו בעצם הגדרת הגועל כרגש יסודי ומוריד אותו לדרגת תחושה כמו כאב, רעב או עייפות.
פסיכולוגים וסוציולוגים רואים בגועל קודם כל תגובה נלמדת. אם אמנם הרתיעה מלכלוך טבועה בגנים שלנו, הם שואלים, למה יש ללמד ילדים לשמור על הנקיון? הגועל הוא הרגש המאורח ביותר להתפתח אצל תינוקות. בעוד הכעס או הפחד ניכרים כבר בינקות הרי שסלידה מהפרשות הגוף מופיעה רק בסביבות גיל שנתיים וחצי, וג’וקים ייצרו גועל רק שנתיים מאוחר יותר והתנהגות אנושית בזויה תעורר גועל רק מגיל 7 בערך. למרות שבכל תרבות אנושית יש מעוררי גועל התרבות היא שקובעת מה אכיל ומה מגעיל. פרויד ראה בגועל אמצעי של המבוגרים לשלוט ולרסן את המיניות אצל ילדים קטנים. פסיכולוגים אחריו שללו את ההנחה הזו משום שהגועל מופנה קודם כל למזון ומובל בעיקר על ידי החושים הכימיים: הריח והטעם. ה”לכלוך” מוגדר, על פי גישה זו, לא כמקור פוטנציאלי למחלות אלא כתוצר של מערכת מיון והערכה חברתית. החברה יוצרת מערכת של כללים ולכלוך הוא משהו שנמצא “לא במקום”. גישה זו המזוהה עם האנתרופולוגית מארי דוגלס (Mary Douglas) רואה בגועל אמצעי להנחלת מערכת המוסכמות החברתיות. כך למשל משומרת מערכת הקאסטות בהודו באמצעות תחושת הגועל של בני הקאסטות הגבוהות מפני ה”טמאים”. הפסיכולוג פול רוזין (Paul Rozin) רואה בגועל תגובה לאיום על “ההגדרה העצמית” שלנו כבני אדם. הגועל שומר על הגבולות בכך שהוא מרחיק אותנו מחיות וממתים. הגועל מתעורר, לכן, לעיתים קרובות מבעלי חיים ונוזל הגוף היחידי שאינו מעורר גועל הוא גם היחיד שאיננו עדים להפרשה חייתית שלו: דמעות. באופן דומה מרחיק אותנו הגועל מהתנהגויות “לא אנושיות” כגלוי עריות או קניבליזם.
רוב החוקרים מנסים לשלב בין הגישה הביולוגית לתרבותית: מוסכם כי בני אדם נולדים עם יכולת לחוש בחילה ולזהות בחילה אצל אחרים. יש טעמים הדוחים תינוקות והם מגיבים במחוות גועל ברורות אליהם. אבל הבחילה היא גם רגש “פלסטי” שקל לעצב לפי מוסכמות חברתיות. יש הגיון אבולוציוני בגמישות הזו: אם כולם סביבך אוכלים משהו כנראה שהוא בטוח ועדיף שלא לצרוך מזון שבעלי הניסיון מתרחקים ממנו. כל תרבות אנושית מנצלת את יכולתנו לזהות גועל ולהיגעל כדי לחזק מוסכמות חברתיות. הבחילה מתאימה יותר מהפחד להרחיק אותנו מהתנהגות לא מקובלת משום שקל יותר להתגבר על פחד מלהתגבר על סלידה : איננו מפחדים מחיות טרף מפוחלצות אבל הגועל מג’וק נשמר גם כשהוא מבושל וסטרילי. כך תחושת גועל נלמדת מדם הווסת משמרת חוקי נידה וסלידה נלמדת משיער גוף מפרנסת תעשייה משגשגת של מריטה. יש הרואים בגועל את אביו האבולוציוני של המוסר האנושי. השריר המרים את השפה העליונה, מקמט את האף ויוצר את הבעת הגועל האופיינית הוא ה levator labii והוא מופעל באותו אופן כאשר אנו צופים בתמונה של זיהום, כאשר אנו חשים בטעם דוחה וכאשר אנו נחשפים להתנהגות בריונית וחסרת התחשבות. כאשר מפרקים את המוסר האנושי לחלקים נראה שגועל נקשר לענפי מוסר שתפקידם לשמר לכידות פנימית בקבוצה: נאמנות, קבלת סמכות ובפרט לטוהר. גועל מעורב פחות בענפים האינדיבידואלים של המוסר: הגינות ועזרה לחלש. מרכיב ה”טוהר” הוא הפחות רציונלי שבמרכיבי המוסר: אי אפשר לנסח אותו כחוק שיתקבל על כל בעל תבונה. זה ענף המוסר הגורם לנו לשמור על כבוד המת ולדחות התנהגויות שלכאורה אין בהם פגיעה בזכויות בני אדם או בקהילה: נקרופיליה, משכב בהמה או גילוי עריות בהסכמה בין אחים. אנשים בעלי נטייה חזקה להיגעל נוטים לתפיסת מוסר שמרנית שמרכיב הטוהר בה משמעותי והם נוטים להתנגד למשל לזכויות הומוסקסואלים. מי שעוקב אחר המאבק המתחולל בימים אלו על זכות הגישה לנחל האסי יכול להיווכח כיצד “שומרי הגדרות” כאשר הם מבקשים תמיכה ציבורית פונים לתחושת הגועל כאשר הם שמים דגש על הזיהום (הפרשות, שאריות מזון) שיביא איתו הישראלי המכוער לגדות הנחל ועל תיאורים פלסטיים של ה”ביצה שורצת היתושים” שהייתה שם לפניהם. זוהי פעולת יחסי ציבור יעילה משום שהגועל הוא מנגנון חזק ויציב שעיצבה האבולוציה כדי לגרום לנו לקפוא במקומנו ולדחות מעלינו את הבלתי מוכר: בעולם הביולוגי והחברתי כאחד.
תודה ל: Dr. Valerie Curtis, Dr. Trevor Case, Dr. Kent A. Kiehl על עזרתם
עלתה בדעתכם שאלה מעניינת, מסקרנת, מוזרה, הזויה או מצחיקה? שלחו ל [email protected]
עוד בנושא באתר הידען:
