לפי המדד, אזורים מעוטי גשמים עשויים להיות קרובים יותר לקו האדום מכפי שהיה ידוע עד כה
"כמה גשם ירד" היא שאלת מפתח בכל דיון אקלימי, אבל אולי יש שאלה חשובה יותר? כמו כל משק בית, גם משק המים העולמי מבוסס על "הכנסות", כלומר מים שנכנסים למערכת בצורת משקעים, ועל "הוצאות" – מים שיוצאים ממנה כתוצאה מהתאדות על צורותיה השונות. שטף ההתאדות העיקרי ביבשה הוא דרך הצמחייה בתהליך המכונה דיות (transpiration). במחקר שהתפרסם לאחרונה ב-Nature Communications מצאו מדעני מכון ויצמן למדע כי בניגוד למה שהיה ידוע עד כה, ככל שמדובר בדיות, להוצאות יש גבול עליון ויציב שאינו משתנה תחת תנאי אקלים וצמחייה שונים.
לגילוי זה של היעדר גמישות בצד ההוצאות, יש משמעות רבה על מחזור המים בעולמנו. פירוש הדבר הוא שכל תזוזה קלה יחסית בכמות הגשמים, למשל כתוצאה משינויי אקלים, עלולה להיתרגם לשינויים לא פרופורציונאליים בכמות המים הזמינים (water yield), קרי ההפרש בין המים שנכנסים למערכת למים שמתאדים ממנה. במלים אחרות, אזורים מעוטי גשמים עשויים לאבד במהירות רבה יותר מקורות מים זמינים, בעוד אזורים גשומים עשויים להתמודד עם סיכון גובר להצפות ולשיטפונות.
"המערכות האקולוגיות באזורים יובשניים, כמו ישראל, רגישות יותר משחשבנו לשינויי האקלים וקרובות יותר לגבול השרידות שלהם"
צוות המחקר בהובלת ד"ר איל רוטנברג, מדען סגל מקבוצתו של חתן פרס ישראל לחקר מדעי כדור-הארץ, פרופ' דן יקיר, התבסס במחקר על נתונים ארוכי טווח של FLUXNET – רשת גלובלית של תחנות מדידה ממאות אתרים ברחבי העולם אשר מנטרת מאז שנות ה-90 את חילופי הפחמן (CO2), המים והאנרגיה בין המערכות האקולוגיות היבשתיות לבין האטמוספירה וכן על תחזיות של מודלים אקלימיים. ממצאיהם קוראים תיגר על ההנחות המקובלות בתחום ומצביעים על כך שהשינוי בכמות המים הזמינים הוא מדד משמעותי יותר מאשר כמות המשקעים עצמם, להשפעות של שינויי האקלים על מערכות אקולוגיות ומקורות מים.
"השימוש במדד זה מראה שהמערכות האקולוגיות באזורים יובשניים, כמו ישראל, רגישות יותר משחשבנו לשינויי האקלים וקרובות יותר לגבול השרידות שלהם", מדגיש פרופ' יקיר. "אזורים לחים, לעומת זאת, רגישים יותר להצפות".
עוד בנושא באתר הידען:
