הכהונה כפי שלא הכרתם – חלק ה': הכהונה עושה שרירים

הרשימה הנידונה אמורה להיות גולת הכותרת של הסדרה מכיוון שהיא טומנת בחובה גישה חדשנית ומקורית למרד המקבים מתוך נקודת מוצאה של הכהונה

167 לפנה”ס נוחתות, כמעט כרעם ביום בהיר, גזירות הדת-השמד של אנטיוכוס אפיפנס, הוא אנטיוכוס הרביעי. ומדוע שהן הפתיעו? מגמה זו היתה חריגה ביותר, בבחינת חסרת תקדים במדיניות השליטים ההלניסטיים בכלל. אנטיוכוס עצמו היה משכיל, בעל נטיה ליברלית (בנסיבות השנים הללו), שגזירות דת היו רחוקות מנטייתו האישית. אנטיוכוס אף הכיר את הדבקות של היהודים באמונתם המונותאיסטית ועל כן יכול היה להניח כי הגזירות יעוררו התנגדות עזה.

אם כן נותרנו והתעלומה נותרה בלתי מפוצחת. אלא שבעל מקבים א' יוצא בהודעה די דרמטית בהקשר לכך והוא מוסר כי “ויכתוב המלך (אנטיוכוס הרביעי) אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד, ולעזוב כל איש את חוקותיו ויקבלו כל העמים כדבר המלך” (א' 42-41). לא שזה מנחם כל כך, אבל מדובר על מדיניות כלל ממלכתית של המלך שעיקרה איחוד הממלכה המבוזרת, ההטרוגנית, למסרת אחת תחת פולחן המלך, ואין מדובר על צעד דרמטי אנטי-יהוויסטי להכעיס.

הגזירות, הפלא-ופלא, לא התקבלו כהנחתה שואתית על עם ישראל. רבים וטובים הניחו כי יכולת אכיפת הגזירות היא מינימלית-מיקרוסקופית, ועל כן המתינו עד עבור זעם. היו שהמירו את דתם מטעמים שונים והיו שנמלטו אל מחוץ לגבולות ירושלים כדי לקיים את מצוות הדת והלכותיה.

מול תגובות פושרות משהו אלה נודעה תגובת ההתנגדות האקטיבית, קרי מרד המקבים, שפרץ במודיעים בהנהגת מתתיהו, אבי חמשת הבנים.

ומי היה מתתיהו? לשם כך נפתח את ספר מקבים א' ונקרא: “בימים ההם קם מתתיהו בן יוחנן בן שמעון כוהן מבני יהויריב מירושלים וישב במודיעים” (מקבים א' א' 2).מתתיהו היה איפוא ממשפחת כהונה בכירה ונבחרת, אחת מכ”ד משמרות הכהונה ששרתו במקדש, אלא שמשפחה זו לא כיהנה מעולם בפסגת הנהגת הכהונה, קרי הכהונה הגדולה. והנה קפצה הזדמנות ונקרתה אל מול פתחו של מתתיהו: משפחת הכהונה הגדולה מסוכסכת בינה לבין עצמה ונקרעת בין אינטריגות של בעלי כוח. היא מזוהה מאז תקופת השלטון הסלאוקי כפרו הלניסטית ובמהלך התקופה כמתיוונת ובימים האחרונים מני גזירות אנטיוכוס כמשתפת פעולה עם הסלאוקים.

ההזדמנות איפוא שנקרתה לפתחו של מתתיהו היתה לבצע הפיכת חצר – לעמוד בראש הכהונה תוך כדי ניהול מרידה כוללת כנגד השלטון ההלניסטי, המתיוונים וההתיוונות, ואכן בבוא נציג השלטון ההלניסטי למודיעים כדי לנהל את הטמעת התרבות ההלניסטית ופולחנה, ולפחות בממד הסמלי-חזותי, הזדעזע מתתיהו ושחט על הבמה את היהודי שהתכבד להקריב קרבן לפולחן המלך. ספר מקבים א' מציג את מתתיהו באירוע זה כאחד מראשי הקנאים שבמיתולוגיה היהודית, נצר (לא ביולוגי אלא אידיאולוגי) למעשהו של פנחס כוהן הראש אשר שחט במדבר את זמרי בן סלוא שחטא והחטיא חלק מהעם פולחנית ליהוה ואף מוסרית עם המואביות. פנחס נחשב לראש הקנאים ומעשהו הרצחני שביצע דווקא קידש אותו במושגיות התנ”כית, ואשר על כן מתגלגלת הלגיטימציה גם אל גוף מעשהו הנפשע של מתתיהו ומקדשת אותו גם כן, ובמיוחד את יומרתו הכוהנית. יצויין כי במעשהו זה במודיעים מדמה עצמו מתתיהו גם לאליהו הנביא בזמנו אשר שחט את 300 כוהני הבעל במורדות הכרמל.

יצויין כי השם מתתיהו או מתתיה אינו בלתי מכוון. הוא אינו מקראי ואף חריג משהו בעידן ההלניסטי. לשם זה יש גם משמעות מיוחדת על רקע מהפכתו של מתתיהו.

מתתיהו איפוא לא רק יוזם את המרד אלא גם מבצע הפיכת חצר בכהונה. הוא תופס בכוח את מעמדו של הכהן הגדול ומתפקד תחתיו, כאשר יהודה בנו הצעיר מנהל את הקרבות כנגד הצבא הסורי-הלניסטי.

מתתיהו היה אחוז תזזית וטירוף-מה כך דומה, כשהוא קורא תיגר כנגד אלה אשר קבלו עליהם את הגזירות. בין שאר פעולותיו היה מסע כפוי, אלים משהו, למען מילת הבנים אשר לא נימולו ברצון הוריהם. על מקבים א' מדווח, ואולי בלי משים, כי מהלך זה נעשה “בחוזקה”, כך בלשונו (45).

מתתיהו הנהיג את המורדים כשנה בלבד עד פטירתו בשנת 166 לפנה”ס, ובצוואתו (אם כי אין לדעת האם היתה כזו, אך בכל מקרה היא משקפת את דעתו ומהלכיו) הוא חוזר ומדגיש את קדושת הקנאות ואת חשיבות ההליכה בדרכם של פנחס ואליהו.

יורשו של מתתיהו אמור היה להיות שמעון, אלא שיהודה “בעט” בו והזיזו הצידה, עד ש”יירגע המצב”. ליהודה כנראה לא היו פרטנזיות כוהניות ממלכתיות, מעבר לגחמות הצבאיות, אלא שהוא הרבה להשתמש בכוהנים כגורם מדרבן ומעודד את גדוד המורדים בדרכו לקרב. לפני מערכת אמאוס מכנס יהודה המקבי את לוחמיו לתפילה והכוהנים דואגים במצוותו להביא את בגדי הכהונה ואת החצוצרות כדי לעוודד ולקדם את הניצחון. הפעולה נעשית מחוץ למקדש בבחינת חריג פולחני. ההיתר ניתן, כך דומה על –ידי יהודה עצמו, שטרם הוכתר או הכתיר עצמו לכוהן גדול. מיד אחר כך ממנה יהודה את המפקדים הבכירים והזוטרים ממש בדומה לאירגון שמבצע משה במדבר. סמיכות עניינים זו מעניקה תעצומת קדושה למפעולו של יהודה.

הפעולה הבאה שמבצע יהודה לאחר קרב היא בחירת/מינוי כוהנים. יהודה מתכנן את הפריצה למקדש ואת טיהורו וחידוש עבודת הפולחן בו, ולצורך זאת יש למנות כוהנים. אלא שכוהנים כבר היו וכבר תפקדו קודם לגזירות. יהודה ממנה כוהנים הקרובים אליו, והמוגדרים כ”כוהנים תמימים חפצי תורה”, כלומר ההולכים בדרכו של יהודה אותה היתווה האב המיתולוגי מתתיהו.

מהלך זה מקדם את יהודה לקראת התכבדות בנזר הכהונה הגדולה. יהודה איפוא מקדם עצמו בהדרגה לעבר התפקיד הבכיר ביותר ביהודה, אשר בשילוב עם תפקידו הצבאי, ה”גנרלי”, מועיד ליהודה את כתר הנהגת העם.

חלפו שלוש שנים מאז טיהור בית המקדש על ידי יהודה והשבת העבודה הפולחנית-הקרבנית לקדמותה ובשנת 161 לפנה”ס נפל יהודה בקרב אלעשה. המקורות המקביים ספדו לו והנציחו את זכרו, אלא “שכחו” להכתירו בתואר הנכסף, אלמלא חשף בפנינו יוסף בן מתתיהו את התואר הנ”ל, וכך אנו קוראים בכתביו: “והוא (יהודה המקבי) מת לאחר שהחזיק בכהונה הגדולה שלוש שנים” (קדמוניות היהודים יב, 434). חשבון מתמטי פשוט מסגיר את התעלומה: שלוש שנים קודם לשנת 161 לפנה”ס מציב אותנו בשנת 164 לפנה”ס, היא שנת טיהור בית המקדש. והנה כי כן מהלכיו הכוהניים של יהודה ערב הטיהור, הטיהור עצמו על טכסיו הססגוניים והריגוש העצום שהיה טמון בהם יכולים רק לחזק את עדותו הנ”ל של יוסף בן מתתיהו, למרות העדרה בספרות המקבית.

מתתיהו החל את המהפכה הגם-פרטית שלו ויהודה הוסיף לה נדבך אישי אף הוא.

סדרת מאמרי “הכהונה שלא הכרתם” מאת ד”ר יחיעם שורק

• חלק א' – סוף ימי בית ראשון וגלות בבל
• חלק ב' – שיבת ציון
• חלק ג' – התקופה ההלניסטית
• חלק ד' – הכהונה במערומיה