התנהגות שמעדיפה את טובת הזולת אינה מקנה יתרון לבעליה, והיתה אמורה להיעלם במהלך האבולוציה. איך אפשר להסביר את התופעה?
דינה וולודרסקי, מגזין “גליליאו”
פורסם: 11.02.08, 21:41
מקור המילה “אלטרואיזם” (זולתנות) הוא במילה הלטינית “אלטר”, שמשמעותה “זולת”. את המונח “אלטרואיזם” טבע במאה ה-19 הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קונט (Comte), שהגדיר את האלטרואיזם כהיפוכו של האגואיזם. הגדרות מקובלות נוספות לאלטרואיזם הן נטייה לפעול לטובת הזולת; אהבת הזולת; מסירות ונדיבות לאחרים.
ההגדרה הביולוגית לאלטרואיזם היא התנהגות המביאה תועלת לאחרים על חשבון כושר ההישרדות וההתרבות (fitness) של הפרט. לכאורה, התנהגות כזו אינה מקנה יתרון לבעליה, והיתה אמורה להיעלם במהלך האבולוציה, בהתאם לטיעון הקלאסי של הישרדות הפרט המתאים ביותר.
בפועל, ידוע שישנה באוכלוסייה התנהגות אלטרואיסטית (וראו: ארנון דטנר ודורון שולצינר – “יש לי אמפתיה: על אלטרואיזם וטבע האדם”, “גליליאו”, גליון 93), ולא זו בלבד שתכונת האלטרואיזם שורדת, אלא אף ישנם מנגנונים השומרים על מצב זה באוכלוסייה. תופעת ה”עונש האלטרואיסטי” (altruistic punishment), למשל, היא תופעה שבה פרטים באוכלוסייה מוכנים להעניש פרט המתנהג באופן לא-הוגן או לא-חברתי, אף שהפרטים המענישים עצמם אינם מפיקים תועלת מהעונש, ואף משלמים עליו מחיר. דוגמה להתנהגות כזו אפשר לראות בחיי היומיום, כאשר נהג מונע מנהגים אחרים לעקוף אותו בפקק באופן שאינו הוגן, על אף הסיכון הכרוך בהתנהגותו.
במחקרים שנעשו תוך שימוש בדימות מוחי, התברר שבעת מתן ה”עונש האלטרואיסטי” משתחרר השליח העצבי (נוירוטרנסימטר) דופאמין במוחו של ה”מעניש”, ממש כפי שמתרחש במוחו של אדם בעת ביצוע מעשה אלטרואיסטי.
כיצד, אם כן, אפשר להסביר את תופעת האלטרואיזם?
פרופ’ ויליאם המילטון(Hamilton) מאוניברסיטת אוקספורד היה הראשון שהציע את תיאוריית “ברירת הקרובים”, תיאוריה שהסבירה כי אם האלטרואיזם של הפרט מופנה כלפי קרובים החולקים עמו חלק מהגנים שלו, הפרט אמנם מסכן את עצמו, אך אינו מסכן את הגנים שלו, כיוון שהפעילות האלטרואיסטית תקדם את הורשתם באמצעות קרוב המשפחה. המילטון סבר כי התחרות )שעל פי תורת דארווין מובילה לברירת המתאימים ביותר) אינה מתקיימת בין הפרטים אלא בין הגנים המכתיבים תכונות, ולכן תכונותיו של האלטרואיסט מצליחות לשרוד ולהתרבות. הקושי שבתיאוריה זו הוא, שבטבע אין האלטרואיזם מופנה כלפי קרובי משפחה בלבד.
לעומת התיאוריה של המילטון, הגורסת שהתחרות מתקיימת בין הגנים, הוצעה תיאוריה אחרת, המכונה “הברירה הקבוצתית”, שפיתח החוקר הבריטי ורו וין-אדוארדס ((Wynne-Edwards. תיאוריה זו נשענת על העיקרון שהתחרות היא בין קבוצות, ולפיכך יש יתרון למעשים אלטרואיסטיים הנעשים לטובת הקבוצה. מנגד, עקרון ה”הכבדה”, שפיתח החוקר הישראלי אמוץ זהבי (Zahavi), שולל את האלטרואיזם ומסביר את המעשים שהיו יכולים להתפרש כאלטרואיסטיים כדרך שבה הפרט מבטא את ייחודו, מפגין את יכולותיו ובדרך זו משיג לעצמו למעשה יתרון.
מכל מקום, יהא היתרון שמקנה האלטרואיזם אשר יהא, עולה השאלה: האם תכונה זו מעוגנת בגנים? כלומר, האם הגנטיקה תורמת לנטייה לאלטרואיזם? במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת Journal of Personality and Social Psychology, מראים ד”ר אריאל כנפו (Knafo) מהאוניברסיטה העברית ופרופ’ רוברט פּלוֹמין (Plomin) מאוניברסיטת לונדון שתאומים זהים דומים זה לזה באופן התנהגותם (פרו-חברתית או לא) יותר מתאומים שאינם זהים.
מחקרי תאומים משמשים פעמים רבות על מנת להבחין בין השפעות הגנטיקה לבין אלה של הסביבה. ממצאים המצביעים על כך שתאומים זהים דומים יותר מבחינה מסוימת מאשר תאומים שאינם זהים מאפשרים לייחס את הדמיון לגנים שהם חולקים ביניהם.
ד”ר כנפו המשיך במחקרו, יחד עם פרופ’ ריצ’רד אבשטיין (Ebstein), פרופ’ גרי בורנשטיין (Bornstain) ותלמיד המחקר שלמה ישראל(Israel) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. הפעם שאפו החוקרים לגלות, אילו גנים ספציפיים אחראים לתכונת האלטרואיזם.
במחקרים פסיכולוגיים, החוקרים נעזרים לרוב בשאלונים שהנבדקים ממלאים על אודות עצמם. אלא ששיטה זו בעייתית למדי, שכן אין ערובה לכך שהמשתתפים במחקר עונים בכנות, ואף אם נניח כי אינם משקרים, ייתכן שאינם אובייקטיביים לגבי עצמם. חשש מיוחד ישנו במחקרים הבודקים התנהגות פרו-חברתית, שכן שאלות בנושא זה מערבות נורמות חברתיות שקשה להודות באי-היענות להן.
משחק הדיקטטור
כדי להימנע מקושי זה, השתמשו הפעם החוקרים בשיטה אחרת, שמקורה בתחום הכלכלה. מדובר במשחק הקרוי “משחק הדיקטטור” (Dictator Game), משחק שבו יש מחיר לכך שהאדם הוא אלטרואיסט. כללי המשחק הם פשוטים למדי, השחקנים אלמוניים זה לדידו של זה והמשחק מתנהל באופן מקוון. השחקן מקבל סכום כסף כלשהו (50 שקלים במחקר הנוכחי) ועליו להחליט האם וכמה מתוך סכום זה לתת לשותפו למשחק.
לכאורה, צפוי שכל משתתף יהיה מעוניין ברווח מרבי, כך שהיינו מצפים שהמשתתפים ישאירו את מלוא הסכום לעצמם. אלא שבמציאות רוב המשתתפים חילקו את כספם עם השותף האלמוני. תוצאה זו אינה מיוחדת למחקר זה, אלא מהווה תופעה אוניברסלית במחקרים שונים העושים שימוש ב”משחק הדיקטטור”. בניסוי הנוכחי השתתפו 203 סטודנטים. לאחר בדיקה של דגימות DNA שנאספו מהמשתתפים, נמצא כי נבדקים שהחומר הגנטי שלהם מכיל גרסה מסוימת של גֶן הקרויAVPR1.
נטו לחלק מכספם לאחרים בכ-50 אחוזים יותר משחקנים שה-DNA שלהם מכיל גרסה אחרת של אותו גן. הגן AVPR1aמקודד ייצור של קולטן לנוירוהורמון ואזופרסין (Vasopressin). נוירוהורמון זה הוא נוֹנָפֶּפטיד – מולקולה בת תשע חומצות אמיניות, הסגורה בצורת טבעת ומופרשת מההיפותלמוס במוח. כאשר ההורמון מופרש לזרם הדם, הוא מסייע בספיגת מים מן הכליות (ולפיכך קרוי גם ADH – Antidiuretic hormone, הורמון נוגד השתנה). פעולה זו מונעת התייבשות ומקטינה את כמות השתן. נוסף על כך, ואזופרסין משמש מוליך עצבי המשפיע, בין היתר, על המערכת הדופאמינרגית האחראית על מערכת התגמול במוח, ומעורב בתהליכים של יצירת קשרים חברתיים, זיכרון חברתי והתנהגות פרו-חברתית. ואזופרסין נבדל בשתי חומצות אמיניות בלבד מנוירוהורמון אחר – אוקסיטוצין, המשמש אף הוא כשליח עצבי ומוכר כבעל השפעה על יצירת קשרים עם הזולת והתנהגות אמהית.
על גבי תאי העצב ישנם קולטנים לנוירוהורמונים אוקסיטוצין וואזופרסין, ובמחקר הנוכחי נמצא, כאמור, קשר בין הבדלי התנהגות לבין גרסאות שונות של הקולטנים לוואזופרסין.
קשר בין הגן לבין אוטיזם
גם בנברנים (voles), שהם מכרסמים קטנים, נמצא כי גרסאות שונות של הגן AVPR1a אחראיות להבדל בהתנהגות בין שני מיני נברנים: המין המשפחתי והמין המתבודד. בעוד שהמין המשפחתי (נברן הערבות האמריקני) מתאפיין בחיי שיתוף, גידול צאצאים לאורך זמן ותקיפת נברנים זרים המנסים לחדור לתחומם, נברנים השייכים למין המתבודד (נברני ההרים או נברני השדות) נטו להזדווג באופן אקראי, לנטוש את הצאצאים לאחר זמן קצר ולחיות בגפם בבידוד זה מזה.
שני המינים היו דומים מאוד מבחינה גנטית, למעט ההבדל באורך האתר המקדם (הפרומוטור) של הגן לקולטן לוואזופרסין. הנברנים מהמין המשפחתי היו בעלי אזור ארוך יותר של האתר המקדם לגן, מה שיכול לגרום ליצירת כמות גדולה יותר של הקולטן ולפעילות מוגברת שלו. גם במחקר הנוכחי, נמצא שאנשים שנטו לתת סכום גדול יותר של כסף היו בעלי אתר מקדם ארוך יותר לגן.
הוכחה נוספת לכך שגן זה מעורב בהתנהגות חברתית מגיעה ממחקרים – כדוגמת המחקר של פרופ’ נורית ירמיה (Yirmia) מהאוניברסיטה העברית – המצביעים על קשר בין הגן לבין הפרעות השייכות לספקטרום האוטיסטי, הפרעות המאופיינות בקשיי תקשורת והתנהגות חברתית.
מעורבותו של הגן האחראי ליצירת הקולטן לוואזופרסין בהתנהגות חברתית ואלטרואיזם מהווה עוד הוכחה לכך, שישנו בסיס גנטי להתנהגויות ולתכונות שונות. אף על פי כן, יש לזכור כי מדובר בתכונות מורכבות, שאינן נקבעות על-ידי גן יחיד, ואף לא על-ידי הגנטיקה לבדה, אלא מושפעות הן מהגנטיקה והן מסביבה, ותלויות בדרך-כלל בגורמים רבים.
42 תגובות
תיקון
ברירה קבוצתית
http://www.notes.co.il/ben-hateva/15775.asp
סימטריה כהכבדה
http://www.notes.co.il/ben-hateva/56716.asp
הורמונים של נברנים
http://www.notes.co.il/ben-hateva/14840.asp
צבעי אזהרה
http://www.notes.co.il/ben-hateva/36348.asp
אלטרואיזם
http://www.notes.co.il/ben-hateva/24809.asp
ברירת שארים
http://www.notes.co.il/ben-hateva/37342.asp
לכל התהיות של יהודה סבדרמיש יש תשובות באתר של יהודה אחר:
ברירה קבוצתית
http:/www.notes.co.il/ben-hateva/15775.asp
100% מההתנהגויות של אורגניזמים נובעים מגנים ואפיגנטיקה, והגנטיקה והאפיגנטיקה נובעים מהחוקים הביולוגים שנובעים מהחוקים הכימיים שנובעים מהחוקים הפיזיים.
יגאל:
שגיאה זה לא עניין של טעם. זה דבר שניתן להוכחה.
אני די בטוח שאם היית מתעמק בדברי היית מסכים אתם אבל אם אינך מסכים אתה מוזמן להתייחס למכלול הדברים ולהצביע על השגיאה.
למרות שלדעתי כל מה שניתן לומר בהיגיון על ההכבדה נאמר בתגובתי על מה שניתן להציל ממנו, אנסה לצטט כאן תגובה נוספת ששלחתי לגליליאו בנושא זה, פשוט כדי שלא תשתעמם מקריאה חוזרת של אותם דברים בדיוק.
עיקרון ההכבדה עדיין ערום והאלטרואיזם שלא למטרות רווח עדיין מקרה פרטי.
כבר כתבתי בעבר את דעתי על עיקרון ההכבדה אך דברי לא שכנעו כנראה את ארנון דטנר ודורון שולצינר כשהגיבו על דברי (גיליון 95).
ייתכן שהדבר נובע מן העובדה שבתגובתי הקודמת התייחסתי לאופנים רבים ושונים בהם פירשו כותבים שונים את עיקרון ההכבדה והחלק שיוחד להתייחסות לאופן הפירוש של דטנר ושולצינר לא היה מספיק מפורט.
אנסה, לכן, להרחיב לגבי אופן התייחסות זה. אשתמש, כרגיל, בדוגמת זנב הטווס.
אני טוען שהזנב הארוך הוא פשוט סמן ליכולת רביה והעובדה שהוא מכביד לא עושה אותו מעניין יותר.
נכון שכדי להסתובב עם זנב ארוך צריך יותר כוח אבל יתכנו גם מצבים בהם כל עודף הכוח מתבזבז על הזנב ולא משאיר דבר להגברת יכולת הרביה.
זנב ארוך יהיה סמן אמין רק אם מקרים כאלה כמעט שאינם קורים.
במילים אחרות, זנב ארוך יתברר כסמן אמין רק אם הוא …. אמין.
בדיוק כפי שכל סמן אחר יקבל אמינות רק אם הוא מוכיח אמינות.
טענת עיקרון ההכבדה בנוסח דטנר ושולצינר היא שסמנים מכבידים יזכו באמינות בהסתברות גבוהה יותר מסמנים שאינם מכבידים.
אפשר לתאר באופן מתימטי התפלגויות גנים עם תרומות מוגדרות ליכולת הרביה עם סמנים חיצוניים לחלקם ועם הסתברויות להתפתחות מוטציות שתבאנה להעדפת נושאי הסמנים השונים או להתפתחות הסמנים עצמם ללא התכונה שסימנו במקור.
בתיאורים כגון אלה ניתן לתאר דוגמאות להצלחת סמנים מכבידים כמו גם דוגמאות להצלחת סמנים שאינם מכבידים אבל אין בתיאורים אלה תשובה לשאלה "האם בדרך כלל סמן מכביד מצליח יותר?" כיוון שלצורך מתן התשובה לשאלה זו בייחס ליצורים אמיתיים (בניגוד ליצורים סינטטיים) נחוצים נתונים על יצורים אמיתיים ולא על יצורים סינטטיים.
איפה נמצא תיאורים של יצורים אמיתיים?
בכל מקום מחוץ למחשב.
האם אפשר להזין תיאורים אלה למחשב ולקבל תשובה לשאלתנו?
באופן תיאורטי אפשר אבל אין כל צורך; הרי אותה מציאות שסיפקה לנו את תיאורי היצורים מספקת לנו גם את הסמנים שבסופו של התהליך התקבלו כאמינים.
ומה אנו רואים?
אנו רואים שרוב הסמנים שנבחרו בטבע אינם מכבידים.
יש כמובן את האוסף האדיר של סמנים המזהים את בן הזוג הפוטנציאלי כמשתייך לאותו מין (Species) אבל גם אם נתעלם מסמנים אלה המצב נשאר דומה.
בואו נתבונן למשל בסמנים המשמשים את המין האנושי:
– גובה
– סימטריה
– פרופורצייות מסויימות בין חלקי הגוף
– צבע שער
– השתייכות לאותה קבוצה אתנית
– ועוד
יש לנו הרבה סמנים ואף לא אחד מהם מכביד.
המצב דומה גם במינים אחרים; הסימטריה, למשל, משותפת כנראה לרובם.
אז נכון; יש גם מקרים של סמנים מכבידים שהצליחו אבל זה היוצא מן הכלל ולא הכלל.
זאת ועוד:
ברירה זוויגית מביאה לעיתים להסלמתו של הסמן; העדפת הנקבות לבעלי זנב ארוך יותר שאינה מציבה מגבלה על האורך נותנת מעצם קיומה יתרון לבעלי זנב ארוך יותר.
ייתכנו, לכן, תסריטים שבהם הקנה זנב ארוך מעט יותר בתחילת הדרך יתרון אמיתי בפני עצמו (למשל, יכולת טובה יותר להימלטות או לתפיסת טרף על ידי שינוי כוון במהלך התעופה) ושבהמשך הדרך התפתחה ברירה זוויגית שהסלימה את אורך הזנב מעבר לכל הגיון תעופתי אבל תוך שמירת ההיגיון ה"ברירתי" (כיוון שהבאת צאצאים עם זכר בעל זנב ארוך תביא צאצאים בעלי זנב ארוך שיזכו להעדפה אצל הנקבות ויביאו, לכן, יותר צאצאים).
הרי לכם, אם כן, תסריט שבו נוצר הזנב הארוך ללא כל הכבדה!
האם הוא התרחש במציאות?
אינני יודע, אבל בהחלט יתכן שאפילו אותם מקרים יוצאי דופן שנראים כהצלחה של סמן מכביד התפתחו, לפחות בחלקם, ללא הכבדה.
בייחס לאלטרואיזם שלא למטרות רווח נראה לי שדברי בתגובה לא הובנו למרות שהיו מפורטים דיים.
תמצית דברי בתגובה הנ"ל היא שאלטרואיזם שלא למטרות רווח הוא תוצר לוואי שאינו מקנה יתרון בדיוק כפי שאכילה מופרזת או אוננות קיימות למרות שאינן מקנות יתרון רבייתי.
תגובתם של דטנר ושולצינר התייחסה כנראה למשהו אחר.
כן, התגובה האורונה היתה שלי.
מיכאל, קראתי גם קראתי, והשלילה של האפשרות ל"הבנה" בהטבעה בגנים שגויה לטעמי.
עצם האפשרות שהעדפת הזנב הארוך יכולה להתפשט בדרך של עיקרון ההסלמה, מספיקה כדי להעניק יתרון אבולוציוני לזכר הנושא זנב כזה ולכן הוא יעמיד יותר צאצאים. אולי פקטור נוסף להתחשבות הוא היחס בין אורך החיים הממוצע האפשרי לזכר בעל זנב ארוך לבין כמות הצאצאים שנוספת לו בזכות הזנב הארוך, אולם אין ספק (לפי ההוכחות בשטח) שהתכונה קיימת במין זה.
יגאל:
ביחס להסלמה, ברצוני להוסיף שזו אינה הכבדה.
כבר כתבתי זאת בתגובות שונות בעבר והנה אחת מהן:
https://www.hayadan.org.il/bible-on-pinhead-lecture-2801088/#comment-37906
יגאל:
נראה לי שלא קראת את דברי בעיון הדרוש ואולי אף לא את כולם.
דברי הראשונים כוונו לגירסת העיקרון שהתבטאה בדבריו של אריה סתר וציינתי שיש לי תשובות גם לגרסאות אחרות.
אגב, גם בדברי אלה ציינתי שההבנה הלוגית היא רק אחת האופציות ושהבנה שנטבעה בגנים בתהליך האבולוציה היא אופציה אחרת. הראיתי גם מדוע אפשרות זו נפסלת.
אחר כך, ובדיוק כדי לא להיכנס להתפלפלות מיותרת על אלפי פירושים אפשריים, כתבתי מה ניתן להציל מעיקרון ההכבדה. נראה לי שאת תגובתי זו כלל לא קראת.
מובן שההכבדה המתוארת בתגובה הקודמת היא ניצול משאבים יקרים למטרה מיותרת, ובמובן זה ההכבדה העצמית מביאה תועלת אבולוציונית לעושה בה שימוש.
מתנצל על האיחור בתגובה – עיתותי אינן בידי לאחרונה.
מיכאל, עלי לחלוק עליך בענין עקרון ההכבדה. כלומר, לחלוק על האופן בו הוא מוצג בדבריך, ומכאן לשלילתו (החלקית).
ראשית, הנקבות לא נדרשות להבנה לוגית נרחבת (ואין כאן הצהרה שוביניסטית!) על מנת "להסיק" מסקנות ביחס לזכר העומד מולן, בדיוק כפי שהנמר לא צריך לבצע חישובים בליסטיים בנוגע לזינוק שעליו לבצע או כפי שהכדורגלן לא צריך לחשב את עוצמת הבעיטה שתשלח את הכדור למסלול המבוקש. (ואגב, דבר זה נכון גם לגבי זיהוי השאירים שלגביהם אמור יצור מסויים להתייחס באלטרואיזם.) באופן עקרוני אני חושב, שבהינתן משך הזמן וכמות היצורים העומדים לרשות מנגנוני הברירה הטבעית העומדת ביסוד האבולוציה, כל תכונה שאפשר למצוא בה יתרון להישרדות (כולל עידוד של ריבוי הזדווגויות), תמצא את הדרך להתבטא ויתכן שהמנגנון שיביא אותה למצב בו היא מבוטאת לא יהיה ברור לנו או שלא יהיה ישיר ולכן קשה לאיתור.
גם אני לא קראתי דברים שנכתבו ישירות על ידי אמוץ זהבי, ולכן יתכן שאני מבין אותו באופן שונה ממה שהוא התכוון. לטעמי, עקרון ההכבדה לא פועל במישור התכונות המופיעות אצל יצור מסויים (אם כי הוא יכול להתבטא גם שם) אלא במישור המשאבים העומדים לרשותו. במשחק החיים אחד התפקידים הראשיים נתון למשאבים: אריה ואנטילופה (או הגנים שלהם) נאבקים על משאב שבמקרה זה הוא גופה של האנטילופה. זכרים נאבקים על טריטוריה שהיא משאב ועוד, כמות הדוגמאות היא אינסופית.
על מנת להשיג יתרון אבולוציוני אל מול זכרים אחרים, זכר יציג עודף מוגזם של משאבים (גם אם מזוייף) העומדים לרשותו, ובכך "יוכיח" את עליונותו בתחום ההישרדות. כדי להציג את העודף המוגזם הוא יכול למשל להצמיח זנב (בדרך של עקרון ההסלמה) מיותר ואפילו מזיק.
העודף במשאבים הוא בעל יתרון אבולוציוני ברור, וההצגה שלו לעיני הנקבות תביא לזכר בעל העודף הגדול יותר עודף הזדווגויות, ומכן הדרך להתפשטות התכונה לפי עקרון ההסלמה קצרה ביותר.
מה הקשר בין חוקי הסיבתיות לבין חוקי התרמודינמיקה?
מר מחוק היקר.
עייפתני.
אני מתעייף מהר.
למעשה מן הרגע הראשון בו מסתבר לי שעונים לי בלי לקרוא את דברי.
זוכר שהסברתי שמוטציה היא מילה אחרת ל"עותק עם שינוי"?
כנראה שלא, מכיוון שאתה חושב יותר מדי וקורא פחות מדי.
לכן, לשאלתך הראשונה – כן! מוטציות מתרחשות גם בתחומים עליהם הצבעת.
אינני יודע אם העלית עוד שאלות אבל אני הפסקתי לקרוא את תגובתך בנקודה זו.
מה ניתן להציל מעיקרון ההכבדה?
חשבתי שבמקום להתמודד עם כל מיני הבנות שונות של עיקרון ההכבדה אתמצת כאן עיקרון שלדעתי יכול להתרחש במציאות ושאפשר להבין מדוע אנשים ירצו לקרוא לו "הכבדה".
לדעתי זו הגרסה של העיקרון שהמתמטיקאים שבין הביולוגים חושבים עליה כאשר הם מדברים על עיקרון ההכבדה וההסתייגות היחידה שיש לי מגרסה זו היא הסתייגותי לבחירת השם.
תכונות שונות של בעלי חיים מלוות לפעמים במה שנהוג לכנות "סמנים".
סמנים אלה יכולים לנבוע ישירות מן התכונה (כמו המקרה של שרירים גדולים המסמנים בדרך כלל כוח רב), הם יכולים לנבוע מהשפעה של אותו גן שיוצר את התכונה (אינני יודע אם נטייה לאנמיה חרמשית מתבאת בחיוורון אבל אם הייתה כזאת הייה חיוורון מסמן עמידות מסוימת למלריה) והם יכולים לנבוע מגן לגמרי נפרד מן הגנים המשפיעים על התכונה.
יש, למען האמת, סקאלה שלמה של רמות צימוד של גנים אבל לצורך הפשטות נתייחס רק למקרים אלה.
שני המקרים הראשונים הם כאלה בהם הסמן מתחייב מן התכונה והמקרה השלישי הוא כזה שבו יכולים הסמן והתכונה להיפרד.
המקרים שבהם יכול העיקרון עליו אני מדבר להתבטא הם אלה שבהם מדובר בתכונה מועילה ובסמן שלפחות עקרונית יכול להיפרד ממנה.
נחזור לדוגמת הטווסים ונכניס לסיפור כמה מספרים.
למשל, ניתן ציונים לרמת השרידות של הטווסים.
נאמר שרמת השרידות הממוצעת של טווס היא 1 ושמתחת ל רמה 0.8 אינו יכול לשרוד.
נאמר גם שזנב ארוך מוריד 0.25 מרמת השרידות.
נאמר שבשלב מסוים מתפתחת מוטציה שיוצרת טווס עם רמת שרידות 2 הנראה בדיוק כמו הטווסים האחרים.
סביר שטווסים מסוג זה יתחילו להתרבות באוכלוסיה אבל מכיוון שאינם ניתנים לזיהוי יהיה תהליך זה איטי.
נאמר, עכשיו, שבשניים מהטווסים החזקים מתרחשת מוטציה נוספת. באחד מהם נוצרת נקודה וורודה על המצח ובשני נוצר זנב ארוך.
זה עם הנקודה הוורודה חזק יותר אבל גם זה עם הזנב הארוך חזק בהרבה מן הממוצע.
עם הזמן, עשויות הנקבות ללמוד להעדיף בעלי נקודה וורודה יל פני בעלי זנב ארוך ובעלי זנב ארוך על כל השאר אבל אז עלול להתרחש דבר נוסף: המוטציות האלו (של זנב ארוך ושל נקודה וורודה), עלולות להופיע גם בפרטים שאינם חזקים.
אלה שזכו בנקודה הוורודה יזכו בהעדפת הנקבות ואלה שזכו בזנב ארוך ימותו לפני גיל הפוריות כי רמת שרידותם ירדה אל מתחת ל 0.8
לכן ילכו בעלי נקודה וורודה ויתרבו באוכלוסיה וככל שיתרבו יהפוך הסמן של נקודה וורודה לבלתי אמין ורק לבעלי הזנב הארוך ניתן יהיה להאמין שהם חזקים מן הממוצע.
העדפת הנקבות לנקודה הוורודה עשויה להיעלם במצב זה (לא חייבת – זה תלוי במועדי התרחשות המוטציות כי אם ההעדפה של בעלי נקודה וורודה נכנסה לשלב ההסלמה אז הנקודה בעצמה תהפוך ליתרון ואז יכנסו גורמים נוספים לחישוב אז נאמר שזה לא קרה). לעומת זאת, העדפת הנקבות לבעלי זנב ארוך תישאר מוצדקת כי אי אפשר לחיות עם זנב ארוך בלי להיות שריד מן הממוצע.
זהו אם כן מצב בו ניתן לומר (לדעתי בדוחק) שהטווסים הכבידו על עצמם וכתוצאה מן ההכבדה זכו בהעדפת הטווסות אבל זה רחוק מן הפירוש האינטואיטיבי והמקובל של עיקרון ההכבדה כמרחק מזרח ממערב.
למר מיכאל היקר ממר מחוק היקר.
אתה קורא יותר מדי וחושב פחות מדי אולי בכל זאת תנסה להגדיר בעצמך את המושג אבולוציה?למשל אתה כותב שהאבולוציה מתרחשת בדרך של מוטציות. האם התנהגות נלמדת שעוברת לדורות הבאים ועוזרת להם להישרד יותר טוב מוכרחת לעבור דרך מוטציות?תסתכל על ההתפתחויות הטכנולגיות במאות האחרונות האם הן עוברות בדרך של מוטציה או בדרך של רכישת ידע שכבה אחר שכבה והעברתו מדור לדור? יכול להיות שבהמשך הדורות האנשים שרכשו את הידע השתנו בתחום הגנטי אם בגלל שחשבו יותר או שהטכנולוגיה שנתה את סביבת חייהם וגרמה שהדרך שבה גופם פועל השתנתה אף היא אבל ברור כמו שהראתי שזה לא כל הסיפור ושהתמונה יותר מורכבת.אתה מוסיף וכותב (שוב פעם מתוך הספרים)שמוטציות מתרחשות על מנת להעמיד צאצאים רבים כדי שאפשר להתחרות יותר טוב על משאבים מוגבלים.רק תסתכל על האוכלוסיות האנושיות ברחבי העולם כיום האם אוכלושיות מסויימות עם ריבוי טבעי גבוה הם אלו שעוברות מוטציות יותר מאחרים והאם אלו שלהם ריבוי טבעי גדול הם אלו שיבטיחו את קיומם העתיד?יכול להיות שכן אבל לשיטתך התשובה היא חד משמעית כן ולא כן היא.אתה יכול להסתכל לעבר לקבע לך איזה שהיא תבנית שמסבירה את ההווה אבל בכל מקרה התהליכים יותר מורכבים.אנחנו יכולים להיות במידה מסויימת "חכמים" לאחר מעשה ולא כל כך "חכמים" לקראת העתיד.בכל אופן אני מציע את המושג איסטרטגיות קיום שהן עצמן משתנות בהתאם למקום ולזמן ואיסטרטגיות קיום אלו לפעמים דומות ולפעמים שונות לפעמים חופפות ולפעמים לא חופפות והן אלו שהעבירו את המצב הנוכחי של החיות והצמחים מהעבר להווה. זה שחיות או צמחים מסויימים קיימים זה מראה שהם הצליחו (זה נקרא מבחן התוצאה)אבל זה לא אומר שהם יצליחו בעתיד.כולנו חכמים לאחר מעשה ודי טיפשים ביחס לעתיד.בכל אופן אני מציע שלא להסתכל על העניין בצורה יותר מדי פשטנית זה הרבה יותר מורכב.
לעניין הזמן. זה שיש מרחב ויש אנרגיה ושלא כל האנרגיה נמצאת במקום מסויים וזה שאנרגיה יכולה במקומות שונים ולא רק במקום מסויים אחד זה דבר שמצידי אתה יכול לקרא לו צפחוחח ואחרים נוהגים לקרא לו זמן. נקודה.לעניין הנסיבתיות שבעצם הם חוקי התרמודינמיקה. אלו חוקים לא מוחלטים. מנקודת המבט של הפיסיקה אלו חוקים של אינדוקציה מבחינת זה שאם דברים פועלים או פעלו בדרך מסויימת אז סביר שיפעלו כך בעתיד.ביחס לסדר זמנים שהזכרת גם כאן צריך להיות זהירים לכל אנרגיה ולכל חלקיק יש מקום וזמן משלו.
אריה סתר:
לא אמרתי שאמרת שאתה שולל את עיקרון ההכבדה. להיפך, את התייחסותי לעיקרון ההכבדה הוספתי אחרי הקידומת "ומוסיף" כלומר – אומר דבר שלא נאמר.
גם לא אמרתי שהביולוגים אינם מקבלים את עיקרון ההכבדה.
ובכל זאת אני מרהיב עוז וטוען שמדובר בטעות.
המודלים המתמטיים מתארים אמנם תופעות אפשריות אבל אף אחד מהם לא ראוי לשם "הכבדה" ואינו נובע מכזה עיקרון.
אני עדיין נמנע מלצטט את אותם טקסטים שבהם הסברתי את הנושא כי אינני בטוח שאתה רוצה להיכנס כל כך עמוק לחומר. כרגע אתה נתלה באילנות מסוימים אבל אני אינני מקבל טיעונים אקס קתדרה – מבחינתי השיקול היחידי הוא ההיגיון שבדברים והקתדרה אינה ממלאת תפקיד. אם אתה רוצה שאסביר מדוע אני דוחה את העיקרון אסביר אבל זה עלול להימשך על פני הרבה תגובות.
יודע מה?
במחשבה שניה – אצטט בכל זאת את ההתייחסות הראשונה (כמעט) ששלחתי ל"גליליאו" בנושא. התייחסות זו דנה באחד הפרושים שאנשים נותנים לעיקרון ההכבדה (כי כמו כל דת, גם עיקרון זה זקוק לפירושים שונים כדי לשרוד). אני מביא ציטוט זה כי מתוך הדברים שכבר אמרת אני חושב שהוא קולע לפירוש שלך לנושא אבל אם אינו קולע – אל תדאג – יש באמתחתי הפרכות גם לפירושים האחרים.
אז הנה הציטוט:
עיקרון ההכבדה הוא ערום.
במאמרו של נדב לוי, "פורים – כל בעלי החיים", המופיע בגיליון 55 של גליליאו, נעשה שימוש בעיקרון ההכבדה של אמוץ זהבי כדי להסביר חלק מתכונותיהם של בעלי חיים שונים. עיקרון זה מצוטט בהקשרים דומים במאמרים רבים עד כדי כך שהיה לי קשה להתגבר על החשש מפני ההתבזות שעלולה להגרם לי אם אחליט לצאת כנגדו.
החלטתי לעשות זאת למרות החשש כיוון שנראה לי שעיקרון זה (לפחות כפי שצוטט מספר פעמים בגליליאו – לא קראתי את הניסוח שנתן לו יוצרו במקור) מוטעה לחלוטין וממש לא ברור לי מדוע אנשים כה רבים מקבלים אותו.
הטעויות העומדות בבסיסו של עיקרון זה הן לדעתי רבות וברצוני להשתמש בדוגמה הקלאסית של זנב הטווס (המופיעה גם במאמר הנידון) כדי להסבירן.
1. פעולת עיקרון ההכבדה מחייבת מחשבה הגיונית מצד נקבת הטווס. למעשה, נקבת הטווס כמעט נדרשת להבין את עיקרון ההכבדה עצמו ולהסיק מזנבו הארוך של הזכר את קיומו של "נשק סודי" המאפשר לו לשרוד על אף המגבלות שמטיל עליו זנבו.
נראה לי שזו דרישה מוגזמת ממוחה הפעוט של הנקבה. מדובר בהסקה לוגית של מסקנות. אמנם, כפי שאסביר בהמשך, המסקנות מוטעות, אך גם כדי להיכשל בטעות הגיון נחוץ הגיון (נכון שניתן לטעון שהנקבה נוקטת בהתנהגות הגיונית מבלי להבין את ההגיון עצמו אבל, כפי שציינתי ואראה בהמשך, כלל לא מדובר כאן בהתנהגות הגיונית).
2. המסקנות הלוגיות שמסיקה נקבת הטווס הן שגויות – אין כל ערובה לכך שה"נשק הסודי" שאיפשר לטווס לשרוד על אף מגבלות זנבו נותן לו יתרון על פני אחרים (אולי יש לו יותר כוח ולכן הוא יכול לשאת את הזנב אבל כוח זה מבוזבז כולו על נשיאת הזנב ולא נותן לו כל יתרון בקרב ההישרדות). אילו היה תהליך זה של הסקת מסקנות מוצדק, היה על הנקבה להעדיף, באופן כללי, זכרים בעלי מום על פני זכרים בריאים. הטיעון היה זהה: " אם הזכר שמולי שרד עד כה למרות שיש לו רק עין אחת, סימן שיש לו משהו מיוחד המאפשר לו להתגבר על מגבלה זו ולכן כדאי שאזדווג אתו".
3. נקבת הטווס נדרשת להבין שתכונה מסוימת מכבידה על הזכר ושדרוש "נשק סודי" כדי להתגבר על הכבדה זו.
כיצד אמורה הנקבה להגיע להבנה זו?
האם אנו מצפים ממנה לשיקולים אוירודינאמים, מכאנים או אחרים או שהיא מבינה זאת מניסיונה?
האם, לחילופין, "למדה" זאת מן הדורות הקודמים שלה בתהליך האבולוציה?
כל האפשרויות שהזכרתי אבסורדיות.
א. שיקולים אוירודינאמים ודומיהם אינם באים בחשבון.
ב. אם למדה מניסיונה היא שזנב ארוך מכביד, פרוש הדבר שראתה שזכרים בעלי זנב ארוך נוטים למות מוקדם. האם יהיה זה הגיוני מצדה לבחור בסוג כזה של זכר? האם זה בכלל הגיוני שהיא מסוגלת ללמוד דבר כזה? (יש להבין שכדי להגיע למסקנה מסוג זה נחוץ עיבוד סטטיסטי של נתוני משך החיים הממוצע לעומת משך החיים של בעלי זנב ארוך. מעולם לא פגשתי טווסות בשעורי סטטיסטיקה).
ג. אם היא "למדה" זאת בדרך האבולוציה פרוש הדבר הוא שבדורות הקודמים, נקבות שבחרו בזכרים בעלי זנב ארוך לא זכו להשאיר צאצאים רבים והגנים שלה מבטאים ניסיון מצטבר זה דרך העובדה שהיא נמנית עם צאצאיהן של הנקבות שהעדיפו בעלי זנב קצר יותר.
מה, לעזאזל, יביא אותה לבחור בבעל זנב ארוך?!
4. קיימת כמובן גם האפשרות שהנקבה בוחרת את הטווס בעל הזנב הארוך "בצדק" מכיוון שטווסים בעלי זנב ארוך באמת ניחנו בתכונות המאפשרות להם להפיץ את גניהם בהצלחה יתרה (תכונות אלו יכולות להיות מגוונות ביותר ובמקרה מיוחד – זה שגורם להסלמה – התכונה היא עצם העדפת הנקבות) אבל במקרה זה כלל לא מדובר בהכבדה שכן הזנב הארוך פשוט מהווה "סמן" (ובמקרה של הסלמה – "גורם") לתכונה אחרת, אמיתית, הנותנת יתרון אבולוציוני.
הנקבה בוחרת בעלי זנבות ארוכים כיוון שבעבר, בעלי זנבות ארוכים "הוכיחו את עצמם" כבעלי יתרון אבולוציוני, בדיוק כפי שהייתה בוחרת בבעלי נקודה ורודה על המצח אם, במקום הזנב הארוך הייתה נקודה ורודה על המצח מסמנת את אותו יתרון מבלי שתכביד.
לסיכום, קיימים, אכן, מקרים רבים בהם זוכה הזכר ליתרון אבולוציוני בזכות העדפתה של הנקבה המתבססת על תכונה/התנהגות מסוימת שהוא ניחן בה.
לעיתים אמנם מכבידה תכונה/התנהגות זו כשלעצמה על יכולתו של הזכר להפיץ את הגנים שלו, אך גם במקרים אלה אין זה הגיוני לטעון שהעדפת הנקבה נובעת מן ההכבדה שבתכונה/התנהגות זו ולכן השימוש במונח "עיקרון ההכבדה" לתיאור מקרים אלה, מטעה במקום להסביר.
האם כל זה משאיר אותנו ללא הסבר לזנבו של הטווס?
כלל וכלל לא! קל למצוא הסבר הגיוני המבוסס על עקרון ההסלמה אך לא זה המקום לפרט הסבר זה.
ומה בדבר כל אותם מחקרים שכביכול "מאששים" את העיקרון?
לדעתי מדובר כאן בטעות הנפוצה של היפוך סיבה ומסובב.
מחקרים אלה מאששים לפחות באותה מידה את התסריטים החלופיים שתיארתי.
שתי הערות נלוות:
1. השימוש ב"זכר" ו"נקבה" בהקשרים השונים נעשה רק משיקולי נוחות הניסוח. בכל המשפטים הכלליים (אלה שאינם דנים בטווס ספציפית) ניתן להחליפם.
2. סיפור "עיקרון ההכבדה" מעיד עד כמה יכולה מחשבה מוטעית של אדם להעניק לו פרסום חיובי.
מעניין יהיה לצפות מה קורה לאדם המפריך מחשבה מוטעית זו לאחר שרבים קשרו בה את שמם הטוב
מר מחוק:
קודם כל כדאי שתתחיל לבנות את דבריך כפסקאות נפרדות כי אחרת הניסיון לקרוא אותם ממש רצחני.
האבולוציה כבר הוגדרה מזמן ואין צורך שאגדיר אותה.
במצב שבו יש דברים המשתכפלים תוך שינויים קטנים (שנכנה פשוט "משתכפלים") ומתחרים על אותם משאבים וכאשר חלק מן השינויים מאפשרים לחלק מאותם משתכפלים השתכפלות יותר נמרצת והעמדת יותר צאצאים הרי שבאופן מובן מאליו, כאשר נוצרת (עקב השינויים הנ"ל) מוטציה (מילה אחרת לעותק עם שינוי) שמאפשרת לנשאיה להשתלט על יותר משאבים ולהעמיד יותר צאצאים תפשה מוטציה זו באוכלוסיית המשתכפלים יותר ויותר.
זהו. אין פה טוב, אין פה משוכלל, אין פה מתקדם, שום דבר! רק יכולת להשתכפל יותר.
אני חוזר ואומר – לא המצאתי את זה לכבודך. כל מי שמדבר על אבולוציה מדבר בדיוק על זה.
ביחס לזמן נראה לי שאתה מתבלבל בגדול.
יכול להיות שיל לנו תפיסת זמן שאינה תואמת בדיוק את מה שקורה במציאות (למרות שאינני חושב כך) אבל ברור שכששני אירועים מתרחשים באותו מקום ובזמנים שונים הרי שמדובר בשני אירועים ולא באירוע אחד. זה שאנחנו יכולים להפריד ביניהם אומר שיש ביניהם הבדל כלשהו. מהו אותו הבדל? מצדי תקרא לו צפפוח. אני מתכוון להמשיך לקרוא לו זמן.
גם הסיבתיות היא דבר המתקיים בטבע ומקורו בסדר שמתחייב בין תופעות. הסדר הזה הוא סדר של זמנים (או, אם תרצה – צפפוחים) אבל איך שלא יהיה הוא קיים. עד כדי כך קיים שאנחנו יכולים במקרים מסוימים להשתמש בחוקי הטבע כדי לחזות מה יקרה בצפפוח מסוים שעוד לא ביקרנו בו.
למר מיכאל היקר ממר מחוק היקר.אז איך בכל זאת אתה מגדיר אבולוציה?לפי דעתי מה שיש הם שינויים שבם כל גוף פיסקלי משתנה בהתאם לשינוים שגופים פיסיקלים גורמים וזה לא משנה אם הגופים הם חי צומח או דומם וזה תופס תמיד בעבר הווה או עתיד והשינויים הם שיוצרים את העבר ההוה ואת העתיד הם שיוצרים את הזמן שהיא תחושה או אפשר לקרא לה מניפולציה שהאדם גוזר מהשינויים שעוברים על כל מה שקיים כדי לתפוס את המציאות.אם תגדיר את האבולוציה כנסיון למצא תבנית או מערכת לוגית בשינויים שעוברת מערכת מסוימת אז אין לי בעיה.בענין הזמן חלק מאיך אני רואה את המושג הזה מוזכר למעלה אוסיף שאם יש שינויים בקיים אם גופים זזים ממקום למקום אז אתה כבן אנוש מנסה להגדיר את המעבר של גוף פיסקלי מסויים במרחב למקום מסויים אחר במרחב בעזרת המושג זמן. במובן זה מושג הזמן לא קיים כישות אלא כמניפולציה אנושית שנועדה לאפשר לבני אנוש לקלוט ולשלוט במציאות שמסביבו. בעניין הכוחות בטבע כולם נובעים לפי דעתי מתכונות של אנרגיה-חלל איינשטין ניסה להסביר את הגרביטציה במונחים של עיוות מרחב זמן שנגרמים על ידי מסות אך מסות הם אנרגיה וזמן הוא מניפוליה בה אנו משתמשים כדי לתאר שינויים של מסות שהם אנרגיה ביחס למרחב.גם חלקיקים הם אנרגיה יש אין ספור חלקיקים וימצאו עוד הרבה הרבה בעתיד כמו שאומר פיינמן בספרו תורת האור אתה יכול לתאר לעצמך חלקיק מסויים עם מסה מסויימת ועם מטען מסויים ותכונה זאת או אחרת וסביר להניח שהוא ימצא.מנסים למצא מערכת שתתאר את כל החלקיקים בעזרת תורת המיתרים אך תורה זאת "תקועה בבוץ". מקוים שאולי בניסויים שיערכו בקרוב במאיץ החלקיקים בשוויץ יצליחו להבין יותר איך האנרגיה פועלת עם המרחב שזה גם היה חלק מדעתו ותקותו של איינשטין.בכלל הנטיה בפסיקה היא להשתמש בכמה שפחות הנחות ומהם לגזור בעזרת מתמתיקה(שהיא גם מניפולציה)את שאר הכוחות והחלקיקים בטבע אם אתה מנסה לצמצם את ההנחות ואת מקבל שהזמן הוא סוג של מניפולציה שנגזרת מאנרגיה-מרחב אז בתהליך למיטיזציה אתה מגיע למסקנה שמה שיש לך הוא אנרגיה-מרחב ואתה מקוה בעזרת אנרגיה-מרחב(ובעזרת ישויות בסיסיות שעוד לא גילו אבל אולי יגלו בעתיד)ובעזרת נגזרותיהם כמו המושג זמן ובעזרת מתמתיקה "נכונה" יצליחו לתאר את הקיים ואם אפשר בדרך חסכונית ככל האפשר.
לא אמרתי שאני שולל את ההכבדה של אמוץ זהבי. עקרון זה מקובל היום בקהילת הביולוגים לאחר שזכה גם לביסוס באמצעות מודל מתמטי. בינתיים הספקתי גם לקרוא על האלטרואיזם כהכבדה – אליבא דזהבי וזה נשמע הגיוני.
מר מחוק היקר:
במקום להציע פירושים חדשים למילים קימות כדאי שפשוט תשתמש באותם פירושים שמשתמשים כולם ואז לא יהיה צורך בדבריך.
כשאומרים אבולוציה כלל לא מתכוונים שמה שמתפתח טוב יותר ממה שהיה. זהו. כל ההסתייגות שלך מן המונח נובעת מכך שאתה דווקא כן קושר בו ערך חיובי אז במקום לתקן את השפה עדיף שתתקן את הבנתך אותה.
ביחס לדעותיך על קיומו של הזמן – אין לי זמן לנסות להבין למה אתה מתכוון. אם תתאר את כוונתך באופן שבן תמותה כמוני מסוגל להבין אני מוכן לנסות להתייחס אבל גם אז – רק אם יש לך נימוקים המצדיקים את ההצהרה ולא אם זו סתם הצהרה בלתי מבוססת.
תיקון טעות. צריך להיות : אני גם לא חושב שקיים זמן אלא מין ישות שאני קורא לה אנרגיה-מרחב וכל המונחים כמו חלקיקים וכוחות וזמן נגזרים ועוברים מניפולציה מישות זאת על ידנו.
אין דבר כזה שנקרא אבולוציה.מתיחסים למושג זה מן תכונה של השתנות בדרך כלל למשהו יותר מורכב יותר משוכלל.יש כאן השלכה של מאויים ואנושיים ואולי דתיים שדברים נעים לדברים יותר טובים שזה גם מושג אנושי.הדרך להסתכל על זה היא לקחת מצב קיים לדוגמא אוכלוסיה שקיימת ולאמר אוכלוסיה זאת קיימת זאת עובדה ולשאול מדוע היא קיימת ולנסות לתת תשובות שנמנעות ככל האפשר מהשלכות של מאויים אנושיים על מצב קיים.יש שתי הנחות יסוד פה האחת שאוכלוסיה זאת קיימת ההנחה השניה היא שכל מה שקיים תמיד נמצא במצב של שינוי ושינויים הם תכונה בסיסית של הקיים במובנו הרחב והכולל והם שמובילים מהעבר להווה ולעתיד.יכול להיות מצב בו אין השתכללות אלא להיפך .יכול להיות מצב בו הכיוון הוא ממצב מורכב למצב פחות מורכב .יכול להיות מערכת שנעה לכיוון של מורכבות ובמקום אחר מערכת שנעה לכיוון פחות מורכב. אנו יכולים לקחת אוכלוסיה מסויימת להסתכל לכיוון עבר ולנסות לתת תשובות למה היא קיימת אבל היכולת שלנו להסתכל לעתיד ולאמר מה צריך שיקרה על מנת שאוכלוסיה מסויימת זו תמשיך להיות היא מאד מוגבלת.ה"חוכמה" שלנו היא ביחס לעבר לא ביחס לעתיד.יש אפילו פרופסור מאוניברסיטת חיפה שאומר שכל היקום הוא בתהליך של אבולוציה במקומו הייתי אומר כל היקום הוא בתהליך של שינויים משום ששינויים היא תכונה בסיסית של היקום תכונה פיסיקלית בסיסית ואיננו יכולים לאמר שהוא בכיוון של יותר מורכבות ואם כן האם זאת היא לתמיד או לטווח זמן מסויים והאם במקום מסויים או כוללת את כל היקום.אני גם לא חושב שקיים זמן אלא מין ישות שאני קורא לה אנרגיה-זמן וכל המונחים כמו חלקיקים וכוחות וזמן נגזרים ועוברים מניפולציה מישות זאת על ידנו.
מצטרף לדברי אריה סתר ומוסיף שלדעתי כל הרעיון של זהבי מופרך מעיקרו, בנושאים אחרים עוד יותר מאשר בנושא אלטרואיזם. אם מישהו מתעניין אוכל להסביר מדוע אני חושב כך אבל אני מזהיר מראש שמדובר במספר טקסטים ארוכים יחסית שנכתבו כתגובות למאמרים בגליליאו ודנים גם בנושאים אחרים ואין לי כח לערוך אותם מחדש ולהוציא את מה שלא שייך (חלק גדול כן שייך וחלק ממה שלא שייך עוסק בדיוק באלטרואיזם). אם יהיה ביקוש אכין תגובה שתכלול טקסטים אלה כפי שהם ללא עריכה נוספת.
דניאל בוס: סליחה, מה קשור מה שכתבת לזהבי? זה גם לא קשור לשום דבר אחר במאמר ובתגובות. סתם כתבת על אלטרואיזם ללא קשר לאבולוציה.
נו ברור שזהבי הוא היחיד שצדק בתיאוריה שלו ואסביר: כל נטייה לשמור על הזולת מפגיעה, בעיקר אם הם שייכים לקבוצה שלך, היא גם אגואיזם, כיוון שאתה עושה בכל זאת פעולה למען עצמך, כלומר, למען קבוצתך. כל אלטרואיסט כביכול, הוא פשוט אגואיסט משוכלל יותר, כמו האני העליון של פרוייד, היינו, ענייני המוסר.המצפון. מי שלא מכיר את העניין כדאי להכנס ולבדוק את חלוקתו של פרוייד את האני.
יצא לי לקרוא המון לאחרונה משום מה על אלטרואיזם (כדאי להקיש ערך זה בגוגל ולמצוא המון), גם מבחינת אמונות ודתות שונות ומשונות. מאוד אהבתי את ההסבר של המושג על פי חוכמת הקבלה ואני מצטט:"הרצון לקבל הנאה לעצמך, שמתוקן בכוונה להנות לזולת – ולא לקבל הנאה לעצמו. הרצון להשפיע לזולת." מאוד התחברתי.
למיכאל
אצטרך להתעמק בתגובתך וגם בתגובות האחרים.
כמה דברים לא נהירים לי.
אגיב לאחר מכן.
סבדרמיש יהודה
תגובות לכמה מגיבים, הכותרת המקורית של המאמר כפי שהוא מופיע בגליליאו היא ” הגן ה(לא) אנוכי” ולא הכותרת המופיעה כאן, כך שהכותרת המקורית אכן תואמת יותר את התוכן. בנוסף בגליליאו ישנו גם ראיון עם פרופ’ אבשטיין, ששם הוא מסביר (וזו תגובה לרחל) שגם אם הסיבות במשחק הדיקטטור הן אחרות, אין זה משנה, כיוון שאלטרואיזם מוגדר כירידה בפיטנס של הפרט לטובת האחר, ואין זה משנה מה הסיבות הפסיכולוגיות שמביאות אותו לעשות זאת (פחד, צורך לזכות באהבה והשערות נוספות שהועלו כאן).
כותרת המאמר וכותרת המשנה שלו אינן משקפות את תוכן המאמר. עיקר המאמר לא מסביר את (הייתרון האבולוציוני של) האלטרואיזם אלא מצביע על קשר בין תכונה זו לווריאציה גנטית מסויימת. המחברת שואלת: "יהא היתרון שמקנה האלטרואיזם אשר יהא, עולה השאלה: האם תכונה זו מעוגנת בגנים?" – זו שאלה רטורית – ברור שאם אלטרואיזם הוא בעל ייתרון אבולוציוני הוא מעוגן בגנים – השאלה רק באיזה (ועל כך יש תשובה בהמשך).
הדיון בתחילת המאמר על הסיבות האבולוציוניות של האלטרואיזם לוקה מאוד בחסר.
ברירת השאירים של המילטון אכן מקובלת בקרב הביולוגים (אגב אותו המילטון נתן את ההסבר מדוע בכלל יש סקס – כלומר מדוע התפתחה והשתלטה הרבייה המינית). המחברת טוענת שיש בעיה עם ההסבר של האלטרואיזם לפי המילטון – כי בטבע האלטרואיזם מופנה לא רק כלפי שאירים. קביעתה זו אינה נכונה. האלטרואיזם מופנה כלפי שאירים הרבה יותר מאשר כלפי זרים.
כפי שציין מיכאל – ברירת הקבוצות של ווין אדווארדס אינה מקובלת.
לגבי עקרון ההכבדה של זהבי – לא ברור מהטקסט מה הייתרון שמפיק פרט בכך שהוא מכביד על עצמו. כאן היה מקום להסביר שזה קשור בברירה זוויגית. לא קראתי דברים של זהבי על אלטרואיזם כהכבדה, אך ניתן גם לומר שפרט אלטרואיסט עשוי להיחשב אטרקטיבי בעיני הזוויג השני בגלל שהאלטרואיסט ייתרום לו ולקרובים לו ולאו דווקא בגלל הכבדה.
במשחק הדיקטטור, יכולים להיות להתנהגות פירושים נוספים, כמו הצורך לזכות באהבה מהאחר, או הפחד מהאחר.
ב"משחק הדיקטטור" יכולים להיות לתופעה פירושים נוספים: כמו שהצורך באהבה גדול יותר – ולכן התחלק. יש אפשרות גם שפחד ממנו.
ראיתם את הסרט "חזרתו של האירווקס"?
יהיו במקום תהיינה.פרדיקציות
אילו תיאוריות מטומטמות. הייתי מצפה שלתופעה מורכבת תהיינה הסברים קצת יותר רציניים מלשמור על הגנים. בכלל כל התיאוריות וההסברים העלובים של הביולוגים האבולוציוניים( ההסברים הטילאולוגיים) הן כאלו. לתיאוריות האלו אין פרידיקציות כלל ולא בטוח מה ערכן המדעי
יהודה:
הברירה הקבוצתית (בהגדרתה המקובלת – כברירה הפועלת על מינים שלמים) נפסלה על ידי המדענים ובצדק.
יש לכך הרבה נימוקים אבל אחד מהם הוא שמנגנון זה סובל מן הבעיה שתיארת כדי לפסול את המילטון באופן הרבה יותר קשה שהרי כדי שלמין מסוים תהיה תכונה המגנה עליו כמין, חייבת תכונה זו להתפשט עוד לפני כן בכל הפרטים ונשאלת השאלה איך היא תעשה זאת אם היא מזיקה לפרט (הרי אין מוטציה של מין. מוטציות מתרחשות תמיד ברמת הפרט!).
החיסרון עליו מצביע המאמר בתורת המילטון נובע מאי הבנה. ברירת קרובים חייבת “לזלוג” למי שאינו קרוב וכבר דיברתי על כך בתגובות אחרות.
כיצד יכול בעל חיים לזהות איזה בעל חיים אחר קרוב לו?
אין לו שום דרך לעשות זאת באופן וודאי. כל מה שהוא יכול לעשות זה להתבסס על סמנים מסוימים שמקורם גנטי.
סמנים אלה יאפיינו אמנם את קרוביו אבל סביר ביותר שיאפיינו גם פרטים אחרים במין – פרטים שאינם קרובים.
המונח “ברירת קרובים” מתאר את היתרון האבולוציוני של סוג זה של ברירה אבל האילוצים הטכניים גורמים לה להפוך בפועל ל”ברירת דומים”. זה מקרה פרטי של מה שאני מכנה מזה שנים רבות “תוצאת לוואי” ובשנים האחרונות החל גם ריצ’ארד דוקינס להשתמש במונח זה.
עיקרון ההכבדה הוא, לדעתי, שגוי במרבית היישומים שלו אבל לא אכנס לנושא זה כאן כי דווקא בתחום ההתנהגות (ואלטרואיזם הוא התנהגות) הוא יכול לתפוס במקרים מסוימים ותוך הסתייגויות רבות. אם הדיון יתפתח בכוון זה אולי אפרט יותר.
אז איך בכל זאת רוכשת אוכלוסיה תכונה שנראית כבלתי מועילה או אפילו מזיקה לפרט?
דוגמת הטעם הרע של הפרפר אולי אינה המקרה הכי מתאים להסבר כיוון שהיא עלולה להיות פשוטה מדי. הרי לא ברור שהטעם הרע מזיק לפרפר באופן כלשהו. בוא נתמקד בתכונות שנראות כממש מזיקות לפרט (ומן הסתם נקבל כך תשובה גם לטעם הרע).
למשל הדוגמה המובאת במאמר – אלטרואיזם.
חייבים להבין שכשתכונה מזיקה לפרט רק מעט, עדיין נשארים לו סיכויים להתרבות. אולי פחות סיכויים מלאחרים אבל פעמים רבות לא הרבה פחות.
לכן, אם פה ושם מתרחשת מוטציה המביאה לאלטרואיזם, סביר שפה ושם תיווצרנה משפחות אלטרואיסטיות. למשפחות אלו כבר עשוי להיות יתרון אבולוציוני מסוים וזאת לפחות משני טעמים.
האחד הוא שפגישותיו של פרט עם בני משפחתו תדירות יותר (פשוט עניין של פיזור גיאוגרפי) מפגישותיו עם אחרים. השני הוא שאם האלטרואיזם מופנה כלפי הפרטים הדומים (אלה שניחנו במאפיין בר חישה מסוים) הרי סביר שבני משפחתו של הפרט ייהנו מן האלטרואיזם שלו יותר מן האחרים.
בסופו של דבר השאלה היא, לכן, כמה התכונה מכבידה על הפרט וכמה היא תורמת למשפחתו. ביחסים מספריים מסוימים נוצרת הסתברות גבוהה להשתלטות התכונה על כל המין.
אתה יכול להבין עכשיו מדוע סייגתי את הגדרתי ל”ברירה קבוצתית (בהגדרתה המקובלת)” שהרי מילולית, גם למנגנון שאני מתאר ניתן, בהצדקה מסוימת, לקרוא “ברירה קבוצתית” רק שהוא משלב בתוכו שני עקרונות שהם כמותיים ביסודם – מידת הנזק לפרט ומידת התועלת לקבוצות קטנות מאד (בסדר גודל של משפחה).
זכור לי שראיתי פעם מאמר שעסק באלטרואיזים (נידמה לי שהוא פורסם באחת מחוברות "מחשבות" של מכוןן ויצמן). במאמר זה בדקו את התופעה בה ציפורים טורפות פרפרים ממין מסוים שטעמם רע. הציפור, לאחר שאכלה פרפר אחד ממין זה וירקה אותו, נימנעה מלטרוף פרפרים מאותו מין.
נשאלת השאלה:- מה זה עוזר לאותו פרפר מיסכן שטעמו אותו, הרי הוא מת ואתו אבדו גם הגנים שלו?
התשובה היא שזה עוזר למין שלו לשרוד בפניי הציפורים הטורפות.
האבולוציה לא אכפת לה מהפרט ומה שחשוב לה זו שרידות של כל קבוצת היצורים השייכת למין.
זאת שאלה קשה כיצד תכונה חשובה זו של טעם רע בפרפרים עוברת הלאה לדורות הבאים. לצערי זה הדבר החשוב ולא ראיתי זאת במאמר.
הם ניסו להסביר זאת בעזרת התיאוריה של המילטון, הגורסת שהתחרות מתקיימת בין הגנים,ולכן די לאלטרואיסט שקרוביו שורדים ויעבירו את הגנם שלו. תשובה לא מספקת אותי.הפתרון טמון בתיאוריה האחרת, המכונה "הברירה הקבוצתית", שפיתח החוקר הבריטי ורו וין-אדוארדס שנשענת על העיקרון שהתחרות היא בין קבוצות, ולפיכך יש יתרון למעשים אלטרואיסטיים הנעשים לטובת הקבוצה. אבל לא הוסבר כיצד זה נעשה. כל הדוגמאות שהובאו לא פתרו כיצד לדוגמא טעמם הרע של הפרפרים מתחזק מדור לדור ולא אובד עם מותם של הנאכלים, נושאי הגן של טעם רע. לכאורה – סתירה עם מנגנון העברת הגנים האבולוציוני.
שיהיה לנו שבוע טוב.
סבדרמיש יהודה