מגרמנית: אביעד שטיר, סדרת פילוסופיה ומדע בעריכת יהודה מלצר, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים
פרק 1
פריז, 29 באוקטובר 1675
אמונה אוֹפּטימית בקידמה, ומסעות חסרי מנוח
לא טוב להיות שקוע כל היום בהרהורים.
החשיבה מזיקה לבריאות, מֶטאפיזיקוּס.
מוטב שתתבונן במה שרוחש ומגרגר שם בקרקעית הבוצית.
דוּרְס גרינבַּיין, על השלג, או דקארט בגרמניה,
פרנקפורט, 2003
הזבוב
מן התקרה יוצא זבוב הבית לדרכו ברחבי הדירה, ואגב כך הוא משנה שוב ושוב, בתנועות חדות, את מסלול מעופו. התנועות שלו כבר מזמן אינן מאוד מהירות, הימים התקצרו, והזבוב נוחת בעצלתיים על אדן החלון. הקור משתק אותו, אבל כשהתנור מתחיל לחמם, הוא שב לעוף בחדר הקטן, המואר בלפידים ובנרות. ליד החלון יש עוד מקור חוֹם. על השולחן שלצידו פזורים שיירי אוכל, כוס עם קפה וסוכר. המזון המתוק מפתה את הזבוב להתעופף אל השולחן. שם מתחיל מקור החוֹם הכהה להתנועע. יד שהורמה על מנת להכות מטילה צל, והחרק נמלט במהירות הברק. בשעה שהאיש בעל היד מעַבֵּד בערך עשרים פְרֵיימים לשנייה, הזבוב מבחין באותו פרק זמן בכמאתיים תמונות. בעיניו, היד נעה באיטיות עצומה ‑ כמו בהילוך איטי ‑ אבל החרק המטריד כבר מזמן פרח לו לכיוון התנור. משם משקיף היצור הזערורי על הצל החם והגדול, הנראה כאילו הוא דבוק תמיד לכיסאו, ומשם הוא מתעופף שוב מפעם לפעם אל עֵבר הסוכר המצודד…
קפה, קצת יין ושפע של סוכר
אל השולחן יושבת דמות כפופה מאוד, קוראת וכותבת ללא לאות, ומדי פעם מגרשת ביד זבוב מציק, שאוהב סוכר ממש כמוה. כך נוכל לשַווֹת בעיני רוחנו את גוֹטפריד וילהלם לַייבְּניץ, כפי שישב ועבד, סביר להניח, באותו המקום מן הצהריים בלי הפוגה. על כל פנים, לו עצמו לא היה קשה לתאר את המתרחש מזווית הראייה של זבוב, שהרי לפי תפיסתו, העולם כולו עשוי משלל תפיסות של שחקנים שונים, שלכל אחד מהם נקודת מבט משלו. שלהי הקיץ, שבפריז של אותה שנה היה יבש במיוחד, חלפו בהדרגה זה‑כבר, ומזג האוויר הלך והצטנן. בלי תנור מוסק אי אפשר היה לשאת יום שלם שרובו עובר בישיבה. ובכל זאת, זהו אורח החיים המועדף על המלומד שבא מסקסוֹניה, אזור שהיום נמצא בחלק המזרחי של גרמניה.
לייבניץ הוא בן עשרים ותשע, גובהו ממוצע, הוא כחוש מעט ובעל שיער ערמוני. את עצמו הוא מתאר כאדם שקול למדי, שלא נוטה לאימפולסיביות ולא למרה‑שחורה, שׂכלו זריז בה‑במידה שתחושותיו ערניות. אבל יותר מכל הוא חושש שמא הישיבה המתמדת לצורך הלימוד וההֶעְדֵר של תנועה מַספקת עלולים יום אחד להביא עליו מוות בטרם עת. בשעות היום הוא שותה קפה ובו תועפות סוכר, אבל בערב רק קצת יין, שגם אותו הוא אוהב להמתיק מעט, לשמחת ליבם של הזבובים. בצרפת, שבה חל לוח השנה הגרגוריאני, היום יום שלישי, 29 באוקטובר 1675. לייבניץ גר בפוֹבּוּר סן זֶ'רְמֶן, ברחוב גָרַנְסְיֶיר הישר כסרגל, שאורכו כ‑220 מטר ‑ באותם ימים הרחוב נמצא עדיין מחוץ למרכז העיר.
באותו יום ג' אפרורי של סוף אוקטובר בפריז העלה לייבניץ על הנייר בפעם הראשונה סימן שעתיד לשנות את המתמטיקה מן היסוד. מה שהיום נחשב לחומר לימוד מתקדם במתמטיקה, ושבאותו היום נבע מן הקולמוס שלו, הוא סימן פשוט, הכורך בתוכו באופן מרהיב את הידע של טובי המתמטיקאים של המאה ה‑17, ועתיד להתפתח בידי ממציאו ולהפוך לסימן‑המפתח של שיטה מתמטית חדשה. הכוונה היא לסימן ʃ, גירסה מוארכת של האות s, סימן המוכר כיום כאינטֶגְרָל ‑ שיטה שבעזרתה ניתן לחשב באופן אלגנטי ולהציג באופן רב‑משמעות ובעזרת אותו תחשיב עצמו גם את שיפוען של עקומות, וגם את השטח שמתחת לעקומה. 29 באוקטובר של אותה שנה מסמן את אחת הפסגות בעבודתו רבת‑השנים של לייבניץ בתחום המתמטיקה האינפיניטֶסימָלית. כפי שיתברר בשבועות ובחודשים הקרובים, הסימן ʃ שהוא הנהיג ירים תרומה מכרעת לפיתוח שיטה חישובית חדשה, הפועלת באמצעות אינסוף גדלים זעירים ובמסגרת מנגנון נוסחאות קל להבנה. אבל הבה לא נקדים את המאוחר.
בערב שלפני אותו יום שלישי, לייבניץ כנראה שוב הלך לישון מאוחר. כמו שקרה לעיתים קרובות. "נשאר ער עד מאוחר בלילה ומאחר לקום", כך דיווח על עצמו. לעבוד בלי לאוּת אל עומק הלילה, בעת שאחרים כבר ישנים ‑ לזה הוא רגיל. כבר בערך שנה הוא עובד כאן בלילות בשקידה, ברחוב הפריזאי הצר והאפלולי, לא הרחק מגני לוּקסמבּוּרג. אבל איך התגלגל לייבניץ לפריז?
הדרך מסקסוניה הנידחת עד לכאן לא היתה יכולה להיות עשירה יותר בהרפתקאות. הוא נולד בלייפּציג ב‑1646 בבית של אקדמאים ‑ אמו היתה הבת של פרקליט מפורסם, אביו נוטריון ופרופסור באוניברסיטה ‑ וגדל בתקופה של תהפוכות אינטלקטואליות ומדיניות. חלקים גדולים ממרכז אירופה היו אז עיי חורבות. מלחמת שלושים השנים (1618‑1648), שזרעה הרס בכל, כבר הסתיימה, אבל השאירה מאחוריה יבשת מפוררת ונצרות משוסעת לשניים, שאין בה כמעט אף זרם פשרני. כמו כן, האחידוּת של האמונה‑והתבונה איימה לקרוע לגזרים את המדעים החדשים המתעוררים, ילודי הרציוֹנליזם והאֶמפּיריציזם. בגיל שמונה, בספרייה הביתית, ללא עזרה ‑ אביו מת שנתיים קודם לכן ‑ הנער המבריק לימד את עצמו יוונית, לטינית ועברית, בלע ספר אחרי ספר, ואת חלקם אפילו למד בעל‑פה.
בתחילה היה נדמה כי הצעיר המחונן ילך בדרכי אביו; הוא למד פילוסופיה ומשפט בעיר הולדתו ואז באַלְטְדוֹרף שליד נירְנְבּרג. אבל אחרי שסיים את הדוקטורט ואת ההַבּיליטַציה (שלב שמקביל במידת‑מה לפּוֹסט‑דוקטורט של ימינו ונהוג עד היום בכמה ארצות), הוא ויתר על הפּרוֹפסוּרה שהוצעה לו, ובמקום זה ‑ מאחר שחיפש בלי הרף ידע חדש כדי לספוג אותו אל תוכו ‑ יצא למסעות. ללא שום תוכנית מעשית, אבל עם התעניינות בכל דבר ובכל אדם, הוא נסע תחילה לכיוון הולנד, רק כדי להיתקע בפרנקפוּרט, ואחר‑כך, ב‑1668, במַיינְץ. שם הוא הצליח להתקבל לשירותו של הנסיך‑הבוחר והארכיבישוף יוהאן פיליפּ פון שֶנְבּוֹרן ולהשתתף במיזם גדול יותר של רפורמה משפטית.
כבר במיינץ התגלה אופן העבודה הטיפוסי שלו: דילוגים לכאן ולכאן בין שאלות פוליטיות, דתיות ומדעיות רבות ומגוּונוֹת. בתור ילד של מלחמת שלושים השנה והתקופה שלאחריה, הוא ביקש למצוא דרכים להשכין פיוס באירופה המעורערת מבחינה פוליטית, לשוב ולאחד את הנצרות, ולעודד את הקידמה בכל ענייניהם של בני‑האדם ובכל תחומי התרבות. התפשטות עולמית של האמונה הנוצרית המיוסדת על אדני התבונה; קידום הרווחה הכללית; שיפור החיים באמצעות מדע וטכנולוגיה ‑ כל חייו יהיה לייבניץ מחויב לאידיאלים הללו.
אבל איך משיגים את כל זה? לייבניץ היה זקוק לתפיסה מדעית אוניברסלית ולהרבה בעלי‑ברית: מלומדים קרובים אליו בהשקפתם, ובמיוחד תומכים רבי‑עוצמה. וכל זאת, אם אפשר, באחת מן הערים הגדולות של אירופה. לייבניץ לא היסס אפוא כשנפלה בחלקו ההזדמנות, באביב 1672, לנסוע בשליחות דיפלומטית לפריז, ולהשתתף שם בַּמאמץ להרחיק את השלטון הצרפתי ממלחמה נגד הולנד וגרמניה. הוא פיתח תוכנית לכיבוש מצרים במבצע צבאי בידי לואי ה‑14 ‑ לא רק כדי שהמלך הרעֵב‑לכוח יימנע ממתקפה לכיווּן מזרח, אלא גם כדי להציב את צרפת באופן אסטרטגי בעמדה המאפשרת לה להתקדם אל האוצרות של הודו ודרום‑מזרח אסיה. לשם כך לייבניץ הציע אפילו לחפור תעלה בין הים התיכון לים סוף. אלא ש"התוכנית המצרית", שהקדימה בשנים רבות את הרעיון של תעלת סואץ אבל לא הגיעה מעולם אל אוזנו של מלך צרפת, נעשתה מיותרת לבסוף זמן קצר לאחר מכן, כשצרפת כן פלשה אל ארצות השפלה.
אין דבר, חשב לעצמו לייבניץ; העיקר שהוא בפריז, שהיא ‑ לצד לונדון ‑ מרכז המדע והתרבות של אירופה. בבירת צרפת חיו אז כמעט חצי מיליון איש, ולייבניץ מצא את עצמו מתגורר בליבה של מטרופולין מודרנית. ברחובות ובשדרות נעו אינספור כרכרות ומרכבות. אפילו אחרי רדת החשיכה לא פסקה התנועה. הרחובות היו מוארים במנורות שמן, שהודלקו מחדש מדי ערב: פריז היתה הכרך הראשון בעולם שהיתה בו תאורת רחוב בקנה‑מידה נרחב.
לייבניץ היה מחושמל, וצלל בהתלהבות אל מערבולת המודרניוּת העירונית. הוא היה מלא תאוַות עשייה, וחיפש את קירבתה של האֶליטה החברתית והמדעית ‑ בראש ובראשונה האקדמיה למדעים, שם עבדו וחקרו טובי המוחות המדעיים. הוא רקם קשרים עם כמה מחברי האקדמיה, ונפגש בין השאר עם הספרן המלכותי פְּייר דה קַרְקָווי (Carcavy), עם ג'וֹבאני דומֶניקו קָסיני (Cassini), שעבד במצפה‑הכוכבים של פריז, והוזמן גם לחוגי הדיונים בביתו של התיאולוג והפילוסוף הידוע אנטואן אַרְנוֹ (Arnauld). כאן הוא הצליח אפילו לבוא במגע עם שר הכלכלה והמסחר רב‑העוצמה ז'אן‑בַּטיסט קוֹלְבֶּר (Colbert).
בפריז של אותה עת, הפילוסופיה של רֶנֶה דֶקארט היתה על כל לשון. חסידיו של דקארט חילקו את העולם, בדוּאַליזם מחמיר, לחומר ורוח, ואת החיוֹת הם חשבו לאוטומטים מכאניים. הם טענו כי יצורים חיים שאינם אנושיים, למרות מורכבותם, אינם שונים ביסודם ממנגנון של שעון או ממשאבת מים. באופן כללי, פריז התרבותית והמדעית התלהבה מאוטומטים וממכונות, והנוכחות שלהם בחיי היומיום הלכה וגברה ‑ אם בדמות צעצועים אוטומטיים בחדרי הילדים של משפחות האצולה, אם במכונות המצור של הצבא, אם כשעונים עם דמויות מתנועעות בחצרות המלכוּת, ואם כעוגבים הידראוליים בכנסייה. מומחים למכאניקה עדינה עמלו על בניית רובוטים שניתן להשתמש בהם. על הבמה הועלו הצגות בביצוען של מכונות מתנועעות, וברחוב של לייבניץ גר אלכסנדר דה רְיֶיה (Rieux), מרקיז סוּרְדֵיאַָק, שהיה מחסידיו וממקימיו של תיאטרון המכונות.
גם לייבניץ, שעמד לחקור בפריז את מורשת דקארט, הוקסם מן העולם הזה של אוטומטים, אבל שלא כמו הקַרטֶזיאנים (חסידי דקארט) הוא לא ראה את הטבע ואת החיים כמנגנונים מכאניים מורכבים. התודעה והנפש לא היו בעיניו בשום אופן נחלתם הבלעדית של בני‑האדם ‑ הן נוֹכחוֹת בטבע כולו, אם גם ברמות שונות. לכך התכוון לייבניץ כשאמר כי לעולם כולו יש נשמה. אפילו יצורים זערוריים כמו פרעושים או זבובים אינם סתם אוטומטים קהים, אלא יש להם מוּדעוּת ותפיסה ‑ גם אם בצורה פשוטה ובסיסית מאוד, ואחרת משלנו.
הנוֹירוֹבּיוֹלוֹגים בימינו מסכימים עם לייבניץ: ניסויים בהשתלת אלקטרודות מראים כי לזבובי הבית יש יכולות קוֹגניטיביוֹת יסודיות וצורה פרימיטיבית של תודעה. כמובן, גם לייבניץ הרגיש כי הזבובים הם יצורים מעיקים, שמתחרים בו על הסוכר החביב עליו, אבל שלא כמו הפילוסופים הקרטזיאנים, הוא לא ראה בהם מכונות מעופפות ותו לא.
עוד בנושא באתר הידען:
