ד”ר אלון זסלבר ועמיתתו למחקר ד”ר יפעת אליעזר מהאוני’ העברית, הצליחו לגרום לתולעים לקשר בין מצוקת רעב לריח אהוב, וכתוצאה מכך הן הפסיקו לאהוב את הריח וקישרו אותו למצבי מצוקה. במקביל, מצאו החוקרים את תאי העצב בהם שמור הזיכרון הטראומטי
אנשים שחוו אירוע טראומטי ומתמודדים עם הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD) עלולים לפתח סימפטומים קשים. הם מרגישים, חושבים, ואפילו חווים מחדש את שחוו באירוע הטראומטי. אותם רגשות מצוקה מן העבר יכולים להתעורר בתגובה לכל מיני גירויים חיצוניים אשר מקושרים לאירוע הטראומטי, כגון צלילים, תמונות, או ריחות. אנשים עם הפרעות כאלו חשים שוב ושוב שהם נתונים בסכנה בכל פעם שאותו זיכרון מתעורר, וינסו להגן על עצמם באמצעים שונים מפני התרחשות טראומטית דומה.
מחקר חדש שבוצע במחלקה לגנטיקה במכון למדעי החיים שבאוניברסיטה העברית, בהובלת החוקר ד”ר אלון זסלבר ועמיתת המחקר ד”ר יפעת אליעזר, ופורסם בגיליון האחרון של כתב העת Current Biology, מצא כי תולעים מסוג ‘סי אלגנס’ (C. elegans) מסוגלות לקשר ריח עם זיכרון של אירועים טראומטיים. לתולעים, מסתבר, יש יכולת לימוד אסוציאטיבי (הקשרי) בדיוק כפי שיש לבני אדם. “מנענו מתולעים אוכל במשך יממה אחת בלבד ובמקביל חשפנו אותן לריח שאותו הן דווקא אוהבות, ושבאופן טבעי הן מיד מתקבצות סביבו. הקישור בין מצוקת הרעב לריח האהוב גרם לכך שהריח לא היווה עוד גורם משיכה עבורן. למעשה, התולעים קישרו בין הריח האהוב למצוקה והתרחקו ממנו”, מספר ד”ר זסלבר.
בהמשך המחקר בחנו החוקרים את יכולת הניבוי, וכפועל יוצא, את יכולת ההתמודדות של התולעים עם מצבי מצוקה עתידיים. “רצינו לדעת האם עצם ההיזכרות במצב טראומטי שהתרחש בעבר מאפשר לחיות להתכונן מבעוד מועד למצוקות שכנראה עתידות לבוא: קודם לימדנו את התולעים לקשר בין הריח למצוקת הרעב, ולאחר שאוששנו אותם מן הרעב, חשפנו את התולעים לאותו הריח שוב. להפתעתנו, ולמרות שהתולעים היו שבעות למדי, הריח גרם לתולעים להבין שככל הנראה עתות מצוקה וחוסר מזון עתידים לחזור. כתוצאה מכך, הן החלו להפעיל במהירות גנים מיוחדים שעזרו להן לשרוד מצבי מצוקה שהפעלנו עליהם רק כעבור מספר שעות. כך שיכולת הזיכרון הקנתה להם כושר ניבוי והכנה מראש למצבים עתידיים”, מספר ד”ר זסלבר.
נראה שיכולות כאלו של למידה, זיכרון, וניבוי העתיד התפתחו במהלך האבולוציה מתוך צורך הישרדותי: אנו שומרים במח ידע, שמתבסס על ניסיון החיים שלנו, כדי שבעתיד נוכל לקבל החלטות בצורה מושכלת. אלא שהפרעות חרדה, כמו למשל PTSD, מתפתחות מתגובת יתר חריפה במיוחד למצבים טראומטיים שהתרחשו בעבר.
אחד היתרונות הגדולים בשימוש בתולעי ‘סי אלגנס’ היא העובדה שיש להם רק 302 תאי עצב. “היה לנו מאוד מפתה להמשיך במחקר ולגלות איפה הזיכרון הטראומטי שמור”, מוסיף ד”ר זסלבר. “אחרי הכל, נדיר שנוכל להצביע על תא עצב מסוים ולומר: ‘הנה, כאן נמצא הזיכרון!” ואכן, החוקרים גילו את התאים הבודדים שבהם שמור הזיכרון. “כדי להוכיח זאת השתמשנו בכלים מתקדמים של הנדסה גנטית כדי להפעיל או לשתק תא עצב בודד בחיה. באחד מהניסויים השתמשנו בטכנולוגיה בשם אופטוגנטיקה, המאפשרת להפעיל תאי עצב באמצעות אור, ובכך להחליף את הצורך בשימוש בריח כדי ‘להעלות’ את הזיכרון. גילינו שמספיק להפעיל תא זיכרון אחד כדי לגרום לתולעים להיזכר בטראומה ולהיכנס למצב של היכון לקראת המצוקה הקרבה לבוא”.
קבוצת המחקר של ד”ר זסלבר חוקרת כעת את השינויים המולקולריים המתרחשים בתוך אותם תאי עצב שמאחסנים את הזיכרון הטראומטי. פיצוח השינויים הללו יאפשר בעתיד לפתח גישות טיפוליות במאמץ להקל, ואולי אף לרפא, הפרעות חרדה, כולל תסמיני פוסט טראומה שהתפתחו בחיילים שהשתתפו בקרבות קשים וטראומטיים.
