האם ישראל תוכל להאכיל את עצמה?

מחשבות על חקלאות ישראלית בצל שינוי האקלים העולמי

גדעון בכר ומוטי קפלן, זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה

סל הקניות שחזרנו עמו היום מהסופר היה דל ועלוב במיוחד ויקר להחריד: קומץ קלמנטינות במחיר של עשרות שקלים וכמה מלפפונים ועגבניות במחירים דומים. לחם רגיל לא היה, רק פיתות מקמח תפוח אדמה שעלו 25 שקל כל אחת. זה כל מה שהצלחנו למצוא, כיוון שהמדפים של תוצרת חקלאית טרייה היו ריקים כמעט לגמרי.

נכון, זה לא באמת מה שקרה היום, אבל תסריט כזה עלול בהחלט להתרחש בישראל כתוצאה משילוב של כמה תופעות: הקטנה ניכרת ומכוונת של השטחים החקלאיים בארץ, והשפעות שינוי האקלים, שיביאו לעלייה דרמטית במחירי המזון בעולם.

בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה מתרחבת של כרסום משמעותי בהיקף השטחים החקלאיים, בעיקר במרכז המדינה, לטובת בניית בתי מגורים ותשתיות. בתוך כעשרים שנה הצטמצמו שטחי החקלאות בישראל בשיעור ניכר. בראשית שנות האלפיים קצב הבנייה על שטחים חקלאיים עמד על כ-10,000 דונם בשנה, והוא מתמיד ועולה. קצב זה עשוי אף לגבור על מנת לענות על החלטת הממשלה ליצירת מלאי תכנוני בן כ-2.6 מיליון יחידות דיור עד שנת 2040.

אמנם, חלק מהתכנון צפוי להיות בהרוויה ובציפוף הרקמה הבנויה באמצעות פינוי בינוי, בנייה לגובה ועוד, אך חלקו העיקרי אמור להיבנות על גבי שטחים פתוחים – בעיקר שטחי עיבוד חקלאי שיוסבו על פי התכנון לשטחים בנויים.

למה סין חוכרת אדמה באפריקה?

כיום חיים בישראל כ-9 מיליון בני אדם תחזיות גידול האוכלוסייה לשנת 2040 מורות על גידול של יותר מ-3 מיליון נפש. נכון להיום ישראל מספקת חלק ניכר מתוצרת המזון הנדרשת לאוכלוסייתה בעצמה, אך עם הצטמצמות השטחים החקלאיים, ועם העלייה בהיקף האוכלוסייה, יידרשו שטחים בהיקף ניכר על מנת לספק את הדרישות.

המחשבה המנחה את מגמת הכרסום בשטחים חקלאיים היא שניתן לוותר על שטח חקלאי כדי להגביר את היצע הקרקעות לדיור באזורי הביקוש. בה בעת, מתחזקת הקריאה להניח לכוחות השוק לעשות ככל שעולה על רוחם בתחום של אספקת המזון ולפתוח את השוק המקומי ליבוא ללא מגבלות מחו”ל. הורדת נטל המחירים על הצרכן נתפסת כמטרה עיקרית.

עם זאת, התומכים בהמרת שטחי חקלאות לשטחים בנויים ובפתיחת השוק ליבוא בלתי מבוקר של מוצרים חקלאיים מתעלמים, בין השאר, מהשפעות שינוי האקלים על ייצור מזון בעולם. שהרי, פגיעה בייצור החקלאי כבר ניכרת היטב במקומות רבים בעולם, בעיקר במדינות הנתונות לתנודות משקעים, מדינות על ספר המדבר ובאזורים המושפעים מעליית פני הים, שיטפונות ואירועי קיצון. ברור שהתחרות על אדמה פורייה ומים רק תלך ותגבר ועמה עליית מחירים ומחסור. בייחוד לאור העובדה שאוכלוסיית העולם צפויה להוסיף עוד כשני מיליארד בני אדם עד שנת 2050, בד-בבד עם דרישות גוברות למוצרים חקלאיים למזון לבני אדם, בע”ח ולתעשייה.

מדינות אחדות זיהו זה מכבר את המגמה והחלו בחכירת קרקעות חקלאיות ומקורות מים סמוכים מעבר לגבולותיהן – כדי לספק את צורכיהן ולהבטיח את ביטחונן התזונתי. סעודיה, לדוגמה, שסובלת מהידלדלות מאסיבית של האקוויפרים שלה, חכרה אלפי דונם של קרקע חקלאית בארה”ב כדי לגדל בה אלפלפה, לשם האכלת הפרות במשק החלב שלה. סין, הסובלות מתהליכי מדבור קשים, חוכרת זה שנים קרקעות באפריקה כדי לגדל בהם פירות וירקות הנשלחים בחזרה למולדת. ויש עוד דוגמאות רבות.

לשמור על הנכסים החקלאיים
מעבר לאירועים הגיאו-פוליטיים והשינויים הגיאו-אקלימיים, יש סיבה נוספת להעדיף יצור מקומי של מזון: בריאות הציבור. הסתמכות על מזון טרי, איכותי, ובעל יתרונות תזונתיים מובהקים, עדיפה על פני שינוע מזון ממרחק, המאבד את איכותו וטריותו.

מעבר לכך, לשימור השטחים החקלאיים יש יתרונות נוספים על ייצור מזון – באספקת ריאות ירוקות לאוכלוסייה המצטופפת, ביצירת נופים פתוחים, רחבים ושלווים, הנצפים מהעיר ומהכבישים הראשיים, כערך תרבותי וזיכרון היסטורי לאומי של נופי ראשית ההתיישבות ושל עברה החקלאי ההיסטורי של ארץ ישראל, כמסדרון אקולוגי בין שמורות טבע, ועוד. יצוין כי במרבית ארצות אירופה נהוג סיוע ממשלתי לחקלאות, בגין התרומות החיצוניות הללו, שהן מעבר לייצור המזון (דבר המהווה חלק אינטגרלי ממדיניות הסביבה והחקלאות של מדינות OECD). ראוי שגם בישראל יוטמעו בקרב המשרדים הנוגעים בדבר (משרדי האוצר, החקלאות והגנת הסביבה) עקרונות המדיניות הנדרשת לשמירה קפדנית על נכסיה החקלאיים של המדינה.

ומה באשר לפתרון בעיות הדיור? הצורך בתוספת דירות, שטחי תעסוקה ותעשייה אמנם קיים, ומתן מענה לצורך זה הוא חובתה המובהקת של המדינה, אך פתרון זה אינו חייב להיות דווקא על חשבון שטחים פתוחים וחקלאיים. ערי ישראל מרווחות ודלילות, וחלק גדול מהבנייה החדשה היא עדיין בעלת אופי כפרי, פרברי, צמוד קרקע ובזבזני. מערכת התכנון לצורותיה במדינה, הוכיחה זה מכבר כי ניתן וראוי להתכנס בערים הקיימות, להגדיל את הצפיפות, בד-בבד להעלאת רמת החיים העירונית, ולעבור מתרבות כפרית-פרברית, לתרבות עירונית מטרופולינית. ברוח זו נוקטות תכניות המתאר הארציות, הקוראות למניעת בזבוז וכרסום בשטחים החקלאים, והתכנסות אל הרוויית הערים הקיימות. מובן שלשם כך נדרש גם פיתוח מערכות להסעת המונים, תחבורה ציבורית, כמקובל במדינות מתוקנות.

ישראל חייבת לקחת מגמות ותהליכים אלו בחשבון, כדי לספק את הביטחון התזונתי הדרוש לאוכלוסייתה. עליה גם לנקוט במדיניות מחמירה בהגנה על שטחים חקלאיים ושימורם, כמו גם של השטחים הפתוחים בכלל במדינת ישראל. אסור לנו להגיע למצב בו נהיה תלויים באופן בלעדי ביבוא מזון מחו”ל. אלא עלינו לנקוט בכל הצעדים הנדרשים לעודד ולחזק את החקלאות בין אם הם רגולטוריים, פיננסיים, תמיכה בחקלאות הישראלית, שימור הידע והמומחיות בצורות סיוע מגוונות, כמקובל בעולם.

מאמר מעניין ביותר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת המדעי, אקולוגיה וסביבה, שמצא שבתנאים הנוכחיים, ועם שינויים קלים יחסית בייצור המזון, מסוגלת החקלאות הצמחית בישראל לספק ביטחון תזונתי לאזרחיה. מכאן, ועל אחת כמה וכמה, חובה עלינו לשמר את יכולות הייצור החקלאיות במדינה ובראשן הגנה על השטחים החקלאיים.

גדעון בכר הוא שגריר ורח”ט אפריקה במשרד החוץ ומרצה בנושא השלכות שינוי האקלים על יחסים בינלאומיים במרכז הבינתחומי בהרצליה.

מוטי קפלן הוא מתכנן, יועץ למנהל התכנון במשרד האוצר בנושאי תכנון מתארי ארצי, ולממשלות באפריקה, בדרום אמריקה וב-UNDP בנושאי חקלאות, סביבה, ודרכי התמודדות עם איומי שינוי האקלים.