האם מחסור במזון ימוטט את האנושות?

הסכנה הגדולה ביותר שנשקפת ליציבות העולם היא האפשרות שמשבר מזון במדינות עניות, הנגרם בשל תנאי הסביבה ההולכים ומדרדרים, יביא לנפילת ממשלות

מאת לסטר ר' בראון

אחד הדברים שאנשים הכי מתקשים בו הוא לחזות שינויים פתאומיים ולהיערך להם. בדרך כלל אנחנו משערים את הבאות על פי מגמות שהיו בעבר. הרבה פעמים הגישה הזאת פועלת היטב. אבל לפעמים היא נכשלת כישלון חרוץ, ואנשים סופגים מהלומות שלא ציפו להן, כדוגמת המשבר הכלכלי הנוכחי.

לרובנו הרעיון שהתרבות האנושית תתפורר בוודאי נראה מגוחך. מי מאתנו לא יתקשה להעלות ברצינות על הדעת סטייה כה שלמה ומוחלטת מן ההתנהלות הצפויה לכאורה של חיינו הרגילים? אילו ראיות יוכלו לגרום לנו לשעות לאזהרה חמורה כל כך, ואיך עלינו להגיב לה? כבר התרגלנו לרשימה ארוכה של אסונות שהסיכויים להם נמוכים כל כך, עד שאנחנו כמו מתוכנתים לבטל את כל ההתרעות בנפנוף ידיים: בוודאי, האנושות עלולה להידרדר לתוהו ובוהו, ואפשר גם שכדור הארץ יתנגש באסטרואיד!

שנים רבות חקרתי מגמות עולמיות בחקלאות, באוכלוסייה, בסביבה ובכלכלה, ואת יחסי הגומלין ביניהן. השפעתן המשולבת של המגמות האלה והמתחים הפוליטיים שהן מייצרות מביאים לקריסה של ממשלות ומערכות חברתיות. והנה גם אני התנגדתי לרעיון שמצוקת מזון תפיל לא רק ממשלות יחידות כי אם את הציוויליזציה בעולם כולו.

אבל איני יכול עוד להתעלם מן הסיכון הזה. בשל הפגעים הסביבתיים המאיימים על כלכלת המזון העולמית, בעיקר ירידת מפלס מי התהום, סחיפת קרקע ועלייה בטמפרטורות, ואזלת ידנו בטיפול בהם, אני נאלץ להסיק שהתמוטטות כזאת אפשרית.

בעיית המדינות הכושלות

אבל למרבה הצער, די במבט מרפרף במדדי החיוניות של הסדר העולמי כיום כדי לאשש את טענתי. ואנחנו, בתחום מדעי הסביבה, העוקבים כבר יותר עשרים שנה אחר מגמות ההידרדרות הסביבתית, לא ראינו שום מאמץ של ממש להיפוך אף לא אחת מהן.

ב-6 מ-9 השנים האחרונות, הייתה תפוקת הדגנים העולמית קטנה מן התצרוכת, והדבר כפה צמצום מתמיד במלאים. בתחילת עונת הקציר של 2008, די היה במלאי הצבור העולמי (הכמות האגורה במחסנים בזמן תחילת הקציר) לספק 62 ימי צריכה בלבד, כמעט שיא שלילי. בשל כך האמירו מחירי הדגנים באביב ובקיץ של השנה שעברה לשיעורים הגבוהים ביותר שנרשמו מעולם.

הואיל והביקוש לאוכל גדל מהר מן ההיצע, האינפלציה הנובעת מכך במחירי המזון מפעילה לחץ כבד על ממשלות של מדינות שממילא מתנדנדות על סף אנרכיה. הרעבים, שאינם יכולים לקנות דגן וגם לא לגדל אותו בעצמם, יוצאים לרחובות. ואכן, אפילו לפני העלייה החדה במחירי הדגנים ב-2008, מספר המדינות הכושלות גדל [ראו עמודה משמאל]. רבים מן הקשיים שלהן נובעים מאי יכולתן להאט את גידול האוכלוסייה. אבל אם יוסיף מאזן המזון להידלדל, אומות שלמות יקרסו בקצב הולך וגובר. אנחנו בעידן גאופוליטי חדש. במאה ה-20 הסכנה העיקרית לביטחון הבין-לאומי הייתה סכסוכים בין מעצמות. היום אלה מדינות כושלות. לא ריכוז הכוח אלא היעדרו הוא שמסכן אותנו.

מדינה כושלת כשממשלתה אינה יכולה לספק ביטחון אישי ולהבטיח תזונה ושירותי רווחה בסיסיים כגון חינוך ובריאות. רבות מהן מאבדות את השליטה בחלק משטחן או בכולו. כשממשלה מאבדת את המונופול על השימוש בכוח, החוק והסדר מתחילים להתפורר. יש נקודת זמן שלאחריה השהות במדינה נעשית מסוכנת כל כך, עד שמגישי סיוע הומניטרי כבר אינם מוגנים בה ותכניות הסיוע מופסקות. בסומליה ובאפגניסטן, הרעת המצב כבר מאיימת על תכניות שכאלה.

מדינות כושלות הן בגדר דאגה בין-לאומית משום שהן מקור לטרור, לסמים, לנשק ולפליטים והן מאיימות על היציבות הפוליטית בכל מקום. סומליה, הראשונה ברשימת המדינות הכושלות ב-2008, נעשתה בסיס לשודדי ים. עיראק, החמישית ברשימה, היא חממה לאימון טרוריסטים. אפגניסטן, מספר שבע, היא ספקית ההרואין הגדולה בעולם. לאחר רצח העם הגדול ב-1994, היה לפליטים מרואנדה, ובהם אלפי חיילים חמושים, חלק בערעור יציבותה של המדינה הסמוכה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (השישית ברשימה).

התרבות העולמית נסמכת על תפקודה של רשת מדינות-לאום בריאות מבחינה מדינית, לבלימת התפשטותן של מחלות מידבקות, לניהול מערכת הכספים הבין-לאומית, לדיכוי טרור בין-לאומי ולהשגת עוד מטרות משותפות רבות. אם תקרוס המערכת המופקדת על מחלות מידבקות, כדוגמת שיתוק ילדים, דלקת ריאות נגיפית חמורה (SARS) ושפעת, האנושות תהיה בצרות. ברגע שמדינה כושלת, איש אינו מקבל עוד על עצמו את האחריות להחזר חובותיה למלווים מבחוץ. אם יתפרקו יותר מדי מדינות, נפילתן תאיים על יציבות התרבות האנושית כולה.

מחסור מזון ממין חדש

לגאות במחירי הדגנים בעולם ב-2007 ו-2008 ולסכנה שנשקפת ממנה ליכולת להבטחת די מזון יש מאפיין שונה, מדאיג יותר, שלא אפיין את עליות המחירים שהיו בעבר. במחצית השנייה של המאה ה-20 עלו מחירי הדגנים באופן תלול כמה פעמים. ב-1972, לדוגמה, עמדו הסובייטים על דלות הקציר אצלם מבעוד מועד, ורכשו בסתר חלק נכבד מן החיטה בעולם. כתוצאה מכך הוכפלו מחירי החיטה בשאר העולם ואף יותר מזה, והדבר הביא גם לעלייה במחירי האורז והתירס. אבל הזעזוע הזה ועליות מחירים אחרות נגרמו מאירועים מסוימים: בצורת בברית המועצות, היעדר גשמי מונסון בהודו, גל חום שצמצם יבולים ב"רצועת התירס" של ארצות הברית. והעליות היו לזמן קצר: בדרך כלל שבו המחירים לשיעורם הרגיל בעונת קציר הבאה.

לעומת זאת העלייה האחרונה במחירי הדגנים בעולם נובעת ממגמות שינוי עולמיות, ולכן קטן הסיכוי שהמחירים ירדו אם לא יתהפכו המגמות עצמן. מצד הביקוש, המגמות הן התווספות מתמדת של 70 מיליון נפש בשנה, גידול במספר האנשים שרוצים להתקדם בשרשרת המזון ולצרוך מוצרים ממשק החי שהפקתם דורשת הרבה דגן [ראו "המבורגר חממה" מאת נתן פיאלה, סיינטיפיק אמריקן ישראל, יוני-יולי 2009]; והסבת חלק נכבד מן הדגן בארצות הברית לייצור אתאנול כדלק.

הביקוש הנוסף לדגנים בשל עלייה ברמת החיים שונה מאוד ממדינה למדינה. תושבי מדינות שההכנסה בהן נמוכה, ושם הדגנים מספקים 60% מתצרוכת הקלוריות, כמו הודו למשל, צורכים באופן ישיר כ-500 גרם דגן ביום. בארצות עשירות, כמו ארצות הברית וקנדה, צריכת הדגנים לנפש גדולה כמעט פי ארבעה, אבל כ-90% אחוזים מהם נצרכים בעקיפין, על ידי צריכת בשר, חלב וביצים שמקורם בחיות משק שאוכלות דגנים.

הפוטנציאל להגברת הצריכה בקרב בעלי הכנסה נמוכה עצום. אבל הפוטנציאל הזה מתגמד לנוכח הביקוש שאינו יודע שובע לדלק מכוניות על בסיס תבואה. רבע מיבול הדגנים בארצות הברית השנה, כמות שדי בה להאכיל 125 מיליון אמריקנים או חצי מיליארד הודים בשיעורי הצריכה הנוכחיים, ישמש לייצור דלק למכוניות. ואולם, אפילו אם כל יבולי הדגן בארצות הברית יופנו לייצור אתאנול, הם יספקו לכל היותר 18% מצורכי הדלק לתחבורה בארצות הברית. די בכמות הדגן הדרושה למילוי מכל של 95 ליטרים של רכב דו-שימושי, SUV, באתאנול כדי להזין אדם במשך שנה.

בגלל המיזוג שנעשה בשנים האחרונות בין משק המזון למשק האנרגיה, אם דגן למאכל שווה פחות מדגן לאנרגיה, השוק ינתב אותו לכלכלת האנרגיה. הביקוש הכפול הזה מביא לתחרות קשה על היצע הדגן בין אנשים ובין מכוניות, ולבעיה מדינית ומוסרית חמורה מאין כמוה. ארצות הברית, בניסיון מוטעה לצמצם את התלות בנפט ממדינות אחרות על ידי החלפתו בדלקים העשויים מדגנים, גורמת לערעור הבטחת המזון בעולם בהיקף חסר תקדים.

מחסור במים פירושו מחסור באוכל

ומה באשר להיצע? שלוש המגמות הסביבתיות שמניתי קודם לכן – המחסור במים מתוקים, אובדן הקרקע העילית ועליית הטמפרטורות בשל ההתחממות הגלובלית (ותוצרים אחרים שלה) – מקשים עוד ועוד את הגדלת היצע הדגן העולמי במהירות שדי בה להדביק את הביקוש. מבין השלוש, התפשטות המחסור במים היא המגמה המאיימת באופן המידי ביותר. האתגר הגדול כאן הוא ההשקיה, שמכלה 70% מן המים המתוקים הנצרכים בעולם. במיליוני בארות בארצות רבות שואבים כעת מים ממאגרים תת-קרקעיים מהר מכפי שמי הגשמים מחדשים אותם. התוצאה היא ירידה במפלס מי התהום בארצות שמחצית אוכלוסיית העולם מתגוררת בהן, ובהן שלוש יצרניות הדגן הגדולות: סין, הודו וארצות הברית.

בדרך כלל, רוב האקוויפרים יכולים לשוב ולהתמלא, אבל אחדים מן החשובים שבהם דווקא אינם יכולים: אקוויפרים "מאובנים", הקרויים כך משום שאגורים בהם מים מזמנים עתיקים והם אינם מתמלאים מחדש במי גשמים. באקוויפרים האלה, ובהם אקוויפר אוגללה הגדול המשתרע מתחת למישורים הגדולים של ארצות הברית, האקוויפר הסעודי והאקוויפר העמוק שמתחת למישור צפון סין, הידלדלות פירושה קץ לשאיבה. באזורים צחיחים, אובדן כזה עלול לסתום את הגולל על החקלאות בכלל.

בסין, מפלס מי התהום מתחת למישור צפון סין, שבו מגדלים יותר ממחצית החיטה ושליש מן התירס של סין, צונח במהירות. שאיבת יתר כילתה שם את מרב המים באקוויפר רדוד, מה שאילץ את חופרי הבארות לפנות לאקוויפר העמוק שאינו מתחדש. דוח של הבנק העולמי צופה "תוצאות הרות אסון לדורות הבאים" אם לא ימהרו להשיב את האיזון בין היצע המים ובין צריכתם.

הואיל וירדו מפלסי מי תהום ובארות מי השקיה יבשו, יבול החיטה בסין, שהוא הגדול בעולם, פחת ב-8% מאז השיא של 123 מיליון טונות ב-1997. מאז פחתה גם תפוקת האורז בסין ב-4%. ייתכן שהאומה הגדולה בעולם תתחיל בקרוב לייבא כמויות גדולות של דגן.

אבל מצוקות המים בהודו מדאיגות עוד יותר. שם המרווח בין צריכת מזון ובין הישרדות צר יותר. מיליוני בארות להשקיה גרמו לירידת מפלס מי התהום כמעט בכל המדינות בהודו, כפי שדיווח פרד פירס בכתב העת New Scientist:

מחצית מן הבארות המסורתיות בהודו, החפורות ביד, ומיליוני בארות צינור רדודות באופן יחסי כבר יבשו, והדבר הביא לגל של התאבדויות בקרב הנסמכים עליהן. הפסקות חשמל מתקרבות לדרגה של מכת מדינה במדינות שבהן מחצית האנרגיה החשמלית משמשת לשאיבת מים מעומק של עד קילומטר אחד.

במחקר מטעם הבנק העולמי נמצא ש-15% מאספקת המזון בהודו נשענת על מי תהום. כלומר, 175 מיליון הודים צורכים דגנים המושקים מבארות שמימיהן יאזלו בקרוב. אם יוסיף היצע המים להצטמצם, הדבר עלול להביא למחסור מזון שאי אפשר להתמודד אתו ולסכסוכים חברתיים.

פחות אדמה יותר רעב

היקף המגמה המדאיגה השנייה, אובדן הקרקע העילית, מבהיל אף הוא. קרקע עילית נסחפת מהר מכפי שאדמה חדשה נוצרת בערך בשליש מן האדמות החקלאיות בעולם. השכבה הדקה הזאת ובה חומרים מזינים החיוניים לצמחים, מסד הציוויליזציה עצמו, נוצרה במשך זמן ארוך בקנה מידה גאולוגי, אבל עומקה בדרך כלל כ-15 סנטימטרים בלבד. שחיקתה ברוח ומים החריבה תרבויות קדומות.

ב-2002 העריך צוות של האו"ם את מצב המזון בלסוטו, ארץ קטנה שאין לה מוצא לים, הנעוצה בתוך דרום אפריקה, ובה כשני מיליון תושבים. מסקנות הצוות היו ברורות: "החקלאות בלסוטו עומדת לפני אסון; היבולים פוחתים ועלולים להיעלם לגמרי מחלקים גדולים של הארץ אם לא יינקטו צעדים למניעת סחף, אובדן קרקע וירידה בפוריותה."

בחצי הכדור המערבי, האיטי, אחת המדינות הראשונות שהוכרזו כושלות, סיפקה כמעט את כל תצרוכת הדגנים שלה בעצמה לפני 40 שנה. אבל בשנים שחלפו מאז איבדה כמעט את כל יערותיה והרבה מן הקרקע העילית שבה, היא נאלצת לייבא יותר ממחצית הדגנים הנצרכים בה.

האיום השלישי על הבטחת המזון, ואולי המשפיע שבהם, הוא עליית הטמפרטורה של פני הקרקע. זו עלולה להשפיע על היבולים בכל מקום. בארצות רבות מגדלים תבואה בחום מיטבי או כמעט מיטבי, לכן אפילו עלייה קטנה בטמפרטורות בעונת הגידול עלולה לגרוע מן היבול. מחקר שפרסמה האקדמיה האמריקנית למדעים מאשש כלל אצבע המוכר לאקולוגים העוסקים ביבולים: על כל עלייה במעלת צלזיוס אחת מעל הרגיל קטנים יבולי החיטה, האורז והתירס ב-10%.

בעבר, התגובה לביקוש גדל למזון הייתה יישום מוצלח של חקלאות מדעית: תרופת הפלא הטכנולוגית. הדוגמה הכי מפורסמת לכך היא החידושים בשימוש בדשן, בהשקיה ובזנים עתירי יבול של חיטה ואורז, שהיו חלק מן "המהפכה הירוקה" של שנות ה-60 וה-70. הפעם, למרבה הצער, רבים מן החידושים הטכנולוגיים היעילים ביותר בתחום החקלאות כבר יושמו, ולכן העלייה הממושכת בפריון הקרקע הולכת ומתמתנת. מ-1950 עד 1990 הגדילו חקלאי העולם את תפוקת הדגן לקילומטר רבוע ביותר מ-2% בשנה, מהר מקצב גידול האוכלוסייה. אבל מאז פחת גידול הפריון למעט יותר מ-1% בשנה. יש ארצות שבהן נראה שהפריון קרוב לשיעורו המרבי מבחינה מעשית, ובכלל זה יבולי האורז ביפן ובסין.

פרשנים אחדים טוענים שזנים שעברו שינוי גנטי הם הפתרון לבעיה. ואולם, לרוע המזל שום גידול כזה לא הביא עדיין לעליה גדולה בפריון, בהשוואה להכפלתה ואף לשילושה של תפוקת האורז והחיטה בזמן "המהפכה הירוקה". וגם לא נראה שהדבר יקרה, פשוט מפני ששיטות השבחת הצמחים כבר ניצלו את רוב הפוטנציאל לשיפור הפריון.

מתחרים על אוכל

כשהבטחת המזון בעולם מתערערת, נכנסת לתמונה מדיניות הבטחת מזון מסוכנת: מדינות הפועלות לבדן מתוך דאגה אך ורק לעניינן תוך החמרה, הלכה למעשה, של צרת הרבים. המגמה הזאת החלה ב-2007, כשיצואניות חיטה גדולות כמו רוסיה וארגנטינה הגבילו את הייצוא או אסרו עליו בניסיון להגדיל את היצע המזון המקומי ולהוריד את מחירי המזון אצלן. וייטנאם, יצואנית האורז השנייה בעולם אחרי תאילנד, אסרה על הייצוא במשך כמה חודשים מאותה סיבה. אפשר שצעדים כאלה מרגיעים את תושבי היצואניות, אבל הם יוצרים בהלה בקרב המדינות המייבאות, שנאלצות לסמוך אז על שארית הדגן הזמין לייצוא בעולם.

בתגובה להגבלים האלה, יבואניות הדגנים מנסות לכרות הסכמי סחר דו-צדדיים ארוכי-טווח, שישריינו להן אספקת דגן. ממשלת הפיליפינים, שאינה יכולה עוד לסמוך על אספקת אורז מן השוק העולמי, דנה לאחרונה עם ממשלת וייטנאם בעסקה שתבטיח לפיליפינים 1.5 מיליון טונות של אורז בשנה. הדאגה בנוגע לייבוא המזון גורמת ליבואניות מזון אף לנקוט צעדים מסוג חדש לגמרי – קנייה או חכירה של אדמות חקלאיות בארצות אחרות.

על אף אמצעי הנגד הזמניים האלה, מחירי המזון המאמירים והרעב המתפשט בעולם מתחילים לפורר את הסדר החברתי במדינות רבות אחרות. בכמה מחוזות בתאילנד פשיטות של "בוזזי אורז" מאלצות את הכפריים לשמור על שדות האורז שלהם בלילות ברובים טעונים. בפקיסטן מלווה חייל חמוש כל משאית המובילה דגן. במחצית הראשונה של 2008, נחטפו 83 משאיות עמוסות דגנים בסודן, בדרכן למחנות הסיוע בדרפור.

אין מדינה המחוסנת מפני השפעותיו של צמצום היצע המזון, אפילו לא ארצות הברית, מעצמת התבואה העולמית. אם תבקש סין כמויות גדולות של דגן בשוק העולמי, כפי שביקשה לאחרונה לקנות פולי סויה, יהיה עליה לקנות מארצות הברית. אז יצטרכו הצרכנים האמריקנים להתחרות על יבול הדגן בארצם מול 1.3 מיליארד צרכנים סינים שהכנסתם הולכת וגדלה במהירות, תרחיש בלהות אמיתי. בנסיבות כאלה, תתפתה ארצות הברית להגביל את הייצוא, כפי שהגבילה, למשל, את ייצוא הדגן והסויה בשנות ה-70 כשמחירם נסק. אבל היא לא תוכל לעשות זאת כשהביקוש יהיה מסין. משקיעים סינים מחזיקים כעת יותר מטריליון דולר אמריקני, ולא פעם היו הקניינים הבין-לאומיים הגדולים ביותר של ניירות ערך אמריקניים ממשלתיים שהונפקו למימון הגירעון התקציבי. אם ירצו ואם לא, הצרכנים האמריקנים יחלקו את הדגן שלהם עם הצרכנים הסינים, יהיו מחירי המזון גבוהים ככל שיהיו.

תכנית ב: הברירה היחידה

מאחר שהמחסור העולמי במזון היום הוא פועל יוצא של מגמות סביבתיות, אין ברירה אלא להפוך אותן על פיהן. לשם כך נדרשים אמצעים תובעניים במידה יוצאת דופן, מעבר כביר מהתנהלות של "עסקים כרגיל", שאותה אנו מכנים ב"מכון מדיניות כדור הארץ" תכנית א, לתכנית להצלת האנושות או תכנית ב.

תכנית ב, הדומה בהיקפה ובדחיפותה להתגייסות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, כוללת ארבעה מרכיבים: מאמץ גדול להפחתת פליטת הפחמן ב-80% משיעורה ב-2006, עד שנת 2020; ייצוב אוכלוסיית העולם על שמונה מיליארד עד 2040; מיגור העוני; ושיקום היערות, האדמות והאקוויפרים.

את פליטת הפחמן הדו-חמצני הכוללת אפשר להפחית בייעול שיטתי של צריכת האנרגיה ובהשקעה מסיבית בפיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים. עלינו גם לאסור על כריתת יערות בעולם כולו, כפי שכבר אסרו כמה מדינות, ולשתול מיליארדי עצים ללכידת הפחמן. את המעבר מדלקים מחצביים למקורות אנרגיה מתחדשים יכולים לדרבן מסים על פחמן, שיתקזזו עם הורדה במסי הכנסה.

ייצוב גודל האוכלוסייה ומיגור העוני הולכים יד ביד. ולאשורו של דבר, המפתח להקטנת המשפחות הוא חיסול העוני, ולהפך. אחד האמצעים הוא הבטחת חינוך יסודי, לפחות, לכל הילדים, ובכללם הבנות. אמצעי אחר הוא אספקת שירותי בריאות בסיסיים, בכפרים, כדי שיוכלו ההורים להיות סמוכים ובטוחים שילדיהם יגיעו לבגרות. לנשים בכל מקום צריכה להיות גישה למרפאות פוריות ולשירותי תכנון ילודה.

המרכיב הרביעי, שיקום המערכות והמשאבים הטבעיים של כדור הארץ, משלב יוזמה חובקת עולם לעצירת הירידה במפלס מי התהום על ידי ייעול ניצול המים, כלומר ייעול הפעולות המועילות שאפשר לסחוט מכל טיפה וטיפה. הדבר מצריך מעבר למערכות השקיה יעילות יותר ולגידולים שדורשים פחות מים. בכמה ארצות יצטרכו לגדל (ולצרוך) יותר חיטה ופחות אורז, שזקוק להרבה מים. והתעשייה והערים יצטרכו לעשות את מה שמקצתן כבר עושות: מחזוּר מים מתמיד.

בד בבד עלינו לפתוח במאמץ עולמי לשימור אדמה, בדומה לתגובתה של ארצות הברית ל"אגן האבק" של שנות ה-30 של המאה ה-20. בניית מדרגות קרקע (טרסות), נטיעת עצים שישמשו רצועות-מגן מפני סחיפת הקרקע ברוח, ומעבר לחקלאות בשיטת תיחוח מינימלי, שבה אין חורשים ושאריות התבואה נשארות בשדה; כל אלה הם מן החשובים שבאמצעי שימור הקרקע.

ארבעת היעדים שלנו, הקשורים זה בזה, אינם בבחינת חידוש. דנים בהם לחוד זה שנים. ואכן הקמנו מוסדות רבים לשם חתירה אל כמה מהם, כמו למשל הבנק העולמי, שנועד לצמצם את העוני. והתקדמנו לא מעט בכמה מקומות בעולם, לפחות באחד מאותם יעדים – הפצת שירותי תכנון ילודה והקטנת המשפחות הנובעת ממנה, שמביאה לייצוב האוכלוסין.

מדינות מתפתחות רבות ראו את ארבעת יעדי תכנית ב בעין יפה מפני שהן מעודדות את הפיתוח כל עוד העלות אינה גדולה מדי. אחרות ראו במטרות האלה מטרות הומניטריות: תקינות פוליטית ונאותות מוסרית. עכשיו עולה טיעון שלישי וחשוב הרבה יותר: ייתכן שהשגתן הכרחית למניעת קריסה כללית של התרבות האנושית. ועם זאת, העלות המשוערת של הצלת האנושות מסתכמת בפחות מ-200 מיליארד דולר בשנה, שישית מן העלות השנתית של צבאות העולם. הלכה למעשה, תכנית ב היא תקציב הביטחון החדש.

זמן: המשאב הנדיר ביותר

האתגר שלפנינו הוא לא רק ביישום תכנית ב, אלא גם ביישום מהיר שלה. העולם מצוי במירוץ בין נקודות הכרעה פוליטיות וטבעיות. הנוכל לסגור תחנות כוח שורפות פחם מבעוד מועד כדי שמעטה הקרח של גרינלנד לא יחליק לים ויציף את חופינו? האם נוכל להפחית את פליטת הפחמן די מהר כדי להציל את הקרחונים שבהרי אסיה שמימיהם המזינים בעונה היבשה את הנהרות הגדולים של הודו וסין ובכך מקיימים מאות מיליוני בני אדם? הנוכל לייצב את גודל האוכלוסייה לפני שיוכרעו ארצות כמו הודו, פקיסטן ותימן בשל מחסור במי השקיה לגידוליהן החקלאיים?

קשה להפריז בבהילותה של הצרה המתרגשת עלינו. כל יום חשוב. לרוע המזל, איננו יודעים כמה זמן נוכל להאיר את ערינו בפחם, לדוגמה, בטרם יהיה מאוחר מדי להציל את מעטה הקרח של גרינלנד. הטבע מכתיב את המועדים, הוא המופקד על הזמנים. אבל אנחנו בני האדם איננו רואים את השעון.

אנו זקוקים באופן נואש להלך מחשבה חדש, לתפיסה חדשה. אופן החשיבה שבגללו נקלענו לתסבוכת הזאת לא יוכל לחלץ אותנו ממנה. כשאליזבת קולברט, מן הכותבים בכתב העת New Yorker, שאלה את גורו האנרגיה אמורי לוֹוינס על חשיבה מחוץ למסגרת, השיב: "אין מסגרת."

אין מסגרת. זאת התפיסה שהאנושות זקוקה לה כדי לשרוד.

מדינות כושלות

בכל שנה מנתחות יחד "קרן השלום" ו"מענק קרנגי לשלום בין-לאומי" את מצבן הלאומי של מדינות, ומדרגות אותן לפי 12 מדדים חברתיים, כלכליים, מדיניים וצבאיים.

לפניכם רשימת 20 המדינות הקרובות ביותר להתמוטטות, מן הגרועה ביותר עד הטובה שבהן, על פי הדירוג שעשו הקרנות ב-2007:

1. סומליה
2. סודן
3. זימבבווה
4. צ'אד
5. עיראק
6. הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו
7. אפגניסטן
8. חוף השנהב
9. פקיסטן
10. הרפובליקה המרכז אפריקנית
11. גינאה
12. בנגלדש
13. בורמה (מיאנמר)
14. האיטי
15. קוריאה הצפונית
16. אתיופיה
17. אוגנדה
18. לבנון
19. ניגריה
20. סרי לנקה

מקור: "מדד המדינות הכושלות 2008" מטעם "קרן השלום" ו"מענק קרנגי לשלום בין-לאומי" מתוך המגזין Foreign Policy, גיליון יולי-אוגוסט 2008.

גורמים עיקריים למחסור במזון

מתברר היום שהמחסור במזון, שהולך ונעשה נפוץ, הוא הסיבה העיקרית לכשל מדינות. מחסורי מזון נגרמים ממארג סבוך של סיבות, תוצאות ומשובים. יחסי הגומלין בין מרכיבי המארג מעצימים הרבה פעמים את הגורמים האלה ומביאים לכך שהשפעתם תהיה גדולה מהשפעתם של כל אחד מהם לחוד. כמה מן הגורמים המוכרים ביותר מוצגים בתרשים למטה. לדעת המחבר, המחסור כיום במזון בעולם אינו תוצאה של מיעוט יבול חד-פעמי, בשל פגעי מזג אוויר, אלא של ארבע מגמות ארוכות טווח ומכריעות: גידול מהיר באוכלוסייה, אובדן קרקע עילית, ריבוי מצוקות מים ועלייה בטמפרטורות.

השקיה עלולה לגרום למצוקת מים קשה
המרוקנת הגדולה ביותר של היצע המים המתוקים היא ההשקיה, המנצלת 70% מהם. ההשקיה הכרחית לרוב הגידולים עתירי היבול, אבל רבים מן האקוויפרים שמספקים מים לגידולים מושקים נשאבים ומתרוקנים מהר מכפי שיכול הגשם למלאם. יותר מזה, כשהחקלאים מתחברים לאקוויפרים "מאובנים", שם אגורים מים עתיקים מתחת לשכבות סלע שמי הגשמים אינם מחלחלים דרכן, הם מנצלים משאב שאינו מתחדש. השאיבה מבארות עמוקות יותר ויותר בעייתית גם מבחינה אחרת: היא דורשת אנרגיה רבה. בכמה מדינות בהודו, מחצית מן האנרגיה החשמלית הזמינה משמשת לשאיבת מים.

האדמות הראויות לעיבוד הולכות ונעלמות

הקרקע העילית, שהיא אחד הגורמים החיוניים לאספקת היצע המזון העולמי, גם היא, בעצם, משאב שאינו מתחדש: אפילו במערכת אקולוגית בריאה שמקבלת די לחות וחומרים אורגנים ואי-אורגנים, התהוותה של שכבת קרקע עילית שעוביה 2.5 סנטימטרים יכולה לארוך מאות שנים. כשצמחייה מייצבת-קרקע נעלמת, כשכורתים יערות או כשערבות דשא הופכות למדבר בשל רעיית-יתר, הרוח והגשם סוחפים את הקרקע העילית וזו אובדת. עוד מאיימים על האדמות הראויות לעיבוד כבישים, בניינים ושימושים אחרים שאינם חקלאיים.

כיצד מסכנות המדינות הכושלות את כולנו?
כשממשלתה של מדינה אינה יכולה עוד לדאוג לביטחון אזרחיה או לשירותים בסיסיים בעבורם, האנדרלמוסיה החברתית שנובעת מכך עלולה לגרום נזקים קשים גם מחוץ לגבולותיה של אותה מדינה:

• הפצת מחלות
• מפלט לטרוריסטים ושודדי ים
• הפצת סחר בסמים וכלי נשק
• חממה לקיצוניות מדינית
• הצטברות של אלימות ופליטים שעלולים לחדור למדינות סמוכות

משחקי הימורים בפוליטיקה של האוכל

מתוך דאגה ורצון להבטיח אספקת דגנים בעתיד, כמה מדינות עושות בחשאי עסקאות עם יצואניות דגן בדבר זכויות לגדל אצלן גידולים חקלאיים. ההסדרים האלה מצרים את ההיצע הנגיש לארצות אחרות שמייבאות דגנים ומעלים את המחירים. הנה כמה דוגמאות:
סין: מבקשת לחכור קרקע באוסטרליה, בברזיל, בבורמה (מיאנמר), ברוסיה ובאוגנדה.
ערב הסעודית: מבקשת קרקע חקלאית במצרים, בפקיסטן, בדרום אפריקה, בסודן, בתאילנד, בטורקיה ובאוקראינה.
הודו: חברות עסקי-חקלאות מבקשות אדמות חקלאיות בפרגוואי ובאורוגוואי.
לוב: חוכרת אלף קילומטרים רבועים באוקראינה בתמורה לגישה לשדות הנפט שלה.
קוריאה הדרומית: מבקשת עסקאות אדמה במדגסקר, ברוסיה ובסודן.

התחממות האקלים תפחית את הפריון

את החקלאות, כפי שהיא היום, עיצבה במשך 11,000 שנים מערכת אקלים שכמעט לא השתנתה בפרק הזמן הזה. מאחר שרוב הגידולים פותחו בחתירה לפריון מרבי באותם תנאים יציבים, הטמפרטורות הגבוהות באופן יחסית שצפויות בשל ההתחממות העולמית יפחיתו את הפריון, הנמדד בליטרים לקילומטר רבוע לאחר קציר. אקולוגים של גידולים חקלאיים מעריכים שעל כל עלייה של מעלה אחת מעל הרגיל, יפחת פריון החיטה, האורז והתירס ב-10%.

מה עלינו לעשות?

תכנית ב, מפת הדרכים שהתווה המחבר להתמודדות עם הגורמים המאיימים על תרבותנו, מושתתת על ארבעה עיקרים: מאמץ גדול לקיצוץ של 80% בפליטת הפחמן משיעורה ב-2006, עד 2020; ייצוב אוכלוסיית העולם כך שלא תעלה על שמונה מיליארד, עד 2040; מיגור העוני; שיקום היערות, האדמות והאקוויפרים בכוכב הלכת שלנו. בתיבה זו מודגשות כמה מן הפעולות העיקריות הנחוצות להשגת המטרות האלה.

מושגי מפתח

• המחסור במזון והעלייה הנובעת מכך במחירו דוחקות מדינות עניות לתוהו ובוהו.
• אותן "מדינות כושלות" עלולות לייצא מחלות, טרור, סמים לא חוקיים, כלי נשק ופליטים.
• מצוקת מים, אובדן קרקע ועלייה בטמפרטורות בשל ההתחממות הגלובלית מגבילים מאוד את ייצור המזון.
• מחבר המאמר טוען שבלי התערבות מהירה ומסיבית לטיפול בשלושת הגורמים הסביבתיים האלה עלולה שרשרת של נפילות ממשל לסכן את הסדר העולמי.

עוד בנושא:

Outgrowing the Earth: The Food Security Challenge in an Age of Falling Water Tables and Rising Temperatures. Lester R. Brown. W. W. Norton, Earth Policy Institute, 2004. Available at www.earthpolicy.org/Books /Out/Contents.htm

Collapse: How Societies Choose to Fail or Succeed. Jared Diamond. Penguin, 2005.

Climate Change 2007. Fourth Assessment Report of the Intergov­ernmental Panel on Climate Change. Cambridge University Press, 2007. Available at www.ipcc.ch

Plan B 3.0: Mobilizing to Save Civilization. Lester R. Brown. W. W. Norton, Earth Policy Institute, 2008. Available at www.earthpolicy.org/Books/PB3

על המחברהוושינגטון פוסט כתב שלסטר ר' בראון (Brown) הוא "מן ההוגים המשפיעים ביותר בעולם." העיתון היומי "טלגרף", שרואה אור בכלכותה, כינה אותו "הגורו של התנועה הסביבתית." בראון ייסד ב-1974 את המכון למעקב אחר העולם (Worldwatch Institute) וב-2001 את "מכון מדיניות כדור הארץ", שבראשו הוא עומד היום. הוא כתב והיה שותף לכתיבתם של 50 ספרים; האחרון שבהם הוא "תכנית ב 3.0: התגייסות להצלת האנושות". בראון זכה בפרסים ובאותות כבוד רבים, ובהם 24 תוארי כבוד אקדמיים וחברוּת בתכנית "עמיתי מקארתור".

עוד בנושא באתר הידען

• משרד החקלאות בישראל פועל להקטנת מספר הדייגים בחופי הים התיכון
• התפוצצות האוכלוסיה האנושית – פיל לבן שחוששים לנגוע בו
• שינויי האקלים עלולים לגרום למלחמות
• מדוע העולם רעב?
• חסילונים