דעה: מהי הסטוריה

מדוע נשכחו או הושכחו היבטים של אירועים הסטוריים, אפילו שיש מהם עדות כתובה וממוסמכת

בכל תחילת קורס אקדמי אני פונה לציבור הסטודנטים ומבקש מהם להגדיר מהי היסטוריה (או יותר נכון – לימוד ההיסטוריה וחקרה), ולאחר ניסיונות אמיתיים ומוצלחים פחות-או-יותר, כשכמה מה”נועזים” מציעים את הצעתם, השבלונית משהו כגון: להכיר את העבר, ללמוד ממנו לטובת עתיד טוב יותר ושאר התייחסויות ידועות, אני פורש לפני הציבור את משנתי הסדורה, לאחר שנים רבות של הוראה ומחקר, ואומר לפניהם כדלקמן: נדמה לפנינו את ההגדרה כמשפט מפוצל שחלקיו תלויים זה בזה ומניבים זה את זה, בבחינת דימוי ויזואלי של שעון-חול שבסיסיו רחבים ומתניו צרות ומכווצות היטב.
וזאת כדלקמן: היסטוריה היא מה שהיה, כל מה שהיה …”מאז ועד…”, או בהיתוליות – “מן התנ”ך ועד הפלמ”ח”, וברצינות – מהתקופות הפרה-היסטוריות ועד ימינו אנו. כלומר עסקינן במטען ידע בלתי-נתפס, בלתי ניתן להכלה.

אלא ש … הצטמקותו של המשפט הקודם מפנה מקום למשפט הבא – היסטוריה היא כל מה שנותר ממה שהיה. וכל מה שנותר הינו בבחינת גרגר מיקרוסקופי מתוך הר אוורסט אחד.

הלאה. המשפט השלישי מתנסח לו כדלקמן: “היסטוריה היא כל מה שנכתב, שהתמסמך (מלשון מסמך, נאמר ארכיאולוגי כלשהו) על מה שנותר ממה שהיה”. ואזי אנו הופכים את הגרגיר הנ”ל לכזה שרק חלקיק גרעיני ממנו ניתן למישוש בידינו. ובמלים אחרות, אין כמעט דבר על דבר.

המשפט הרביעי יוצר את הבסיס הרחב של אותו מבנה דמוי שעון-החול דלעיל, וניסוחו – “מה אנו חושבים על מה שנכתב על מה שנותר ממה שהיה”, המגלם בתוכו מיליוני מחקרים – ספרים ומאמרים – (שגם כותב שורות אלה חטא וחוטא בכך) שבאו לגשר על פני התהום בין השפע האדיר של משפט ראשון לבין הגרגיר המיקרוסקופי של משפט שלישי וזאת בבחינת פאזל ענקי שיש למלאו, אך מספר חלקיו זערורי.

והמשפט החמישי, בבחינת הפיה הבלתי מוזמנת לנשף וההורסת אותו (הרבה יותר מהמשפטים הקודמים בדמות אותו שעון חול מדומה) אומר כך – “מה אנו מצטווים ללמד ממה שאנו חושבים על מה שנכתב ממה שנותר ממה שהיה”. כלומר זאטוטינו … בגירינו ולמעשה החברה כולה מהווים בני-ערובה לאינוסה של ההיסטוריה, לכבילתה אל תוך מסגרות של נאראטיבים מוכתבים מלמעלה, וכתוצאה מכך נוצרת היסטוריה חדשה, מוכתבת מעל, מעין ז’דאנוביסטית, המפתחת “אמת” נעדרת התעמתות מחשבתית, מקורית, יצירתית מחד והרהורים לעיתים נוגים מאוד מאידך.

אצא כאן מנקודת מוצא אישית, שכל אשר אציג ואציע אולי אין לו דבר וחצי דבר עם האמת ההיסטורית (יש כזו בכלל?), אך בכל אופן הוא מצריך חשיבה, מין הרהור פנימי.

הדוגמה שאביא נוגעת במרד הגדול, זה שהתחולל מול הרומאים בין השנים 66 ל-73 לספ’. וזה אשר נתפס כמלחמת המעטים מול הרבים, מלחמת בני אור בבני חושך (ככותרתו של החיבור הנודע מכת מדבר יהודה), מלחמת הגבורה הקנאית מול הקלגס הרומי ועוד ממין אלו כותרות שטופות רומנטיקה לאומית-לאומנית (והפטריוטיזם כידוע הינו מפלטו האחרון של הנבל).

אציג במאמרי זה נקודה אחת, מעניינת לדידי, שהיא בבחינת מועט המחזיק את המרובה, קרי ירושלים במרד, וגם בעניין זה אטפל רק בהבזקי משפטים מפאת קוצר היריעה.

את כל כור מחצבתי ארפד במידע הלקוח מכתבי יוסף בן מתתיהו, בעיקר מחיבורו “מלחמות היהודים”, או כפי שידוע יותר בשמו “תולדות מלחמת היהודים ברומאים” (והשתמשתי במהדורה החדשה שתורגמה על ידי פרופ’ ליזה אולמן, הוצאת כרמל,ירושלים, 2009). לא אכנס כאן לנבכי השאלה האם מדובר בהיסטוריון אמין או לא (משת”פ רומי?!) הגם שמקובל אצל רוב החוקרים המודרנים שאכן עסקינן בהיסטוריון אמין. אבל מה לעשות, אין לנו מידע אחר למעט שרידים ארכיאולוגיים בני התייחסות מחקרית קונטרוברסאלית, וכל המבקש למצוא איזשהו זכר מוצק ונרחב דיו למרד הנידון בספרות חז”ל צפוי לאכזבה רבתי וההתייחסות לשתיקת המקורות החז”ליים הינה כבר אופרה אחרת בה דנתי באחד ממאמרי שב”הידען”. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. שתיקת המקורות התנאיים והתלמודיים מבוססת על כמה הנחות: ראשית – המרד לא היה כל-כך גדול ואולי אף מזערי; שנית – המכה האנושה שהורידה רומא על הציבור היהודי ובעיקר על הנהגתו נועד להפיק לקח לבאות: אסור לעודד, ובעיקר את הצעירים, למרוד ברומאים ומאידך חייבים לאותת לציבור על חשיבות ניהול מערכת יחסים תקינה ומאוזנת עם השלטון הרומי; שלישית – בושה וכלימה על מה שהתרחש בירושלים בתקופת המצור, כאלו שהשתיקה יפה להן. ומדובר על בושה כלפי כל המסרים האנושיים שטמונים ביהדות ושנרמסו אחד-לאחד בירושלים הנצורה. ועל כך יבואו המשפטים הבאים לתמיכה בעמדתי זו.

נתחיל עם המשפט החז”לי המפורסם – “מקדש שני … מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם” (תלמוד בבלי יומא ט’ עמ’ ב’), שעד היום נתפס כביטוי לתבוסתנות המחנה המתון, בעיקר בירושלים, זה שהתנגד למרד, מול עמדתם ומפעלותיהם של הגיבורים הקנאים. ובמלים אחרות, לו התלכדו כולם כאיש אחד לא היתה נופלת ירושלים בידי הרומאים ולא היה המקדש נחרב ונשרף.

ומסתבר, דרך כתבי יוסף בן מתתיהו, שמה שהביא לחורבן היה דווקא הכאוס הטירופי שנגרם על ידי אותם “גיבורים” – הקנאים דוגמת יוחנן מגוש חלב (עליו כתבתי מאמר בהידען 25.2.2005), אלעזר בן יאיר, שמעון בר גיורא (עליו כתבתי מאמר בהידען, 25.3.2005) ועוד מיני מטורפים דוגמתם (כגון חסידי האידיאולוגיה של הפילוסופיה הרביעית). וזו אולי אחת הסיבות שמרד זה, שנודע בכינויו המרד הגדול, כמעט ולא זכה להתייחסות בספרות חז”ל. הללו גררו את המרד לפינות אפלות, אפוקליפטיות ובעיקר בירושלים.

נפתח דווקא במאמר חז”ל הלקוח מן התלמוד הבבלי (מסכת גיטין נו, עמ’ א’-ב’) המגולל בפנינו את שלבי יציאתו של ריב”ז (רבן יוחנן בן זכאי) מירושלים לאהלו של ווספסיאנוס הרומי ומשם ליבנה). מן הטקסט עולים רמזים ברורים על התנהגותם המזוויעה של הקנאים בירושלים, ובעיקר הקבוצה הרצחנית, הכנופייתית, היא קבוצת הסיקריים, נושאי הפיגיונות מקפלי מעיליהם על מנת לחסל מתנגדים ולהחרים את רכושם, מה שמופיע בתיאורים מעניינים אצל יוסף בן מתתיהו. עולה גם רמז מאותו מאמר חז”לי שקבוצות הקנאים שרפו את מחסני המזון בירושלים, כאילו בקשו להמית את הציבור בירושלים ברעב.
מאותו טקסט אנו למדים גם ששומרי השערים בירושלים, הלוא הם הקנאים, ברצונם לוודא שאכן יהודים המוצאים מירושלים כנפטרים על גבי האלונקאות, אכן מתים ועל כן היו דוקרים את גופם במעבר, ביציאה, בבחינת “ווידוא הריגה”. ואם אין זה זילות חמור בנפטר ובמשפחתו, אינני יודע זילות מהו. יתירה מזו ותיאורים זוועתיים אלה מופיעים בפרוטרוט אצל יוסף בן מתתיהו, כשהדוקרים היו גם שופכים את בני-מעיהם של הנפטרים כדי לוודא שלא הוברחו בבטנם דברי ערך. פשוט לא להאמין.

ובכן חבורות-חבורות, קבוצות-קבוצות, הגיעו הקנאים לירושלים, חלקם טרם המצור ו”פשוט” הפכו אותה לזירה של התכתשות רב-צדדית ביניהם, כשכל קבוצה שלטת-משתלטת על רובע אחר בירושלים ונלחמת ב”רעותיה”, כשהרומאים ניצבים מנגד בבחינת “צדיק, מלאכתו נעשית בידי אחרים”. וזו היתה למעשה אותה “שנאת חינם” שעליה מדברת ומקוננת ספרות חז”ל.

אביא כאן, ממש על קצה המזלג תיאורים מזוויעים של פעילות הקנאים בירושלים.
הקנאים שיסו את האדומים ביהודי העיר. הללו פתחו בפניהם את שערי ירושלים ובעיר נערך טבח נורא בשיתוף פעולה אכזרי בין האדומים לקנאים, כשמניין הקרבנות הגיע לכדי 8500 איש. מייד אחר-כך נערכה ביזה נוראה בעיר וכן רצח ללא-הבחנה של כוהנים. הטבח נמשך ונספרו גוויותיהם 12,000 צעירים בני-טובים.
זאת ועוד, הקנאים סרבו להביא את הנופלים לקבורה, ויוסף בן מתתיהו מוסיף ואומר: “הקנאים רמסו את כל החוקים אשר הותקנו בידי בני-אדם, לעגו לצווי האל ולגלגו על דברי הנבואה של הנביאים, כאילו היו סיפורי בדים של רמאים” (מלחמות היהודים ד’ ז’ 387-386).

הקנאים הסיקריים פעלו במדבר יהודה ועסקו בשוד ממש, בגביית דמי חסות ובמעשי רצח של יהודים, כאותה פרשה עגומה בעין גדי אשר קבלה תמך מעדויות ארכיאולוגיות (על כך כתבתי בהידען, 30.12.2002).

הקנאים, כאמור שרפו את מחסני המזון ומקורותיו בעיר עד אשר השתרר בעיר רעב כבד שלווה במגיפות נוראיות, ויוסף בן מתתיהו כותב כך: “חסרי ישע התפללו זקנים ונשים לבואם של הרומאים וציפו בכיליון עיניים למלחמה מבחוץ אשר תגאל אותם מן הרעות מבית” (שם ה’ א’ 28). ועוד – “בינתיים התכתשו אנשי הסיעות (קבוצות הקנאים) היריבות אלו עם אלו, רומסים את תילי התילים של הגוויות, והתפרעותם (“התפארותם”) הלכה וגברה כאילו ינקו את טירופם מן הגופות שלרגליהם” (שם 34).

ואם אין זה מספיק הרי ליהוי ידוע כי יוחנן מגוש חלב הקנאי השתמש בעצי הקודש על מנת לבנות מכונות מלחמה ומגדלי לחימה על מנת לתקוף קנאים יריבים באזור המקדש, ובכך מסמן המחבר עוד פגיעות קשות בקדושת המקדש.

אותות הרעב, כאמור, החלו לתת אותותיהם – “טירוף המורדים התעצם בד בבד עם הרעב … משלא נמצאה עד תבואה לפיות הרבים פרצו המורדים לבתים וערכו בהם חיפוש מדוקדק. אם מצאו דבר מה התעללו ביושביהם על שהכחישו את הימצאותו. ואם לא מצאו דבר ייסרו אותם בעינויים על שהסתירוהו בהצלחה כה רבה. הראיה להימצאות או אי-הימצאות אוכל בידי המסכנים היתה מראה גופם. הם היו בדעה שלאדם אשר מראהו מאושש יש מזון בשפע, ואילו בכחושים לא נגעו, כי לדעתם אין טעם להרוג את העומדים לגווע ברעב בעתיד הקרוב ביותר … בשום בית לא נערך שולחן. הם (דרי הבתים) חטפו את הלחם מן האש ובלעו אותו אפוי למחצה … נוראים היו סוגי העינויים שתכננו (המורדים הקנאים) בחיפושיהם אחר מזון. הם סתמו את נקבי המבושים של האומללים הללו בקטניות והחדירו מוטות מחודדים לאחוריהם. אנשים עונו בעינויים מזעזעים אף למשמע אוזן כדי שיודו כי ברשותם ולו גם פת לחם אחת, או כדי שיגלו את המקום שבו הטמינו חופן שעורים. המייסרים לא סבלו רעב … הם חשפו ללא בושה את טירופם והצטיידו במלאי של מזון לימים הבאים” (שם, 436-424).

זאת ועוד, “בעוד העניים מתייסרים בזוועות מעין אלו בידי שומרי הראש, הובלו המכובדים והעשירים אל מנהיגי המרד העריצים. לאחר שהואשמו בהאשמות שווא, מקצתם שקשרו קשר, אחרים על כי עמדו למסור את העיר בידי הרומאים, הוצאו להורג … מי שנבזז בידי שמעון (בר גיורא) הועבר לרשות יוחנן (מגוש חלב), ומי שנשדד בידי יוחנן עבר לרשותו של שמעון. השניים שתו, זה לחיי זה, את דם בני העיר וחילקו ביניהם את (רכוש) גופות האומללים” (שם, 440-439).

וכך מסכם יוסף בן מתתיהו את “הישגי” הקנאים המורדים: “לא נוכל לספר במלואם, אחד לאחד, את מעשי הזוועה שביצעו אנשים אלה, אך אפשר לומר בקצרה כי לא היתה עוד עיר ברחבי תבל אשר ידעה כסבל הזה. ולא קם מעולם דור כה פורה בהמצאת מעשי רשע. לבסוף, הם הבאישו את ריחו של עם העברים, ובכך הודו במה שהיו באמת – עבדים, אספסוף וחלאה מבחילה של העם. הם היו האנשים שהביאו לחורבן העיר. הם אילצו את הרומאים לתת את שמם להצלחה עגומה זו, והם עצמם כמעט משכו את האש המתמהמהת אל המקדש, ואכן כאשר הביטו מן העיר העליונה אל המקדש הבוער לא נעצבו אל לבם ולא הזילו דמעה” (שם, 445-442).

הזוועות רק התגלגלו לאירועי חומרה זוועתיים כגון התעללויות בגופות על ידי דקירות והשלכתן מעבר לחומות אל הגיאיות מסביב. אירועי הרעב הביאו למעשי קניבליזם ומזעזע המקרה בו אכלה אם את בשר בנה (על כך כתבתי במאמר בהידען 28.1.2007).

הלאה. תוך כדי מצור רומי ופריצת חומות ירושלים שמעון בר גיורא “מוצא לו זמן” לרצוח את מתתיהו הכוהן הגדול ועוד נכבדים נוספים. ואם לא די בכך, ממשיך יוסף בן מתתיהו ומספר כי “כאשר לא נותר עוד לגזול מן העם, פנה יוחנן (מגוש חלב) הקנאי לבזוז מן המקדש מנחות בות שהוענקו לו, והתיך אותן וכלים רבים המשמשים לעבודת האלוהים – קנקנים, פנכות ושולחנות. גם מן הכדים ליין הטהור ששלחו אוגוסטוס (קיסר) ואשתו לא משך ידו. הרי מלכי (קיסרי) הרומאים כיבדו תמיד את המקדש והוסיפו לו פאר. ואילו עתה בא יהודי זה ועקר אף את מתנות הנכרים ממקומן. לחבריו אמר (יוחנן) כי מותר להם להשתמש ללא חשש בקודשי המקדש למען האלוהות, ולפרנס מכלי המקדש את הלוחמים למענוו. על כן רוקן את יין הקודש ואת השמן ששמרו הכוהנים לנסך אותו על עולות התמיד, ואשר נשמרו בפנים המקדש וחילק אותם ללוחמיו, והם נטלו בלי מורא מיין הקודש ושתו אותו (לשוכרה) ומשחו את גופם בשמן הקודש” (שם, 565-562). נדמה לעצמנו מה היתה התייחסות המסורת היהודית לרומאים, לו עשו כמעשי הנבלה של הקנאים. ודי לנו להיזכר במיתקפת המסורת על אנטיוכוס, פומפיאוס, הדריאנוס ודומיהם.

ושריפת המקדש וחורבנו, הרי הם תוצר של התבצרות קנאים בהר הבית, במקדש, שזה לכשעצמו חילול קודש, וניהול מלחמת פנים-אל-פנים מול הרומאים. ובכלל, הוראתו המפורשת של טיטוס שלא לפגוע במקדש, כמקובל על הרומאים, וזאת מסיבות שונות, לא כובדה על ידי אחד החיילים, או קבוצה קטנה מן הלוחמים.

מרד מיותר? ניחא. מעשי טירוף של הקנאים-המורדים? “מילא”. אך למכור לציבור לוקשים?

והלוקשים הם – הצטיירות מובהקת של המורדים כגיבורים, כאמיצים, כלוחמי מלחמת אל ועוד ממין סופרלטיבים כאלה.

איך זה קרה?

הכל החל בצמיחתה של התנועה הציונית בשלהי המאה ה-19 בעקבות תנועות לאומיות רבות שפעלו ברחבי אירופה. אותן תנועות פיתחו מיתוסים של גבורה ואומץ לב מול אימפריות שולטות ודכאניות. די לעיין במובאה אחת או שתיים מנאומו חוצב-הלהבות של מקס נורדאו, יד-ימינו של הרצל, בקונגרס הציוני השני בשנת 1898, ושמו “יהדות השרירים” (Muskuljudentum), שבו קרה לצעירים היהודים באירופה להיות חזקים ולהחיות את דור המקבים ובר-כוכבא. נאומים מסוג זה שמצאו מסילות ללבבות הצעירים בארץ ישראל וטופחו על הנהגות העליות השונות, יצרו תשתית מעוותת לסיפורי העבר של קורות עם ישראל. מערכות ההסברה השונות נרתמו בכדי לשרת את המטרות הלאומיות וגם הלאומניות וכך נרמסה לה, הושחתה/הושחטה לה האמת ההיסטורית ופינתה מקומה להיסטוריה שהיא בבחינת קרדום לחפור בו.
וכך נשכחו כל פשעי מלכי יהודה וישראל, נעלמו בחינות מחקריות של מרד המקבים וממלכת החשמונאים, וכך עלה בגורלם של מעללי ה”גיבורים” הקנאים במרד הגדול, וכך הפך בן כוסבה מדמות שנויה במחלוקת שבו נמסכו,בין השאר, תכונות של טרוריזם וטייקוניזם נדל”ניסטי לגיבור לאומי, לדמות הראויה לחיקוי ולהערצה.

ואגב, כמה מאיתנו מכירים את התיאור מספרות חז”ל כיצד הובא בן כוסבה לדין הסנהדרין באשמת התחזות למשיח והוצא להורג בהוראת אותו סנהדרין.
וכמה מאיתנו מכירים את זעקת הסנהדרין כלפי בן כוסבה שחטא כלפי האל בחטא היוהרה, בחטא ההיבריס.

וכמה מאיתנו מודעים לזעקת היהודים לאחר המרד הגדול. זעקה כלפי האל, שהניח לאירועים להתרחש כפי שקרו, היינו – חורבן המקדש. ולמעלה הבאתי את מחאת הסנהדרין מול רשעות הקנאים בעת המצור על ירושלים.

עובדות אלה מוסתרות מעיני הציבור ומאוזניו, שהרי אין זה מתאים לאותה רומנטיזציה ולאותה גלוריפיקציה, ואם תרצו – למדורת השבט, שאותן מטפחים בקרבנו זה עשרות רבות בשנים, כאשר לאומיות ובעיקר לאומנות הן-הן המדריכות את מכווני האינדוקטרינציות במקומותינו.