סיקור מקיף

מעללי שמעון בר גיורא

שמעון בר גיורא, כמו יוחנן מגוש חלב היה קנאי

מאמר זה, השני במיני-סדרה על "גיבורינו" הקדומים, המהוללים, המיתולוגיים, המכובסים בכל דור על-פי הקונצנזוס המוכתב, הממלכתי, המוטמעים בקרב האוכלוסיה דרך פטמות ההנקה של החינוך הפורמלי והלא פורמלי, בא לנפץ, וסליחה אישית לציבור הפגוע, את מיתוס האתנוצנטריות של "מה יפית תולדתי". המניע הינו מחקרי אינטלקטואלי צרוף, אם כי בוודאי יתלו בי בוקי-סרוקי של השמצות שונות.

גיבורנו עתה, שהוא מושא הרשימה הנידונה, הינו שמעון בר גיורא, אשר מקביל באופן מעניין לדמותו של ה"מנותח" הקודם, יוחנן מגוש חלב. שניהם עמדו בראש קבוצה של קנאים, שניהם צמחו מחוץ למרכז הירושלמי, שניהם התגייסו לטובת מאמץ המרד ברומאים, שניהם שעטו לכיוון ירושלים, שניהם היו אחוזים תזזית קנאית, מעין משיחית, ואף מעט מלכותית, שניהם התנהגו מחוץ לירושלים ובתוכה כאנשי כנופיות לכל דבר, שניהם נלחמו זה בזה, שניהם הפכו את הרומאים לצדיקים (שהרי צדיק הוא מי שמלאכתו נעשית בידי אחרים), שניהם נמלטו כשטבעת החנק הרומאית התהדקה סביבם, שניהם השתפנו (ומחילה משוגרת כאן לחיות המתקתקות שבשמם השתמשתי לרעה) מול המשפט הרומי, ורק אחד מהם נידון למוות.
עם זאת, היות ששני המנהיגים צמחו באזורים שונים והתאפיינו בממדים סוציו-כלכליים אחרים, ובוודאי שלא התקיים קשר ביניהם עד להתקרבותו של שמעון בר גיורא לירושלים, ניתן ללמוד מכאן, על חתך מאפיין של הנהגת המרד ברומאים, לא זו שמאופיינת כ"ממשלת המרד", המתונה, השפויה במעט, כגון יוסף בן-מתתיהו. מדובר במסגרת של הנהגות מקומיות, שפשוט נטלו את ההובלה והפכו את המרידה לבקחנליה אחת גדולה – בעיקר מול מתנגדיהם המתונים, ומעט מול הרומאים.
שמעון בר גיורא מגיח אל בין קפלי גווילי המרד מן העיר ההלניסטית גרסה (גרש אשר בעבר הירדן). איש לא קרא לו. איש לא מינה אותו והסמיכו. הנסיבות ההיסטוריות – פרוץ המרד ברומאים, ובעיקר כזה שניצת בכל מיני מרכזי ישיבה משותפים של הלניסטים-מתיוונים ויהודים, והכוונה לערי פוליס כמו קיסריה, בית שאן, ובמקרה זה גרסה (גרש). שמעון בר גיורא מבקש לנצל את אווירת ה"בלאגן" כדי לשדרג את מעמדו וכוחו, ואולי בפינטוז מתגלגל – להפוך למלך על ישראל (אולי בנוסח של גלגול מאוחר של פרשת שאול, אנשי יבש גלעד והמלוכה). המשך דרכו של שמעון בר גיורא, ממש אינה "מבייש" את ראשיתו, ועל כן ניתן לשער כי אותו בר גיורא עסק באזור עבר הירדן בשוד שיירות מסחר מזה ופרוטקשן מזה (אף יכול היה להתבשם מקשר כלשהו בין פעולת דויד – קודם התמלכו – באזור השפלה הדרומית, לבין טיב פעולותיו שלו).
שמעון מנצל את יכולתו האישית ואת מיומנות נאמניו, לוחמיו המדבריים, כדי להדוף צבא רומי בפיקוד קסטיוס גאלוס אשר טיפס במעלה בית חורון. כוחותיו של שמעון בר גיורא התנפלו על הרומאים מעורפם ונטלו שלל רב.
בתקופת הנהגתו של הכה"ג הגדול חנן בן חנן פעל שמעון בראש גדודיו בשטחי הגבול בין יהודה והשומרון, באזור עקרבתא (עקרבים) ובזז אותו. "ובמחוז עקרבים" – כך יוסף בן מתתיהו – " אסף אליו שמעון בר גיורא אנשי ריב רבים ושם את פניו אל החמס. ונקל היה בעיניו לשום לבז את בתי העשירים, כי גם את בשרם נתן למכים ומרחוק הראה לדעת, כי יהיה לרודה עריץ בעמו". לפנינו מתגלית איפוא דמות של איש חמס, כנופייתיסט, שמצטייר כרובין הוד משני טעמים: תיקצוב כל פעולותיו ומשיכת דלת העם, הרצוצה והסובלת, אחריו. סופו של דבר הופעל כנגדו אמצעי אכיפתי-צבאי-שיטורי ביוזמת הכהן הגדול, חנן בן חנן (מה שיעלה לו אחר-כך ביוקר רב). שמעון גורש בבושת פנים מן האזור, כיאה לעבריין נקלה, וכזה שעלול היה לפתח כוח מתחרה כנגד ממשלת המרד, והוא עושה דרכו לכיוון מצדה.
במצדה מצא את "בחירי לבו", הלוא הם הקנאים בהנהגתו של אלעזר בן יאיר, ומן הסוג הגרוע ביותר – ה"סיקריים" הרצחניים. ומן המעוז במצדה פשט שמעון על כל ארץ אדום, חמס ורצח, ועד למידה כזו, שהאדומים נאלצו להקים מעין משמר צבאי להגנת חייהם ורכושם.
שמעון בר גיורא הראה את נחת זרועו גם ליהודים המקומיים אשר ל"מרגלות" מצדה, בואכה עין גדי, ו"החריב מקומות יישוב רבים" (כך על פי עדויות יוסף בן מתתיהו). ראוי לזכור (ועל כך התייחסתי באחד ממאמרי בזיקה למעשי הרצח בעין גדי), כי נמצאו שרידים של תושבי עין גדי הקבורים במקום ועל עצמותיהם, ובעיקר גולגולתיהם היו סימנים ברורים של התעללות. האם מדובר בתופעות הזויות ורצחניות של הסיקריים, או שמא של אנשי שמעון בר גיורא? המתים לקחו את הסוד לקברם המיתולוגי.
בשעה שנודע לשמעון בר גיורא כי נרצח הכהן הגדול חנן בן חנן בירושלים (מי יודע אם לא ידו הארוכה היתה במעל) גמלה בלבו ההחלטה לפעול, וב"גדול". כלומר להתקדם לעבר ירושלים, לחדור לתוכה וליטול בה את ההובלה, את ההנהגה. "ובהגיע אליו השמועה כי מת חנן, פנה אל ארץ ההרים והעביר קול מסביב, כי יקרא דרור לעבדים ויתן שלל רב לבני החורין, ולדבר הזה התלקטו אליו אנשי בליעל מכל עבר".
קודם הפריצה לירושלים התכונן שמעון בר גיורא בצורה מסודרת ומאורגנת. הוא מעצים את כוחו, מאמן את חייליו, בונה מרכז שליטה, אוגר מזון וציוד במערות מוכנות או משופצות.
מעשיו אלה עוררו חרדה ודאגה בקרב קבוצות קנאיות שהשתוללו בירושלים. הללו מבקשות להניסו חזרה אל המדבר, אך נסוגות ונמלטות בחזרה אל העיר. הקנאים אינם אומרים נואש. הם לוכדים בעורמה את אשת שמעון ומבקשים להפעיל כנגדו לחץ של מיקוח. כתגובה מתנפל שמעון על ירושלמים חלשים שיצאו ללקט מעט מזון מחוץ לחומות, וביניהם זקנים תשושים. שמעון מכה אותם נמרצות, מתעלל בהם גופנית וקוצץ חלק מגפיהם וכך שולח אותם חזרה לעיר. לבסוף מושבת לשמעון רעייתו בריאה ושלימה.
נודעו מקרים בהם נמלטו מהעיר נצורים שקצו בהשתוללות של הקנאים בעיר, ומרגע שנמלטו משם נפלו בידי שמעון וגדודי מרצחיו: "והבורח מפני העריץ מבית, נפל בחרב העריץ אשר מחוץ".
ירושלים הוטלה אל תוך מערבולת רצחנית של מלחמת אחים ושמעון מוזמן, לא פחות ולא יותר מאשר ביוזמת הכהנים הגדולים, ובלית ברירה, בבחינת ברירת מחדל, להיכנס לירושלים ולעשות בה סדר. אך נכנס שמעון לעיר אכן בה סדר, אך "ממש לא" על פי כוונת המזמינים. כניסתו של שמעון הפכה את מלחמת האחים-הקנאים בירושלים לאירוע המרכזי והסוחף שידעה ירושלים מעודה. העיר כמו התפצלה לשלושה מוקדי לחימה: יוחנן וקנאיו התבצרו בהר הבית, אלעזר בן שמעון חלש על בית המקדש ושמעון בר גיורא שלט על העיר העליונה ועל מרבית העיר התחתונה. כולם נלחמו בכולם, והגדיל מהם שמעון בר גיורא, אשר בשל אופיו השודדי השתלט על נכסי הקנאים ובכלל של עשירים בחלקי העיר השונים. תוך כדי הקרבות ביניהם נשרפו אוצרות המזון בירושלים – אירוע שעליו מקוננים התלמודים ומניפים אצבע מאשימה כלפי הקנאים, אותם הם מכנים בשם "ביריונים" (כן-כן, ומדובר בספרות חז"ל ולא בדברי ה"בוגד" יוספוס פלאוויוס). פעולה טרגית זו מלמדת באופן ברור על להט היצרים של הקנאים וגילוי אי-איכפתיות לגבי המשך הישרדותו של הציבור הנצור בירושלים. מותר אגב להניח כי אוצרות המזון נשרפו בכוונת מכוון כדי לגייס כמה שיותר ירושלמים למחנות המורדים, כדי שיילחמו מתוך ייאוש על הישרדותם.
ובינתיים ממשיכה ירושלים להפוך לשק החבטות הרצחני של מלחמות האחים, וכדברי בן מתתיהו: "שניהם (יוחנן ושמעון) שתו חליפות את דם יושבי ירושלים והפילו גורלות ביניהם על נחלת האומללים".
מי שפתח בזמנו את שערי העיר בפני שמעון היה מתתיהו בן בייתוס ממשפחת הכהונה הגדולה. וכאשר קלט בחושיו, כבר מן הרגעים הראשונים, את מטרותיו האמיתיות של שמעון בר גיורא, היה לאחד ממתנגדיו הבולטים. שמעון החליט לסלקו מעל פניו והדביק על מצחו של הכהן את אות הקין של שיתוף פעולה עם הרומאים, העמידו לדין, סרב לאפשר לו ללמד זכות על עצמו ולבסוף גזר את דינו למוות. שמעון לא הסתפק בכך ופסק מיתה אף על שלושת בניו של מתתיהו. מתתיהו התחנן לפני שמעון שלפחות יומת הוא ראשון ואל יראה בסבל בניו, ואולי אף כמחווה לכך שמתתיהו היה זה שהזמין את שמעון ופתח לפניו את שערי העיר. אך לא נשוא פנים כשמעון יתרכך ועל כן דחה בבוז את בקשתו-תחינתו. יחד עם שמעון הומתו גם כהן נוסף, מן המכובדים שידעה העיר, וכן סופר מועצת העיר וחמישה עשר מבני המעלה שבירושלים. נלכדו גם אלה שקוננו על מות החבורה הזאת ואף הם הומתו.
בניגוד ליוחנן ולמנהיגים קנאים אחרים, שמעון ייחס לעצמו תכונות של מלך. הדבר נובע, כך דומה, מרצונו להזדהות עם תנועות המרדנות כנגד הרומאים והורדוס עשרות שנים לפניו. יש אולי לחבר זאת עם תפיסות אפוקליפטיות, אסכטולוגיות, משיחיות, שאיפיינו תנועות התנגדות שונות, ביהודה ומחוצה לה כנגד העולם הרומי. וכן אין להוציא מכלל אפשרות כי שאיפה מגלומנית מסוג זה – ההתמלכות – נבעה מיהירותו בעקבות הצלחותיו בשדה הקרב והשלטת משטר אימים בירושלים.
מה עלה בסופו של שמעון בר גיורא? ובכן, שמעון ה"גיבור" נמלט עם רבים אחרים למינהרות כדי למלט עצמו מהרומאים שביקשו את נפשו. שמעון וחבריו ניסו לחצוב ולחפור דרך החוצה, ומשלא הצליחו, גמלה בלבו של שמעון ההחלטה להתעות את הרומאים ולבעתם: הוא לבש מכנסי בד לבנים ועטה עליו מעיל ארגמן וצץ פתאום מהמקום שעליו ניצב פעם המקדש. שמעון התאכזב שהתחפשות זו לא צלחה להבעית את הרומאים, והוא נאלץ להיכנע להם. אזי, מהו ההבדל בין בגידתו של יב"מ לבין כניעתו המוזרה של שמעון בר גיורא? שהרי הראשון נתפס במיתולוגיה כבוגד והשני – כלוחם חירות.
שמעון הובא לרומא ושם הותז ראשו ליד הקפיטוליום.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן