זיכרון בלתי-מוגבל

הרצון לזכור ולשמר כל דבר בעברנו מוביל לפיתוח תכונות שמנסות לעשות כן. טכנולוגיה בשירות הזיכרון

ישראל בנימיני, גליליאו

מכשיר נייד בלאקברי. מתוך אתר דיילי מיילי. הטכנולוגיה תעזור לנו לזכור
מכשיר נייד בלאקברי. מתוך אתר דיילי מיילי. הטכנולוגיה תעזור לנו לזכור

"לעולם לא אשכח את מאורעות אותו יום."

לגבי בראד וויליאמס (Williams), משפט זה נכון עבור כל אחד מהימים בעשרות השנים שחלפו מאז שהיה ילד. הוא יודע לענות, במהירות ובדיוק, על שאלות כמו מה אכל לארוחת בוקר בתאריך כלשהו, או מיהם המפורסמים שהתחתנו בתאריך אחר, או מתי שודרה לראשונה תוכנית טלוויזיה מסוימת ואיזה תוכניות אחרות שודרו באותו זמן בערוצים אחרים בעיר שבה הוא גר, וכן הלאה. בתחרות נגד ספרן מומחה שנעזר בכל משאבי האינטרנט, ענה וויליאמס על עשרים שאלות ב- 12 דקות, כנגד 24 דקות שנדרשו לספרן (כפי שאפשר לראות בסרט דוקומנטרי על וויליאמס).

אצל ג'יל פרייס חוויית הזיכרון של כל אירוע מלווה באותה עוצמת רגשות שהיא חשה אז. גרוע מכך: יותר מעשר פעמים בכל יום היא נזכרת באירוע כלשהו מחייה

ב- 2006 הציע צוות חוקרים מאוניברסיטת אירוויין (Irvine) את השם "היפרתימזיה" (Hyperthymesia – "תִימֵזִיס" היא המילה היוונית להיזכרות) למצב נדיר זה, במאמר שתיאר אישה שזוהתה רק בשם AJ. שנתיים מאוחר יותר חשפה AJ את זהותה, ג'יל פרייס (Price), כאשר פרסמה ספר על חייה בשם "האישה שאינה יכולה לשכוח".

לאחר פרייס ו-וויליאמס התגלה רק עוד מקרה וודאי אחד של היפרתימזיה. למקרים אלה עדיין אין הסברים המניחים את הדעת. אמנם במוחה של פרייס נמצאו כמה שינויים משמעותיים בהשוואה למוח הממוצע, אבל החוקרים אינם מפרסמים בינתיים את הפרטים עד שיוכלו לבדוק האם שינויים אלה מופיעים במקרים אחרים של היפרתימזיה.

החיים במסך מפוצל

מצב זה אינו מביא תמיד ברכה לבעליו. וויליאמס מסתדר היטב עם זכרונו החריג, אבל אצל פרייס חוויית הזיכרון של כל אירוע מלווה באותה עוצמת רגשות שהיא חשה באותו אירוע. גרוע מכך: יותר מעשר פעמים בכל יום היא נזכרת באירוע כלשהו מחייה. האירוע נשלף מזיכרונה כאילו היא חווה אותו באותו רגע ב"מסך מפוצל" יחד עם אירועי ההווה, והיא אינה יכולה להפסיק את הזיכרון או לבחור זיכרון אחר. זיכרונות אלה, היא אומרת, משתקים את חייה.

גם עבור הנער פונס, גיבורו הדמיוני של הסיפור "פונס הזכרן" מאת חורחה לואיס בורחס (Borges, 1942), שלאחר נפילה מסוס מתחיל לזכור כל פרט ופרט (ואפילו צורתם המדויקת של העננים בשמיים בכל דקה בעבר), מביא איתו הזיכרון המושלם קשיים רבים. פונס מתקשה לישון כי במוחו עולים פרטים רבים מדי. הוא גם אינו מצליח ליצור הכללות כלשהן, מכיוון שכדי לתת שם כללי לקבוצה יש צורך להתעלם מהפרטים המבדילים בין חברי הקבוצה.

פרויקט הזיכרון האלקטרוני

עבור כמעט כולנו, אין הזיכרון אמין כמו זיכרונם של וויליאמס ופרייס: אנחנו שוכחים לגמרי אירועים ופרטים, משנים את פרטי הזיכרון ככל שחולף הזמן מאז האירוע, "זוכרים שאנחנו זוכרים" אבל מתקשים לשלוף את הפרטים שלהם אנחנו זקוקים, וטועים גם כאשר נדמה לנו שאנו זוכרים היטב. כִּשְלי הזיכרון הם מקור בלתי-נדלה לתסכול, לחיכוכים, ולפעמים אף לתוצאות קשות יותר.

לפחות אדם נוסף אחד בעולם יכול לצמצם מאד את כשלי הזיכרון שלו, על ידי שימוש בטכנולוגיה. זהו גורדון בל (Bell), מהנדס מחשבים יליד 1934, שתרם רבות לארכיטקטורה של המיני-מחשבים הראשונים בשנות השישים. מאז הוביל בל מחקרים ופיתוחים בתחומים הכוללים מחשוב מקבילי (שילוב של מספר גדול של מעבדים) ונוכחות מרחוק (telepresence – טכנולוגיות המאפשרות לאנשים לתפקד ולהיראות כאילו הם נוכחים פיזית במקום המרוחק מהם). על שמו נקרא פרס חשוב המוענק מדי שנה לחוקרים בתחום המחשוב המקבילי.

בשנת 1995 הצטרף בל לחברת מיקרוסופט. באחד הפרויקטים בו הוא עוסק, הוא מגדיר את עצמו כ"שפן הניסיונות". שמו של הפרויקט הוא MyLifeBits (שאפשר לתרגם כ- "חלקי החיים שלי" או "הַבִּיטים של החיים שלי", כאשר "ביטים" הם כמובן היחידות הקטנות ביותר של מידע דיגיטלי). במסגרת הפרויקט העביר בל את כל הארכיון שלו, שנאסף בעשרות שנים של עבודה, למאגר אחד של אחסון זיכרון דיגיטלי. ההעברה בוצעה על ידי סריקת מסמכים ותמונות, איסוף מידע דיגיטלי ודואר אלקטרוני וכו'. בשנים שמאז תחילת הפרויקט הצטבר כמובן מידע רב נוסף, אך כמעט כולו נאסף אוטומטית: בזמנים שבהם המערכת פעילה, שיחות הטלפון של בל מוקלטות ונאגרות ב"מחסן המידע" של MyLifeBits, וכך גם מוקלטות תוכניות הטלוויזיה והרדיו שהוא צופה בהן ומאזין להן.

כשהוא משתמש במחשב, כל אתר אינטרנט שהוא פותח נרשם, והקבצים והודעות הדואר האלקטרוני שהוא כותב או קורא נשמרים. כאשר בל נע ממקום למקום, מיקומו נקלט בכל רגע על ידי מקלט GPS ונרשם. הוא גם לובש מצלמה שמצלמת תמונות סטטיות כאשר היא חשה שמשהו השתנה בסביבתו של בל: למשל, כאשר חיישן אינפרה-אדום המחובר למצלמה חש בחום גוף של אדם שנמצא קרוב דיו, תשמור המצלמה תמונה של אותו אדם. אם עוצמת האור הנקלטת על ידי המצלמה משתנה במידה משמעותית, ייתכן שבל עבר מסביבה אחת לאחרת, והמצלמה תשמור תמונה של הסביבה החדשה.

המצלמה טובה יותר מהיומן

חיים כאלה, שרגעים רבים בהם מוקלטים אוטומטית, עשויים להיראות לרבים מאיתנו כמוזרים או אפילו מרתיעים (נזכיר גם כי תוכניות הריאליטי בסגנון "האח הגדול" מגיעות למצב דומה, מסיבות אחרות לחלוטין), אבל גורדון בל כבר חש כי חייו הועשרו בשל עזרים אלה. נראה כאילו הוא רואה בפרויקט כחלק מהותי מהזהות האישית שלו: במקרים המעטים שבהם אבד חלק מהמידע בשל תקלות, הוא הגיב כפי שאדם "רגיל" מגיב כאשר הוא מגלה חלק חסר בזיכרונו.

כעת יכול בל "להיזכר" מה קרה בכל רגע שיבחר, בעזרת חיפוש פשוט במאגר המידע שבו מאוחסנים פרטים רבים כל כך על חייו. כתבתי "להיזכר" כי אין זו אותה חוויה כמו זיכרון הבא מתוך מוחנו, אבל למעשה ידוע כי אין קו מפריד ברור בין זיכרון "פנימי" ו"חיצוני": אם ניעזר בתזכורת מבחוץ, נוכל לשלוף את הזיכרון שלנו ביתר קלות ולהשלים אותו בפרטים מתוך המידע החיצוני.

בהקשר זה מעניין לציין כי אותה מצלמה שפותחה עבור MyLifeBits הועמדה לרשות אנשים פגועי-זיכרון. בכל לילה סקרו אנשים אלה את התמונות ששמרה המצלמה במשך היום, ונמצא כי סקירה זו עזרה להם לזכור טוב יותר את אירועי היום: כשנשאלו על אירועים אלה לאחר מכן, ללא עזרה חיצונית כלשהי, הם ענו טוב יותר לשאלות (בכך המצלמה טובה יותר מרישומים כתובים: כשאותם אנשים כתבו ביומן במשך היום וקראו אותו בערב, תפקודי הזיכרון שלהם לא השתפרו).

דרישות רבות מהמערכת

כמובן ששמירת המידע היא רק חלק מהאתגר: קל לשייך לכל פריט מידע את הזמן שבו הוקלט, ולכן קל לענות לשאלה "איפה היה גורדון בל ומה עשה ב- 6 באוקטובר 2007?", או בכל תאריך אחר. יותר קשה לענות לשאלה "מה היה נושא השיחה בפעם האחרונה שבה פגש גורדון בל את ג'ון?".

אמנם השיחה מוקלטת, יחד עם תמונתו של ג'ון, אבל כדי לענות על השאלה נצטרך לעמוד באתגרים רבים: להבין על איזה ג'ון מדובר, לשלוף את תמונתו, לחפש את אותה תמונה במאגר התמונות הענק, למצוא את הפעם האחרונה שבה מופיעה תמונה כזו, להחליט האם התמונה מעידה על פגישה ושיחה (ולא, למשל, מצב אקראי שבו חלף ג'ון במקרה מול המצלמה), לסרוק את הקלטת השיחה ולנסות להסיק מהמילים שמוקלטות מה היה הנושא המרכזי שלה.

זהו אוסף גדול של דרישות, שחלקן נמצא בחזית המחקר של הבינה המלאכותית, או מחכה עדיין להתפתחויות עתידיות: זיהוי פנים בתמונות, הבנה של סיטואציה חברתית, פענוח מילים מתוך שיחה מדוברת, ומיצוי נושאים מתוך טקסט השיחה. כיום אין הפרויקט יכול לעמוד באתגרים קשים כאלה, אך הוא נעזר ברישומים שבל או עוזריו מוסיפים להקלטות בצורה ידנית, כדי להקל על סיווג ומציאת ההקלטות בעתיד (למשל, רישום שמו של אדם ליד תמונתו או הגדרת ההקשר של שיחות ופגישות). זכרונו של בל, לכן, עדיין אינו יכול להתחרות בזיכרונו של וויליאמס, אבל הוא פחות מסתורי וניתן עקרונית להשגה על ידי כל אחד מאיתנו.

הרעיון של טכנולוגית מידע ככלי לתמיכה בזיכרון אינו חדש, והוא הופיע כבר ב- 1945 כאשר ואניוור בוש (Vannevar Bush), מחלוצי המחשוב האנלוגי, כתב מאמר בשם "כפי שאנו עשויים לחשוב". המאמר תיאר מערכת בשם Memex (קיצור של "הרחבת זיכרון" – Memory Extension) שתאפשר לאדם לשמור על כל המידע שהוא זקוק לו. המערכת לא היתה ניתנת ליישום באותו זמן, אבל בוש חזה שהטכנולוגיה הנדרשת תופיע בעתיד. מכיוון שהוא כלל במערכת גם יצירת קישורים בין פריטי מידע שונים, מהווה Memex גם אבן דרך חשובה בהיסטוריה של ההיפר-טקסט (הרעיון של יצירת קישורים בין מסמכים, העומד בבסיסה של ה- World-Wide Web).

שמירה יזומה של מידע

MyLifeBits אינו המאמץ היחיד מסוגו. לדוגמא, במעבדות MIT (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס) פותח פרויקט דומה בשם iRemember . אחד ההבדלים המשמעותיים ביןiRemember ובין MyLifeBits הוא בגישה שלהם להקלטת המידע: MyLifeBits נוקט בגישה של "חיישנים פתוחים": כל מה שקורה בסביבתו של בל מוקלט. לעומת זאת, iRemember יקליט וישמור מידע רק כאשר המשתמש יחליט כי יש צורך בכך.

MyLifeBits נוקט בגישה של "חיישנים פתוחים": כל מה שקורה בסביבתו של המשתמש מוקלט. לעומת זאת, iRemember יקליט וישמור מידע רק כאשר המשתמש יחליט כי יש צורך בכך

לגישה זו של הקלטה יזומה יש כמה יתרונות: היא נזקקת לכמות קטנה בהרבה של נפח אחסון, ושומרת רק על מה שהיה ראוי לשמירה לדעתו של המשתמש. מערכת לא פחות חשובה של שיקולים קשורה בפרטיות: אפילו אם המשתמש אינו מהסס לשמור במערכת כל פרט בחייו, (גורדון בל מספר על היסוסים משמעותיים כאשר נתקל במסמך חריף שכתב והיה צריך להחליט אם לכלול את המסמך במאגר הזיכרון של MyLifeBits; בסופו של דבר, החלטתו הייתה חיובית.), עד כמה מוסרי הדבר להקליט שיחות עם אנשים אחרים? אפילו אם יבקש המשתמש את רשותם, ייתכן שבקשה זו אינה הוגנת – למשל כאשר הם תלויים בו לפרנסתם.

ב- MIT אספו המפתחים תגובות על ההקלטות, ואחוזים ניכרים מהמגיבים הביעו אי-נוחות מהרעיון. אם זו התגובה בקבוצה שפתוחה לחידושים טכנולוגיים, אפשר לצפות להתנגדות רבה עוד יותר בציבור הרחב.

מובן שכאשר השמירה היא יזומה, על המשתמש לזכור להפעיל את המערכת כדי שהמערכת תוכל להזכיר לו מאוחר יותר את מה שקרה. האם יש דרך להזכיר לו לעשות כך? רעיון אחד בנושא זה פותח גם הוא ב- MIT: חיישנים המחוברים לכף היד של המשתמש מודדים את מוליכות העור. כאשר החיישנים מגלים שינוי במוליכות העור, הם יכולים להפעיל הקלטה או להציע למשתמש לעשות זאת (StartleCam ). שינויים במוליכות העור מקושרים לא רק לסיטואציה של פחד או מתח אלא גם לשינויים בהפניית תשומת הלב, ולכן הם יכולים לרמוז על אירוע שברצוננו לזכור.

התמצאות במידע שנאגר

בין אם המידע נאגר תמיד או רק ביוזמת המשתמש, שימוש קבוע בתמיכת זיכרון יוצר כמויות גדולות מאד של מידע. חלק מהמידע הוא טקסטואלי (למשל, דואר אלקטרוני או טקסט המופיע באתרי אינטרנט) וניתן להשתמש בחיפוש טקסט כדי לאתר אותו, אבל מידע רב מורכב מקולות וממראות שהוקלטו.

קיימות כיום תוכנות לשקלוט של שיחות מוקלטות, כלומר הפיכתן לטקסט, אבל איכות השקלוט עלולה להיות נמוכה – במיוחד כאשר ההקלטה נעשית בסביבה בלתי-מבוקרת שבה אי אפשר לכוון את המיקרופון ולמנוע קולות רקע. רוב הפיתוחים המוזכרים במאמר זה משתמשים בטכניקה זו. חלקם גם מאמצים את ההתפתחויות האחרונות בזיהוי פנים כדי לקשר את האנשים הנראים בתמונות שהוקלטו לשמם ולתפקידם. אפשר גם להשתמש בזיהוי טקסט (OCR – Optical Character Recognition) כדי להפוך טקסט המופיע בתמונות שצולמו לְטקסט "חי", שניתן לחפש בו.

ובכל זאת, גם אם משתמשים ביכולות המתקדמות ביותר של הבינה המלאכותית כדי לחלץ טקסט רב ככל האפשר מתוך המידע המאוכסן, יש בעיה ברעיון של שימוש בחיפוש טקסט כתמיכה בתהליך ההיזכרות. מנגנוני הזיכרון האנושיים אינם מבוססים דווקא על חיפוש טקסט, ודברים רבים שאנו מנסים להיזכר בהם אינם מתאימים לחיפוש כזה: מה הייתי צריך לעשות בעקבות הפגישה האחרונה שעסקה בפרויקט החדש? את מי פגשתי בארוחת הצהריים בכנס שהיה בירושלים בשנה שעברה?

הטלפון הנייד אוגר זיכרונות

במעבדת המחקר של IBM בחיפה פותחה בשנים האחרונות מערכת תומכת-זיכרון שמציעה שיטה חדשה להתמצאות ולחיפוש במאגרים וב"ארכיונים" הענקיים הנאגרים על ידי משתמשים במערכת. המערכת, שפותחה בקבוצת הטכנולוגיות החברתיות של מעבדת המחקר של IBM בחיפה נקראת "IBM Experience Organizer" . המפתחים בראשות ערן בלינסקי (Belinsky), הציגו לראשונה אבטיפוס של המערכת בחודש יולי 2008. ההשראה למערכת באה מכלי קסום המשמש לאחסון מחשבות ("הגיגית" בתרגום העברי, מלשון "הגיג") בסדרת ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג. כיום בוחנים את המערכת עובדי IBM ברחבי העולם והמפתחים בודקים את השימוש בה, כדי ללמוד ממנו לאילו כיוונים לפתח את המערכת.

כמו מערכות אחרות לתמיכת זיכרון, יכול ה- Experience Organizer להקליט שיחות ותמונות, ולשייך כל פרט לזמן ולמקום שבו הוקלט. ההקלטה יזומה על ידי המשתמש. תכונה זו אינה רק פותרת חלק מהבעיות של נפח המידע ושל הפרטיות, אלא גם מאפשרת שימוש בטלפונים ניידים הזמינים מסחרית (ולא לחומרה המורכבת הרבה יותר הדרושה עבור מערכות כמו MyLifeBits).

כאשר המשתמש ירצה לשמור זיכרון מסוים, הוא פשוט יצלם תמונה, או יקליט וידאו או דיבור. כשהמשתמשים חוזרים למשרד ומסנכרנים את הטלפון הנייד עם המחשב השולחני, מועבר המידע הגולמי למערכת, אשר מעבדת אותו והופכת אותו למאגר מידע הזמין מכל דפדפן אינטרנט (בהינתן הסיסמאות הדרושות, כמובן).

שליפה קלה של הזיכרון

אחת התכונות הייחודיות של הפיתוח החדש הוא שימוש בהקבצת מידע (clustering) לצורך קישור בין זיכרונות ולצורך שליפה קלה של הזיכרון הנדרש. לצורך כך, התוכנה משתמשת במקורות מידע נוספים: לדוגמא, המערכת יכולה לתקשר עם לוח הזמנים והפגישות של האדם. אם תמונה מסוימת צולמה בזמן שבו מראה לוח הפגישות על קיום פגישה כלשהי, תקושר התמונה לאותה פגישה ולכן גם לאנשי הקשר שהשתתפו באותה פגישה, לתמונות ולהקלטות אחרות שנשמרו באותו הֶקשר.

לכן, כאשר אדם ינסה להיזכר מה היה עליו לעשות בעקבות פגישה מסוימת, הוא יוכל לדפדף במקבץ של תמונות ושיחות הקשור אסוציאטיבית לאותה פגישה. באותו אופן, כאשר ינסה לזכור היכן פגש באדם מסוים, התשובה תהיה מבוססת לא רק על מקום ותאריך, אלא גם על הקשר – באיזה פגישה, בקשר לאיזה משימה, אילו אנשים נוספים הוא פגש באותו אירוע וכו'.
במקרים רבים עצם העיון בפרטים המקושרים לאירוע כלשהו יחזק את "הזיכרונות האמיתיים" – כלומר אלה האגורים בתאי העצב האנושיים – ויקל על שליפתם

גם הכיוון ההפוך תורם ליצירת קישורים ולהקבצה של מידע: אם המרצה באירוע מסוים מלווה את דבריו במצגת, והמשתמש מצלם חלק מהשקפים, תוכל התוכנה לזהות מבנים מסוימים של טקסט בצילומים אלה: שמו של המרצה וכתובת הדואר האלקטרוני שלו (שמופיעים בדרך כלל באחד השקפים הראשונים) יקושרו לתמונתו של המרצה ויוכנסו ל"פנקס הכתובות"; כתובות אתרי אינטרנט שהוא מפנה אליהם יזוהו בתוך התמונות ויישמרו לצורך עיון מאוחר יותר; כאשר מוזכר אירוע עתידי, הנושא, הזמן והמיקום יישלפו מתוך השקף שנקלט במצלמת הטלפון הנייד ויירשמו בלוח הפגישות של המשתמש; צילומים של כרטיסי ביקור יפוענחו על ידי פענוח שם, תפקיד, כתובות ומספרי טלפון וישויכו לתמונות של אנשים שצולמו באותו זמן.

אם ישקיע המשתמש גם כמה דקות בסוף היום כדי "לתייג" הקלטות מסוימות על ידי קישורן לנושאים שבהם הוא מתעניין, לפרויקטים, למשימות וכו', יתחזקו עוד יותר ההקשרים האסוציאטיביים בין פרטי המידע, ושליפת המידע – אפילו שנים לאחר מכן – תהיה קלה ומהירה עוד יותר.

במקרים רבים עצם העיון בפרטים המקושרים לאירוע כלשהו יחזק את "הזיכרונות האמיתיים" – כלומר אלה האגורים בתאי העצב האנושיים – ויקל על שליפתם, כך שהתוצאה היא לא רק שמירה של מידע שכבר איננו יכולים לאחזר בכל דרך אחרת, אלא תמיכה ודחיפה של מנגנוני אחזור הזיכרון הפנימיים. תוצאה זו נתמכת על ידי מחקרים פסיכולוגיים לגבי יצירת ואחזור זיכרון, ובאמצעות דיווחים של משתמשים ב- Experience Organizer.

זיכרון חברתי

מאז ומתמיד נאגר הזיכרון האנושי גם בתוך המוח וגם על ידי אינטראקציה עם הסביבה, בפעולות כמו חריתת חריצים על עצים כדי לזכור את מסלול ההליכה, קשירת קשרים בחבלים, כתיבה, בקשה מאנשים אחרים שיזכרו דבר מה וכו'. הסוג השני של האגירה מאפשר שיתוף חברתי של הזיכרון והורשתו לדורות הבאים. אי אפשר לדמיין התפתחות תרבות ללא שיתוף כזה. לכן התפתחות התרבות הואצה כל כך על ידי טכנולוגיות לשימור ושיתוף הזיכרון, כמו המצאת הכתב ואחריה המצאת הדפוס.

IBM Experience Organizer מאפשר שימוש חברתי ושיתוף של הזיכרונות שהוא אוגר. בכך הוא משלב באותה מסגרת את העצמת הזיכרון האישי עם שיתוף מידע בתוך הארגון וההקשר החברתי. כך יוכל עובד שיצא לנסיעה עסקית להפיץ את רשמיו ואת המידע שאסף, ואלה יצטרפו למאגר הזיכרון הזמין לחבריו לעבודה. אם לוח הזמנים יבדיל בין אירועים פרטיים ובין אירועים הקשורים לעבודה, תשתמש המערכת במידע זה כדי לדעת איזה מידע נכון להפיץ ואיזה מידע לשמור לגישה על ידי אותו עובד (העובד יוכל לשלוט בהחלטות אלה כאשר הוא מתייג את המידע שנשמר).

פתחנו באותם אנשים נדירים שזוכרים הכל. הטכנולוגיה שתוארה כאן אינה מתחרה ביכולותיהם המופלאות, אבל יש בה פוטנציאל לאפשר לכל אחד מאיתנו לזכור הרבה יותר ולהיחשף פחות לתסכולים ולכשלים של הזיכרון. יש בה גם תכונה חשובה חדשה – לא רק זיכרון טוב יותר עבור כל אדם כשלעצמו, אלא יצירת מאגרי זיכרון כלליים, שנוצרו על ידי תרומות של זיכרונותיהם של אנשים רבים, כך ששליפת מידע ממאגרים אלה דומה במידה רבה להיזכרות אישית.

כפי שקשה לתאר איך היינו מוצאים מידע לפני יצירתם של מנועי החיפוש באינטרנט, ייתכן שבתוך שנים לא רבות לא נוכל לתאר לעצמנו איך הסתמכנו רק על תאי העצב שלנו כדי לזכור את חיינו ואת חוויותינו האישיות, ובאותו אופן יונמך במקצת המחסום בין זיכרונותינו לזיכרונותיהם של אחרים.

ישראל בנימיני עובד בחברת ClickSoftware בפיתוח שיטות אופטימיזציה מתקדמות. המאמר הופיע בגליון 123 של כתב העת גלילאו.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

9 תגובות

  1. לאור

    באחת מתוכניות המדע בטלביזיה ראיתי ניסוי שערכו על קוף אדם וילדים . על מסך טלביזיה הופיעו מפוזרות עשר ספרות מ 0 עד 9. ברגע שלחצת על הסיפרה 0 הופכות כל הספרות ל X ים, והניבחן אמור להמשיך ללחוץ על הספרות על פי הסדר העולה של הספרות שהיו שם.
    למותר לציין שקוף האדם ידע לחזור על הספרות פעם אחר פעם והילדים בדרך כלל התבלבלו. בכתבה נאמר שזו תכונה של זיכרון קצר מועד שאבדה לאדם בהתפתחותו האבולוציונית. ממש מעניין. השאלה אם אי אפשר למצוא גן אבוד זה ולחזק אותו.
    יום טוב
    סבדרמיש יהודה

  2. מאמר מעניין מאוד, כרגיל אצל ישראל בנימיני. באמת נושא חשוב ומרתק.
    אני מקווה לראות את היום שבו ננורובוטים ישתבלו במוח שלנו ויאפשרו לנו הרחבה של יכולות המוח האנושיות. זה יהיה משהו מדהים באמת!

  3. האם מישהו חקר אם תכונת הזיכרון המופלא תורשתית, ובאיזו מידה? האם היא מופיעה גם אצל בעל חיים?

  4. איש עסקים אחד הגיע למלון מפואר בנבאדה וראה בלובי אינדיאני זקן לבוש בבגדים מסורתיים שמאד לא התאים לנוף האנושי הטיפוסי של המקום.
    הוא שאל את אחד העובדים מי האיש והעובד ענה לו שהוא ראש אחד השבטים שגרו במקום ולאות כבוד וגם כפיצוי על הפקעת הקרקעות האינדיאניות החליטו במלון לתת לו להתארח שם כמה שרק ירצה.
    אבל, אומר עובד המלון, זה לא סתם אינדיאני.
    האיש הזה זוכר פשוט הכל! את כל מה שקרה לו מיום שעמד על דעתו.
    איש העסקים מסתקרן ומחליט לדבר עם האינדיאני.
    זה המקום להזכיר שמקור הבדיחה באנגלית וזה חשוב להמשך.
    ניגש האיש לאינדיאני ואומר לו "הי".
    "הי", עונה האינדיאני.
    אחרי שיחת נימוסין קלה פונה האיש לעיקר ושואל:
    "שמעתי שאתה זוכר הכל. זה נכון?"
    "כן", עונה האינדיאני.
    "אז תגיד לי בבקשה, מה אכלת לארוחת בוקר שלושה ימים לפני יום הולדתך השלישי?"
    "ביצה", עונה האינדיאני.
    טוב; לאיש אין כל דרך לבדוק זאת אבל הוא מאמין ומתרשם.
    במשך השנים הבאות, במהלך מסעותיו השונים הוא פוגש כל מיני אנשים ומספר להם על האינדיאני.
    אנשים מתרשמים אבל אחד מהם מעיר לו שאין זה נכון לפנות אל אינדיאני במילה "הי" כפי שהוא עשה, כי אצל האינדיאנים משמשת דווקא המילה "האו" בתפקיד זה.
    אחרי כמה שנים שוב מתגלגל האיש לאותו מלון ושוב הוא רואה את האינדיאני בלובי.
    מכיוון שהפנים את מה שאמרו לו הוא מאותת לאינדיאני לשלום ואומר "האו".
    "סקרמבלד" עונה לו האינדיאני.

  5. אל מקפרסון ( הדוגמנית) אמרה פעם בראיון אצל דיווד לטרמן שהיא זוכרת כל יום
    מחייה,כשהוא שאל אותה על תאריך מסויים היא נזכרה באירוע יותר משמעותי שקרה כמה ימים אחרי והלכה חזרה (בראש)לאותו היום – מן הסתם היא ישבה בחדר שלה במלון אותו היום.
    כמו שנאמר גם יפה וגם אופה.

  6. מעניין באיזה ציונים הם סיימו את בתי הספר ובאיזה איכות הם מעבדים את המידע העצום הנתון בראשם, או שהם סתם מאגר נתונים
    ערב טוב
    סבדרמיש יהודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן