“משבר קיומי של 250 שנים בדמוקרטיה מתרחש עכשיו לנגד עיננו”

דיקן לשעבר באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה מתריע שהחלטות טראמפ מאיימות על יסודות הדמוקרטיה האמריקאית, לאחר שחתם במאה הימים הראשונים לכהונתו 142 צווים שפגעו בזכויות אזרח

הכול התחיל בשנות ה־60, כאשר קרל סינגלי, כיום בן 79, גדל באלבמה המחולקת גזעית וחווה מקרוב את הזוועות של לינץ’ והאלימות הקטלנית נגד מפגינים למען זכויות האדם. “כששמעתי על רצחן של ארבע הילדות בכנסייה בבירמינגהם, זה הראה לי עד כמה העוול והשנאה חקוקים בלב החברה שלנו,” סיפר סינגלי. הוא ממשיך: “זוכרים את הלילות שבהם ראינו אנשי הקו קלוקס קלאן רוכבים ברחובות חשוכים, צועקים איומים ומניפים רובים. שוב ושוב חשתי שאי־אפשר לסמוך על בני אדם, אלא רק על החוקים והמערכות המשפטיות.” כל חוויות הילדות האלה, הוא מוסיף, חיזקו אצלו אמונה עמוקה בכך שהחוקה והמוסדות נועדו להגן על החלשים. “הייתי גאה להיות אמריקאי,” אמר, “ועדיין היום השיר של ריי צ’ארלס ‘America the Beautiful’ ממלא אותי בדמעות—תחושה של תקווה ואחריות לשמור על החלום הזה.”

במאמרו שפורסם ב־30 במאי 2025, סינגלי מסכם זווית היסטורית רחבה על שני מסמכי היסוד האמריקניים: החוקה המקורית מ־1787 ותיקוניה שאומצו לאחר מלחמת האזרחים. “שני מסמכים אלו—כל אחד נכתב בתקופה אחרת ובמטרה אחרת—עיצבו את ארצות הברית לאורך 250 שנים,” הוא כותב. בסקירה מפורטת, הוא מסביר כיצד החוקה הראשונה נכתבה על ידי בעלי רכוש ומגדירי כללים שלטוניים, שהתעלמו מאינטרסים של נשים, עבדים ואינדיאנים. לעומת זאת, תיקוני מלחמת האזרחים—13, 14 ו־15—היו אמורים להעניק זכויות אזרח לשחורים המשוחררים. עם זאת, סינגלי מזהיר כי מאז ייסוד התיקונים ועד היום קיימת מתיחות בלתי פתורה בין הזכויות המוצהרות במילים לבין החוויה הממשית של קבוצות מוחלשות. “בתוך 250 שנים, נלחמו על ההבטחה ש‘כל בני האדם נבראים שווים’, אך עדיין הבעיה לא נפתרה —ממעשי אלימות ועד אפליה מוסדית,” הוא מציין. ואולם, בתקופת טראמפ בלבד, נחשף האיזון השברירי בין הרשויות הפדרליות: “100 הימים הראשונים של טראמפ הם מבחן לחץ על הדמוקרטיה, משבר קיומי שמתממש עכשיו,” כתב סינגלי, “כי אין נשיא אחר שהשתמש בצווי נשיאות ככלי נקמה כדי למחוק עשרות שנים של התקדמות בזכויות אזרח.”

לאחר שנבחר ב־2024, טראמפ הוציא 142 צווים, 37 הנחיות ו־39 הצהרות רשמיות בתוך שלושה חודשים – מספר חסר תקדים בכל ההיסטוריה האמריקאית. לפי הנתונים שסינגלי מצטט, כמעט כל צו עסק בביטול הגנות שהתקבלו מאז לינקולן ועד סוף המאה ה־20. “במהלך היממה הראשונה, הוא ביטל כל צו שקשור לגיוון, שוויון והכלה שהוציא ביידן; ביום השני – ביטל כל צו שהתיימר לתמוך בזכויות אזרח מאז לינדון ג’ונסון,” הוא מדגיש ומתאר את הצווים לביטול הגנות, ציוויים לסגירת תוכניות לחינוך מיעוטים, קיצוץ תקציבים תומכי נשים במגזר העסקי ובמגזר הציבורי, והסרת הגנות מפני אפליה ממוסדות אקדמיים. “בזמן שהקונגרס וערכאות בתי המשפט ניסו להתערב, כבר זרמו הגלים הראשונים של ביטולים, ושום מנגנון ביקורת לא הספיק לעצור את המרוץ האגרסיבי הזה,” כתב סינגלי.

בהמשך סינגלי מתרכז במספר צווים מרכזיים שתוקם עליהם תוכניות תרבות וחינוך:
• הקיטון התקציבי למוזיאון הלאומי להיסטוריה אפרו-אמריקאית – “הוצע להפחית בשיעור דרסטי את מימונו, כדי ‘לפנות מקום להנחיות תרבותיות חדשות’, אבל בפועל זה מבצע מחיקה של חלקות שלמות בהיסטוריית המיעוטים,” הוא כותב.
• הגבלת תקציבי המוזיאון להיסטוריה של הנשים – “החזקה בתקציבי תעשיית התרבות הפדרלית הונמכה כדי לפגוע בתוכניות שחושפות תרומות נשיות להיסטוריה,” מצוטט סינגלי.
• צו ‘חיזוק אימון אכיפת החוק האמריקני’ – “אחד הצווים המובהקים: הוא מעניק חסינות לשוטרים מפני תביעות בידי אזרחים, מחזק את כוחם של גופים כמו ה־FBI והמינהל לביטחון המולדת, ומצייד אותם במשאבים לאתר ולהעניש מתנגדי טראמפ,” כותב סינגלי. לדבריו, “הצו הזה מייחס למערכת הפדרלית תפקיד של כלי נקמה—כך שהממשלה עצמה הופכת לכלי לכידות פוליטית, והעיקרון של חופש הביטוי נדרס מתחת לסנקציות טכנולוגיות.”

אחד הממדים הבולטים במאמר הוא התחקיר על השפעת הצווים על מערכת המשפט ועורכי הדין. סינגלי, שלמד משפטים בטמפל ובייל, מספר על דרכו כדיקן בבית הספר למשפטים של טמפל: “כדיקאן הראשון ממוצא מיעוט – נאלצתי להיאבק כדי שהמוסד יכיר בצרכי הסטודנטים השחורים,” הוא מזכיר. כמנהיג קהילת הסטודנטים השחורים, עמד בראש הפגנות שדרשו שינוי מיידי: “הדיקאן דאז פוטר מהם בגלל אמירות גזעניות גלויות, והתפטר—ואחריו מונה דקאן חדש שהסכים לגייס מורים ממיעוטים, ואפשר את כניסת עשרות סטודנטים ממוצא היספני ושחור.” בתור עורך דין, הוא פעל בפילדלפיה כדי להרחיב חוקי העדפה מתקנת (set-aside) עבור עסקים בבעלות מיעוטים ונשים, וגם הוביל יוזמות לתמרוץ גיוס מיעוטים במשטרה ובאיגודי הבנייה. “למדתי שהחוק מבדל דמוקרטיה מאוטוקרטיה—כי הוא מחייב מתן דין וחשבון, ומגן על החלשים,” הוא אומר. למרבה הצער, הוא מוסיף, גלי הביטולים של הצווים הפכו עורכי דין שמייצגים מתנגדי טראמפ ליעד להטלת סנקציות, מתוך “רצון לכפות צייתנות משפטית.”

בסוף המאמר, סינגלי מתייחס למסגרת ההיסטוריה של סתירה בין החוקה הישנה לזכויות החדשות:

1. החוקה מ־1787 – נוסחה על ידי בעלי רכוש שהחריגו עבדים, נשים ואינדיאנים; כללים שתמכו בשליטה של האליטה.
2. תיקוני מלחמת האזרחים (13, 14, 15, וב־19 לימים) – נולדו מתוך צורך להעניק זכויות לשחורים המשוחררים ולנשים, אך נדחקו לאט לאט לשוליים על ידי חוקים של “ג'ים קרו” ופרקטיקות של הפרדה.
3. המאבק המתמשך – “אף שהבטחנו שכל בני האדם נבראים שווים, הדרך לא היתה מעולם רצופת חיוכים,” הוא מציין, “מאז 1865 ואילך נלחמים על כל צעד, ומי שנאבק על הזכויות האלה שוב ושוב מוצא עצמו מול גלים של אלימות, פרקטיקות אפליה מוסדית ופוליטיקה של פרובוקציה.”
   טראמפ, לדבריו, מופיע כשלב נוסף בהיסטוריה הארוכה שבה אלה הרוצים לשמור על עקרונות של אי־שוויון ושנאת מיעוטים משתמשים בסמכויות הנשיאות כדי לחזור אחורה: “הצו ה־EO הראשון נגד DEI ביטל עשרות שנות מאמצים להבטיח שוויון, וה־EO השני בחתותו, ‘Ending the Weaponization of the Federal Government’, הפך את הממשל עצמו לכלי נשק—כך שהפקידים הפדרליים מגויסים כנשק נקמה פוליטי.”

עם זאת, סינגלי לא נכנס לייאוש מוחלט. הוא שולף שתי נקודות אופטימיות מרכזיות:
• התמיכה הציבורית – “רוב האמריקאים לא תמכו בצווים האלה,” הוא מציין. “מחקרים אחרונים מראים שאחוז התמיכה בטראמפ צנח לרמות הנמוכות ביותר בהיסטוריה המודרנית.” הוא מוסיף שהמחאות שגדלו ליותר מעשרה מיליון בני אדם ברחבי ארצות הברית, “מאירות את הסדקים בכוחו של טראמפ ויוצרות לחץ על הקונגרס ועל הערכאות המשפטיות להתערב.”
• כוחו של משפט הציבור והחקיקה הפדרלית – מעל ל־220 תביעות פדרליות כבר הוגשו בתוך 100 הימים הראשונים מאז הבחירות, וארגוני אוניברסיטאות וארגונים אזרחיים חברו להגנה משפטית משותפת. “גם אם הליך המשפט איטי, הוא יפעיל לחץ בלתי נסבל על הנשיא ועל קברניטים פדרליים,” הוא כותב. “אנשים ממזרח למערב יושבים ומעבדים דרישות לביטול הצווים האלה.”

בסיום הוא קורא לפעולה אזרחית מתמשכת: “עלינו לא להפחית את מאמצינו: לדבר בפורומים ציבוריים, לסייע בתביעות ייצוגיות, לבחור נציגים שמכירים בחשיבות ההפרדה בין הרשויות, ולהילחם על כל מנדט חוקתי. רק כך נצליח לכופף את הקשת המוסרית חזרה לכיוון הצדק.”

למאמר המלא

עוד בנושא באתר הידען:

• פעמיים פרחה הגלובליזיה ופעמיים קרסה. הקריסות הובילו לשתי מלחמות העולם. האם בגלל טראמפ השלישית בפתח?
• התקפות ממשל טראמפ על מדעני אקלים (2025)
• תסמונת שטוקהולם בפוליטיקה, או למה האפרו-אמריקאים מצביעים לטראמפ?
• חוקרים תחת איום: קיצוצי תקציבי NIH על ידי ממשל טראמפ משבשים מחקרים קריטיים בכל העולם