ייצור המוני, בירוא יערות ומיצוי הקרקע דחפו את טרויה אל סף משבר כבר בתקופת הברונזה – וההיסטוריה מזהירה מפני צמיחה ללא רסן
מאת סטפן בלום
לפעמים זרעי הקריסה נזרעים ממש באדמת השגשוג. מתחת לחומות הנוצצות של העיר העתיקה טרויה, האדמה נסדקה בשקט תחת כובד שאיפתה.
כשאנו חושבים היום על הרס סביבתי, עולות תמונות של אסדות נפט, תחנות כוח פחמיות או איים של פלסטיק. אבל זמן רב לפני העידן התעשייתי, חברות עתיקות כבר דחפו את המערכות האקולוגיות שלהן אל הסף.
דוגמה בולטת מגיעה מתקופת הברונזה הקדומה בטרויה – סיפור של ברק כלכלי שצלליו האקולוגיים ליוו אותו. זה אינו רק סיפור על חדשנות והצלחה, אלא אזהרה מפני חריגה, מיצוי־יתר והמחיר הסמוי של צמיחה ללא רסן.
בין 2500 ל-2300 לפנה״ס, טרויה עלתה למעמד של מרכז כוח וניסוי בצפון־מערב אנטוליה (החלק האסייתי של טורקיה כיום), מאות שנים לפני שהאיליאדה של הומרוס הפכה אותה לאגדה. בשיא פריחתה הוערכה אוכלוסיית העיר בכ-10,000 נפש.
במהלך שנות חפירה במסגרת פרויקט טרויה של אוניברסיטת טיבינגן, הגעתי להבנה כיצד בחירות מודעות בייצור, בתכנון ובארגון הפכו בהדרגה כפר מתקופת הברונזה הקדומה לקהילה תוססת בעלת מאפיינים עירוניים מוקדמים. המבנים האבן-מונומנטליים של טרויה, הרחובות המסודרים והרבעים המובחנים העידו על חברה בתהליך מעבר.
בלב השינוי עמדה עליית הייצור ההמוני. בהשראת דגמים מזופוטמיים, האובניים (גלגל הקדר) חוללו מהפכה בקרמיקה של טרויה, ואפשרו תפוקה מהירה, אחידה ונרחבת. כלי חרס עשויים אובניים הפכו לדומיננטיים, מסומנים בחריצים עמוקים ובגימורים מפושטים שנתנו עדיפות ליעילות על פני אמנותיות.
ככל שהייצור האמיר, כך גדל הצורך בכוח עבודה מובנה ומתמחה. המלאכה יצאה מן הבתים אל הסדנאות, והעבודה נעשתה מתמחה ומקוטעת יותר. המסחר שגשג, הגיע הרחק מעבר לטרואס (הנוף הרחב סביב טרויה) וחצה את גבולות היישוב המקומיים.
כדי לנהל את המורכבות הגוברת הוכנסו משקולות תקניות וחותמות מנהליות – כלים לתיאום ולשליטה בעולם שהלך והתגבר מסחורו.
אולם ההתקדמות, אז כמו היום, גבתה מחיר. אותן חדשנויות שהניעו את עלייתה של טרויה שחררו כוחות שקשה יותר ויותר היה לרסנם.
שגשוג דרך מיצוי
עושרה של טרויה נבנה על מיצוי בלתי־נלאה. מבנים מונומנטליים דרשו טונות של אבן־גיר ממחצבות סמוכות. חרסיות נאספו מערוצי נהרות שהיו בעבר פוריים כדי להזין כבשנים וייצור לבנים. יערות נכרתו עד כלות כדי לספק עצים ועצי-בעירה – דמם של תעשיית קרמיקה שוקקת ששרפה יום ולילה.
גם החקלאות עברה אינטנסיפיקציה חריפה. דורות קודמים נהגו בסבבי זריעה ומנוחה לשדות. לעומתם, חקלאי טרויה רדפו אחר יבולים מקסימליים בעיבוד רציף. אמר (Emmer) ואינקורן (Einkorn) – זני חיטה עתיקים המותאמים לקרקעות דלות אך בעלי יבול וחלבון נמוכים – שלטו. הם היו עמידים וברי אחסון, אך מדלדלים תזונתית.
כששטחי העיבוד התפשטו אל מדרונות תלולים ושבירים, החלה סחיפה. גבעות שהיו מיוערות נעשו שוממות, כפי שמאשר הממצא הארכאובוטני.
כיתוב איור: שחזור הצמחייה המקומית בסביבת טרויה בין 3300–3000 לפנה״ס (משמאל) ובין 2500–2300 לפנה״ס (מימין). אוניברסיטת טיבינגן.
עדרי בעלי-חיים הוסיפו לחץ נוסף. עדרי כבשים ועיזים רעו באינטנסיביות במרומי ההרים, קרעו את הצמחייה ודחסו את הקרקע. התוצאה: ירידה ביכולת הקרקע לאגור מים, התמוטטות שכבת הקרקע העליונה ופגיעה במגוון הביולוגי. בהדרגה התפר האקולוגי שתמך בשגשוגה של טרויה החל להיפרם.
סביבות 2300 לפנה״ס המערכת החלה להיסדק. שרֵפה גדולה השתוללה ביישוב – אולי בעקבות מרד או עימות. המבנים המונומנטליים ננטשו והוחלפו בבתי מגורים קטנים ובמשקֵי חווה צנועים. מרכז הכוח התערער.
קריסה זו נבעה כנראה מצירוף של גורמים: מתחים פוליטיים, איומים חיצוניים ומהומות חברתיות. אך אי־אפשר להתעלם מן המתח הסביבתי. תשישוּת הקרקע, בירוא יערות וסחיפה הובילו למחסור במים, למחסור במשאבים ואולי אף לרעב. כל גורם כרסם ביסודות היציבות של טרויה.
בעקבות המשבר הוחלפה השאפתנות בהסתגלות. החקלאים גיוונו את גידוליהם, התרחקו ממונוקולטורה (תלות בגידול חקלאי אחד) עתירת יבול לכאורה, ואימצו אסטרטגיות מגוונות ועמידות יותר. הסיכון התפזר, הקרקע התאוששה חלקית והקהילות החלו להתייצב.
טרויה לא נעלמה – היא התאימה את עצמה ומצאה שיווי משקל חדש למשך עוד אלף שנה. אך עשתה זאת בצלה של משבר שהיא עצמה סייעה ליצור.
לקחים מנוף שחוק
הסיפור של טרויה הוא יותר מסקרנות ארכאולוגית – הוא מראה. כמו חברות רבות בעבר ובהווה, השאיפות הכלכליות שלה הקדימו את גבולות הסביבה. סימני האזהרה היו שם: יבולים פוחתים, יערות מידלדלים, מדרונות מתפוררים. אבל אשליית הצמיחה האינסופית הייתה מפתה מדי.
ההקבלות להיום חדות. דלדול משאבים, רווח קצר־טווח והזנחת הסביבה ממשיכים להיות מאפיינים מרכזיים בכלכלה העולמית. הטכנולוגיות השתנו – דפוס החשיבה פחות. אנו צורכים, משליכים, מתרחבים – וחוזר חלילה.
כיתוב תמונה: כמו בתקופת הברונזה, הנוף סביב טרויה ממשיך להיות מעובד באינטנסיביות. כיום שולט ייצור בקנה מידה גדול של תירס, כותנה ועגבניות. אוניברסיטת טיבינגן.
אבל טרויה מציעה גם שביב תקווה: אפשרות של הסתגלות לאחר מיצוי-יתר, של חוסן לאחר שבר. היא מזכירה לנו שקיימוּת איננה אידאל מודרני – זו הכרח על־זמני.
טרויה מוכיחה שאין חברה, חדשנית ככל שתהיה, חסינה מפני תוצאות של חריגה אקולוגית. סימני האזהרה לא נעלמים – קל רק להתעלם מהם. הבחירה אם להקשיב להם – בידינו.
עוד בנושא באתר הידען:
