משחקי טרויה בסימן הרומנטיקה ה”לאומית” הקלאסית של רומא הקדומה

המחקרים המדעיים בתחום הדעת של תולדות החינוך הגופני והספורט מאשרים ומגבים היטב את ההנחה כי הנושא הנדון הוא אספקלריה מעניינת לבחינת תופעות היסטוריות שפקדו את המין האנושי, החל ב”קופיותנו” (קדמונינו, אנשי המערות) וכלה בעידן המודרני, העכשווי

פותחים חלון להיסטוריה של הספורט בהיבט הפוליטי
דבר דבור על אופניו: המחקרים המדעיים בתחום הדעת של תולדות החינוך הגופני והספורט מאשרים ומגבים היטב את ההנחה כי הנושא הנדון הוא אספקלריה מעניינת לבחינת תופעות היסטוריות שפקדו את המין האנושי, החל ב”קופיותנו” (קדמונינו, אנשי המערות) וכלה בעידן המודרני, העכשווי.
חקר הנושא מאפשר לפתוח אשנב רחב להיבטים שונים בהתנהגותם של האדם והחברה: מערכת היחסים ביניהם, בחינות התנהגותיות, וברמת העל – יסודות פוליטיים, חברתיים, תרבותיים ואף כלכליים שנהגו בחברה מסויימת וניתנים לתיאור דרך הפעילות הגופנית של אותה חברה בזמן ומקום מסוימים.
לא בכדי זוכים הפוטבול והבייסבול לפופולריות כה גבוהה בארצות הברית. לכאורה חברה המשדרת כולה דמוקרטיה, ליברליות, הגנה על הפרט והמיעוטים, אך זוהי כסות – עלה תאנה רחב המסתיר יסודות של שמרנות, לגיטימציה סמויה לשימוש באלימות, פטריוטיות המיטלטלת בין לאומיות ללאומנות ואגרסיביות אימפריאליסטית, כובשנית. יש לשים לב, למשל, לשיוכו הגזעי-אתני של עושה המישחק, ה”קווטרבק”, לעומת שאר השחקנים, ולעובדה שהאמריקאי יישא על כפיים את השחקן שחום העור בכל תחרות ומשחק, אך יגונן בחירוף נפש על מדיניות של אפליה וקיפוח.
לא בכדי ענפים כמו יוגה או טאי-צ’י מקורם במזרח הרחוק, עמוק בתוך רעיונות פילוסופיים, מתוך התבוננות אל האני-העצמי, מתוך חתירה לשילוב של גוף ונפש. לא בכדי בנוי הקראטה על אמנות ההגנה ולא המיתקפה (המקור, יצויין הינו הודי ולא יפאני. וזכרו כיצד נלחמו ההודים בבריטים למען עצמאותם: מלחמת ורדים, מלחמת קטיפה בלתי אלימה בעיקרה). בלי להסתכן בכוללנות, ניתן לומר כי האוכלוסיה של המזרח הרחוק, ובעיקר זו ההודית, מתייחדת בלבביות, באנושיות, בשלווה, בסובלנות ובקבלת השונה והמיעוט.
ענפים נפשיים-גופניים אלה חדרו למערב, אולם דווקא זה עשוי להצביע על ההבדלים התהומיים בין שתי החברות: במזרח הוגה, הטאי-צ’י, הקונג פו ודומיהם ביו לדרך חיים ןשיגרת היומיום, ואילו במערב הם הפכו לחוגים, לפעילות של שעות הפנאי, וחלקם אף התמסחרו מאוד ובפאזה ההוליוודית ביטאו תמציות של אלימות, ובחלקה קטלנית.
דוגמאות אלה עשויות להצביע על השילוב המעניין, מבחינה מחקרית, בין הפעילות הגופנית ובין היבטים חברתיים והתנהגותיים. דווקא בימים טרופים אלה, של ה”בוקר” לאחר המירוץ לנשיאות ארה”ב, כשברקע מהדהדים תופי המלחמה האמריקאים באפגניסטן, בעיראק (ואללי – מי יודע מה יהיה בהמשך?!) קשה להתעלם מן העובדה שהעם האמריקאי, שהוא תחרותי מאוד ביסודו, אוהב לראות את מועמדיו לנשיאות, או לחלופין, למשרת מושל או לסנאט, מתמודדים זה מול זה בעימותים מתוקשרים, טלוויזיוניים, במה שמכונה בשם debate, כשהם מורטים זה את נוצות זה וחובטים זה בזה, ולעיתים מתחת לחגורה. עימותים אלה משולים להתמודדות ספורטיבית בזירה (אולפן השידור), כפופה לכללים, בנוכחות שופטים (מנחי התוכנית), וקהל “צמא לדם” באולפן ובבית, כל צד כמובן צמא לדמו של היריב. גם המירוץ (מילה ספורטיבית, הלא כן?!) נקרא “קמפיין בחירות”, ו”קמפיין” הינו מושג הלקוח משדה הקרב.

ספורט ולאומיות
צירוף הביטויים ספורט ולאומיות מעורר לעיתים, ולא בלי צדק, אסוציאציה שלילית שתמציתה דחיקת רגלי הפעילות הגופנית ממשמעותה המקורית לקרן זווית וניתובה למימושו של רעיון כלשהו, הרחוק מלב-לבו של הספורט. קשה שלא להיזכר מה עלה בגורלו של הספורט הגרמני, שניזון בשקיקה מאידיאלים של גוטס-מוטס ופרידריך לודוויג יאהן, שטיפחו שפיס ורוטשטיין וגיבש בקפידה קארל דים, מוביל החינוך הגופני ברוח הלאומנות של המאה העשרים, עד לממדי המפלצתיות הפשיסטית והנאצית.
הרסנית פחות היתה הקפיצה האדירה בברית המועצות שלאחר מלחמת העולם השנייה מזה ובגרמניה המזרחית מזה.
עם כל זאת, מן המפורסמות היא שהתרבות הגופנית רחשה ברבדיה החברתיים של כל ציביליזציה, שיקפה את המתרחש בנופה האנושי וגויסה, במישרין או בעקיפין, במופגן או בהצנע, לקידומו של רעיון מסוים. נכון שמגמתיות זו פגעה לא מעט במהותו האמיתית של הספורט, לאמור ביטוי מוטורי, אימננטי, בשעות הפנאי, שבו מתחרים הפרט או הקבוצה על זר הניצחון, אך גם פיתחה כלים חשובים לשיפורו של הפרט (יכולת גופנית, סבולת, רכישת מיומנויות, פיתוח תורות אימון, גיוון בעזרי ספורט ועוד) ולשיפור הקבוצה.
עקרונות אלה באים לידי ביטוי, למשל, בקידום מטרות צבאיות ומגמות פולחניות (כמו ריקוד) בעולם הקדמון; בחתירה לשלמותו של הפרט; במימוש מטלות פסיכולוגיות בקרקסיה של רומא הקדומה, באותם שעשועי דם בין גלדיאטורים ולודרים, כשסתום להפגת מתחים חברתיים ולחיזוק התמיכה של ההמון במנהיגיו.
במאמרי זה אבקש לבחון תופעה מעניינת שמצאה לה ביטוי בחברה הרומית המתפתחת, ושמה “מישחקי טרויה”, על היבטיה הרומנטיים-ה”לאומיים” המיוחדים.
אין כל ויכוח על כך כי השימוש במושג לאומיות בהיסטוריה העתיקה שגוי מעיקרו. המונח מתעצב ומתגבש באירופה מן המאה ה-18 ואילך. בחרתי להשתמש בו, בזהירות המתבקשת כמובן, בהתייחס לרומא הקדומה מראשית הקיסרות, ולהסתייגותי ביטאתי את השימוש בהכתרת המושג במרכאות כפולות. בעוד שביוון התפתחה הגדרת האזרחות ועוצבה בזיקה לעיר הפוליס – בכך דן אריסטו בספר השלישי של ה”פוליטיקה” שלו, ואריסטופאנס ביצירתו “פלוטוס” מדגיש: “במקום שטוב בו לאדם, שם ארץ מולדתו” – התגבשה ברומא תפיסה מעין-לאומית, של השתייכות למעין מדינה, ועל כן יאמר כל רומאי בגאווה: “הנני אזרח רומאי!”

מה לרומא ולטרויה?
המיתולוגיה הרומית קישרה בדרך מעניינת בין המיתוס ההומרי של עלילת מלחמת טרויה ובין ראשיתה של רומא. הסופרים הרומים רקמו בכישרון פרוזאי את יריעת נדודיהן של שתי דמויות טרויאניות מפורסמות, איניאס ואנטנור, פליטי עירם החרבה והעשנה, אשר פקדו את שעריה של איטליה ותקעו באדמתה יתידות עמוקים בשני מרכזים עירוניים, האחד בין עמק הפו לאלפים והשני בלאטיום, וכינו אותם טרויה, על שם עירם האבודה. צאצאיו של איניאס כוננו לימים את העיר המפורסמת רומא.
כך נקשרו קורות ייסודה של העיר רומא עם שובל המיתוס הטרויאני הקמאי, זיקה שלא היתה משוללת יסודות היסטוריים מרומזים – על יסוד פסיפס ההתיישבות היוונית בחופו הדרומי מערבי של המגף האיטלקי; על רקע קשרי המסחר שנרקמו בין הרומאים למרכזים האגאים, ועל בסיס המסעות הצבאיים שניהלה רומא ביוון במאה השנייה לפנה”ס ובמזרח ההלניסטי. אלה יוזכרו בהמשך המאמר.
בתמונת המצב ההיסטורית נראה פעפוע איטי ומתמשך של מטעני התרבות היוונית אל בין רקמות החברה הרומית, תופעה שקרתה דרך קבע בקרב האצולה הרומי, שבניה ראו בספרות המיתולוגית היוונית, ובעיקר בטורי השירה ההומארית, כר נרחב ופורה לאיתור מוצאם הקדמון, בבחינת קשירת אילן היוחסין שלהם ליתדות מוצקים של המיתולוגיה ההלנית הקדומה (מה שהיינו מכנים היום בשם “תיוג תרבותי”).
הקשר בין הרומאים לתרבות היוונית לא היה פשוט, והדבר מתבטא ביחס הרומי לתרבות הגוף של יוון הקלאסית. הרומאי סלד מן התרבות הגופנית היוונית, בז לנשיות ולעידון שבה, הסתייג מן הקשר בין הספורט היווני לחינוך ולמילוי תפקידים ציבוריים בעיר הפוליס – בבחינת זכות השמורה לבוגרי הגימנסיון בלבד. קיקרו, הנואם המפורסם, מתייחס בציניות משתלחת אף לצפייה במישחקים האולימפיים היווניים, כמו מדובר בביטול זמן. ביקורת מתנשאת כנגד הספורט היווני מושמעת על ידי סופרים רומיים רבים, וטעמה – התדמית האגרסיבית של רומא הכובשת והמשתלטת על ארצות וימים, אך הנכנעת מול התרבות היוונית.
עם זאת, אין להתווכח עם העובדות: הקצונה הרומית ושכבת האריסטוקרטיה ביקשו להידמות ליוונים ולתרבותם גם מטעמים אליטיסטיים ויוקרתיים (משהו מעין: להמון מזומן ‘לחם ושעשועים’, ולנו – הספורט!”), וגם מתוך סקרנות והתחברות למשהו חדש ואטרקטיבי. השליטים הרומאים הבחינו בתופעה זו וביקשו לקדם אותה מנימוקים פוליטיים וכלכליים (הישענות על גורמים אריסטוקרטיים).
הקשר בין ניצולי טרויה (אנחיסס ובניו) ובין ראשיתה של רומא עשוי להתפרש כגישה מאזנת בין ההתקרבות לתרבות היוונית להתרחקות ממנה, שהרי תושבי טרויה לא היו יוונים (בני הלאס) ובוודאי שלא היו איונים או דורים, אך היו מחוברים היטב לטבור המיתולוגי של האפוס היווני. נוח היה אפוא לרומאים לחשק את הקשר בינם ובין שרידיה של טרויה וניצוליה במהלך יצירת האימפריה שלהם. ואכן במקורות הרומיים בני התקופה של סוף הרספובליקה וראשית הקיסרות (מחצית המאה הראשונה לפנה”ס) יש שפע של איזכורים מהמיתולוגיה הטרויאנית. הדבר לא נעשה אלא מתוך מגמה מכוונת, כנראה פוליטית.
רקע מורכב ומעניין זה סלל, כך דומה, את הדרך לקיום מישחקים ספורטיביים ברומא, שהיו משופעים בנוסח ובסגנון היווניים כתופעה רווחת ממחצית המאה הראשונה לפנה”ס, שהנציחו והעצימו השליטים הרומיים. השליטים פעלו מטעמים שונים: אישיים, יוקרתיים, גנאולוגיים וחברתיים-אריסטוקרטיים. נימוקים אלה רוכזו יחד למכנה משותף חינוכי, אידיאולוגי ו”לאומי”, לתשומת לבם של בני הנוער (העתודה הרומית החשובה). פעלה כאן גם השפעה יוונית לא מעטה. בתרבות היוונית בולט החינוך הרשמי הציבורי של הנוער כסימן היכר של החברה היוונית, ובולטים המשחקים האתלטיים כזירה “לאומית”, פאן-הלנית.
אין להתפלא, כפי שמבוטא בהגותם של סופרי רומא ומשורריה, כי נפשם של צעירי רומא יצאה אל האתלטיקה היוונית המיוחדת. מישחקים ותחרויות אלה הבקיעו, ללא ספק, את הדרך לתחייתם של מישחקי טרויה.

מישחקי טרויה בהיסטוריוגרפיה הרומית
לדעת פלוטרכוס היה זה השליט הרומי סולה שזכה לשאת את עטרת הראשוניות של עריכת משחקי טרויה (ברבע האחרון של המאה הראשונה לפנה”ס). לדבריו, היתה זו “תחרות מקודשת”, כמעין תחרויות הקודש והכתר המפורסמות ביוון, אשר התאפיינו בסימנים פאן-הלניים, שבה השתתפו פרשים צעירים (“נערים” כלשונו) מיוחסים, שבחר אחד-לאחד השליט (ללמד על החשיבות שייחס סולה לתופעה זו). בראשם עמדו “שני מנהיגים” (כך במקור), שדאגו כל אחד לאימון קבוצתו ולהצגת יכולת מרשימה.
סולה, כך מתברר, ראה בתחרות זו מנוף לחיזוק מעמד הפרשים, לגיבוש עתודה ראויה ובריאה לקצונה צבאית ואריסטוקרטית, ובמישור האישי – סמל לכהונתו הדיקטטורית המתמשכת (79-81 לפנה”ס). סולה שם קץ למלחמות האזרחים באיטליה ויצא בשורה של רפורמות כלכליות, חברתיות ומשפטיות חשובות. מהלכים אלה נועדו להביא שקט ורווחה לאיטליה ולבצר את הבסיס לצמיחה ולשגשוג. משחקי טרויה היו אמורים לסמל גם את תחילתה של תקופה חדשה ברומא ולתת סימן ברכה לבאות. לא בכדי זכה שליט זה לכינוי felix, לאמור: בר המזל.
משחקי טרויה היו לנוהג מסורתי וקבוע בימי יוליוס קיסר וביוזמתו. הוא כלל בהם “קבוצה כפולה המורכבת מנערים גדולים וקטנים מהם”, כדברי סווטוניוס, וביקש להרחיב את מעגל המשתתפים ולכלול גם קבוצות גיל קטנות משנהג קודמו, ובכך להנחיל את המפגן ולהפיצו בין כמה שיותר רומאים. ניהול מפגן התחרויות המחיש לראשונה את הקשר המשולש בין טרויה, רומא והקיסר. במסורת שזכתה לתפוצה – כי משחקי טרויה נחוגו לכבודו של יולוס (בנו של איניאס, הגיבור הטרויאני הקדמון) מאז קבעו בני טרויה הנודדים את משכן הקבע שלהם בלאטיום – ראה קיסר אמצעי בדוק לגבש את נטייתו הגנאולוגית. לא זו בלבד שנצר משפחתו נמתח מיולוס הקמאי, אלא אף מגמתו לרשום פרק חדש בדפי קורותיה של רומא תאמה היטב את רוח מישחקי טרויה הקדומים.
כנאה דורש ונאה מקיים, לאחר ששם קץ למלחמת האזרחים ברומא והשיג שרשרת של ניצחונות צבאיים מזהירים, כשהתפנה לנהל את ענייני המדינה וחתר לעטר את ראשו בכתר הדיקטטורה, ערך יוליוס קיסר את מישחקי טרויה בשנת 46 לפנה”ס, יחד עם השיפורים שביצע ב”קירקוס מקסימוס” – אתר השעשועים הגדול שברומא.
משחקים אלה עלו בקנה אחד עם קווי מדיניותו של הקיסר ועם מאפייני שלטונו. כלומר שימת דגש על חינוך הנוער וגיוסו לטובת המדינה; הישענות על הרבדים האריסטוקרטיים שבחברה הרומית; טיפוח מאוזן של העוצמה הצבאית; ובתמצית – קידום היסודות הכוללים לקראת איחודה ואחדותה של המדינה, כמאיצים ה”לאומיים” בסימן השלטון הקיסרי. ארבע שנים חלפו מאז הירצחו של יוליוס קיסר עת נחוגו מישחקי טרויה (40 לפנה”ס) ביוזמתו של אגריפה הפראייטור ורישומם עלה גם בשנת 33 לפנה”ס.
אין להוציא מכלל אפשרות כי תשומת הלב הקיסרית שהופנתה כלפי ה”צעירים” או ה”נערים” (מונחים שמציינים לא רק גיל, אלא גם תכונות אתלטיות) נועדה לפתח מין עתודה של צבא נאמן, שיביע את הלויאליות העמוקה שלו לקיסרים ויבצע את המשימות המוטלות עליו ללא היסוס ופקפוק. באותם מועדוני ה-iuvenes (ה”צעירים”) הוטמעה ללא ספק הדוקטרינה הקיסרית והופנמו מסרים פרו-קיסריים. אל נשכח כי בעידן זה של המעבר ממשטר הרספובליקה לקיסרות עמדו המנהיגים הראשונים מול בעיה אמיתית של ביסוס קונסטיטוציוני. בתקופת הרספובליקה נשען השלטון, קרי צמד הקונסולים, על אושיות החוקה הכתובה, ואילו הקיסרים חסרו רשת ביטחון כגון זו, מה עוד ששלטונם הכמעט יחיד הזכיר לרומאים את הימים הקודרים והמסויגים של שלהי תקופת המלוכה. מסיבה זו ומסיבות אחרות ביקשו הקיסרים להישען על גורמים יציבים ונאמנים כדוגמת מועדון ה-iuvenes.
משחקי טרויה היו חביבים במיוחד על אוגוסטוס, יורשו של קיסר. הלה הציגם “לעיתים קרובות עד מאוד על-ידי נערים גדולים וקטנים (כגזור על פי המסורת), משום שחשב זאת למנהג קדום ונאה, שזרע האצילים יפגין את יכולתו בצורה זו” (כך לדברי ההיסטוריון סווטוניוס). מעבר להקשר החברתי, האריסטוקרטי, עדות זו מעלה על נס את המעמד הטקסי של המפגן, של משחקי טרויה, הממשיך את הסימנים הרומנטיים וה”לאומיים”, שטיפחו אבותיו של אוגוסטוס. בל נשכח שהקיסרות היתה מבוססת לא מעט על תמיכתם של בעלי האמצעים והממון שברומא, שבניהם השתתפו במשחקים.
הביטוי המיתולוגי יש בו זיקה לעבר, ואותו ביקשו השליטים הרומאים להדגיש במועד קיום המשחקים, ב-18 בחודש אוגוסט (מועד שנהגו לערוך את המישחקים האולימפיים). תעודתם של המישחקים היתה להנציח את האידים של “יוליוס האלוהי”. אוגוסטוס, כנצר נאמן למשפחת היוליים, מצא אפוא הזדמנות פז להכריז שהוא צאצא קדום של איניאס (יוזם מישחקי טרויה על-פי המיתולוגיה) ולכן מחויב למילוי השליחות המיתולוגית-רומנטית. מהי? זאת הוא יקבע! ואכן קבע: לכידותה של רומא בהנהגתו.
שנת משחקי טרויה (29 לפנה”ס) עמדה בסימן התמנותו של אוגוסטוס לשליט עליון ברומא. המישחקים היו מחד גיסא ביטוי לקשר עם התרבות היוונית הקדומה, ומאידך גיסא ביטוי לעידן החדש ברומא, לעידנו של אוגוסטוס.
הקשר בין אוגוסטוס לאיניאס הקדמון נרקם בדמות חיבור מעניין, השופך אור מיוחד על אודות משחקי טרויה. מדובר ב”משורר ה’לאומי'” פובליוס ורגיליוס, שמקולמוסו הלירי השופע פרץ זרם אדיר של שירה מיתולוגית – “לאומית”, ושמה “איניאס”. זו גוללה את קורותיו של אותו גיבור בן טרויה – גלגוליו, מסעותיו וראשיתה העוברית של העיר רומא, היא המסד לאימפריה הרומית. את עמוד השידרה של האפיקה ההירואית של ורגיליוס ניתן למצות במוטו: לידתה של רומא בוקעת מחורבנה של טרויה. ומתוך כך חוזק, מן הצד הספרותי ומן הצד המיתולוגי, הקשר בין שני המרכזים האלה. בל נשכח בהקשר זה כי ורגיליוס מאופיין ככותב מטעם, מגויס של אוגוסטוס.
בשעה שתר המשורר אחר מקור נאמן ליצירתו פנה לאבי השירה האפית היוונית, הומרוס, וכאילו גויס מטעמו של אוגוסטוס, כשזה האחרון לא הסתיר את הערצתו לוורגיליוס ודאג לפרסום יצירתו, ביקש המשורר ה”לאומי” לעצב אבטיפוס של אזרח רומאי אידיאלי, מעין טרויאני אציל.
לדברי ורגיליוס, משפקד איניאס, הנודד הטרויאני הנודע, את חופי סיציליה (שכבר היתה אז, כך מתברר, מיושבת גם ביוונים), הוא ערך שם משחקי תחרות לזכר נשמת אנחיסס אביו במלאות שנה לפטירתו. תופעה זו הייתה מקובלת מאוד בחברה היוונית. יש הקבלה מאלפת בין המשך שירתו הקולחת של ורגיליוס ובין ספר כ”ג ביצירה “איליאס” של הומרוס, כפי שהעלה על נס את ניהול התחרויות הספורטיביות של אכילס לזכר נשמתו של פטרוקלוס, רעהו הנאמן. בין שתי התחרויות האלה שורר דמיון מפתיע בזיקה למוקד הגיאוגרפי של המשחקים, לתוכניתם, לענפי הספורט שבהם התחרו ולסימנים המיוחדים שנקשרו בהילתם.
משחקי טרויה כמו שניהל איניאס רשם ורגיליוס בתיאור קולח, ציורי ורב תנועה. הפרשים-האבירים (ה”נערים” בלשונו) הופיעו בססגוניות מדיהם לנוכח קהל רוגש והומה ולקול תשואות בני משפחותיהם. ראשי האבירים עוטרו בזר עלי זית (פרס שניתן למנצחים באולימפיה) ונשקם – כידונים וקשתות. הרוכבים נפרדו-התפצלו לשלושה אגפים, ובראשם מנהיגיהם-מדריכיהם. לאחר תצוגת רכיבה רשמית בצעו קבוצות הפרשים תעלולי רכיבה מסוכנים, כשהם מביימים באופן מרשים סצינות שנלקחו ממלחמת טרויה, ובכללן מרדפים, חסימות, פסיקות, הטעיות, התקפות חזיתיות, עורפיות ואגפיות.
מפגן מהמם זה נועד ללא ספק להמחיש את מיומנויות הרכיבה והשליטה בסוסים, ונשא אופי תחרותי-צבאי בעל הקשרים ציבוריים.
את דבריו המרגשים חותם ורגיליוס בהתייחסות לקדמוניות – “מינהג המירוץ בתחרות הסוסים” (כלשונו), שקבע יולוס (אסקניוס, בנו של איניאס) בהקימו את חומותיה של אלבה. זו הורתה את הנוהג לרומא, בבחינת “מורשת אבות היא מקדם”.

מקור המשחקים
שני מימצאים ארכיאולוגיים רבי חשיבות עשויים לשפוך אור על משחקי טרויה ולחשוף את מקוריותם. המימצא הראשון, מן המאה השישית לפנה”ס, נחשף בדרום אטרוריה שבאיטליה, והוא מסרטט לפנינו קבוצת פרשים צעירים, משמאלם פרושה תכנית של מבנה לבירינטי-מבוכי המעוטר בצידו בכיתוב יווני: “טרויה”. מילה זו קרובה להפליא לריקוד הפירי (מחול יווני-ספרטאי בעל סממנים צבאיים), שהיה סצינות מלחמה בכוריאוגרפיה מאוד מעניינת שהמחיזו בריקוד הכוהנים הסאליים הרומאים. מתוך כך נסמך זה במידה סבירה מאוד של היגיון למשחקי טרויה.
המימצא השני בכתובת שנחשפה בפומפיי, ועיקרה שיר תהילה לאחד ה-iuvenes (זיקה התקיימה בין משחקי טרויה למונח זה – הנערים-הצעירים). באחד מטוריו מופיע הביטוי המוזר לכאורה – “רכיבת הנחש”.
הן הלבירינט והן רכיבת הנחש עולים מתוך טוריו של ורגיליוס בזיקה ברורה למשחקי טרויה. לדברי המשורר ה”לאומי”, נמשלים תכסיסי ההטעייה של הפרשים למבוך האגדי (לבירינטוס) בארמונו של מינוס מלך כרתה (כרתים). הרוכבים הללו, כמוהם כעקבות הנחש, ובלשונו: “הוא הדבר בתחרות, ישתרכו-יתעכנו עקבות טרויה” (עכן, עכנאי הינו נחש).
מלבד הרמיזה על אחד מסממני התחרות – מסלולי רכיבה נועזים, ממש כמעגלים חובקים מעגלים (הדומים לתנועתו או לרביצתו העקלתונית של הנחש) – מזכירים המקומות שבהם נחשפו הממצאים (דרום אטרוריה ופומפיי) את צמד המרכזים האטרוסקיים בדרומה של רומא. האטרוסקים, ששלטו על נתחים הגונים מאדמת איטליה מן המאה התשיעית לפנה”ס, הביאו ממקום מוצאם (מערב אסיה, הסמוכה לטרויה) יסודות ספורטיביים קמאים. אולי משם ינקו את החיבה היתרה לסוסים, לנהיגת מרכבות ולמשחקי קבורה (קרבות בנוסח גלדיאטורי בטבורה של זירה ולנוכח קהל צופים ער ומשולהב).
התרבות האטרוסקית הושפעה גם מן התרבות של הציביליזציה היוונית, שלבלבה בפסיפס הערים ההלניות שבחוף הדרום מערבי באיטליה. בערים אלה התקיימו תחרויות ספורט בסגנון יווני, ונציגיהן נטלו חלק במישחקים האולימפיים.
מכאן עולה אפוא כי משחקי טרויה היו שילוב מעניין של מיתוס יווני (עלילות טרויה), השתלשלות מיתולוגית שקשרה את איניאס עם לידתה של רומא, תחרויות יווניות והתרבות האטרוסקית שהטביעה את חותמה והשאירה עקבות עמוקים בציביליזציה הרומית אף זמן רב לאחר שמרכזי השליטה שלה באיטליה הלכו ושקעו (שלהי המאה השישית לפנה”ס).

מקומם של המשחקים במדיניות הרומית
חשיבותם וערכיותם וממילא גם המשכיותם הרציפה של משחקי טרויה היו נעוצות בעובדה שהללו נקשרו באופן אמיץ במדיניות הקיסרית הרומית וביישומה הלכה למעשה. בימי אוגוסטוס זכה מוסד חינוכי בעל ספורטיבי-צבאי (המזכיר במשהו את האפביון היווני הקלאסי) ששמו iuventus (יודגש הקשר למונח “צעירים” – חניכי הגימנסיון היווני וההלניסטי ובוגריו) לתחייה חשובה. בטרם התכבדו הנערים, בני המשפחות האריסטוקרטיות ברומא, בזכות היוקרתית ללבוש את גלימת הבגרות, ה”טוגה ויריליס”, פקדו הללו את שעריהם של מועדונים ששמם collegia iuvenum, ובין כותליהם התאמנו בענפי ספורט בעלי נופך צבאי, ובייחוד ברכיבה. הנבחרים מתוכם זומנו ב-19 במרס בכל שנה ליטול חלק פעיל במשחקי טרויה המרשימים לנוכח קהל רוגש והומה, ובכללו – הוריהם.
הנערים חיו והתחנכו במוסד המועדוני-איגודי הזה עד גיל 17, עת התקבלו כחברים מן המניין לחוג ה-iuventus. שורת הבוגרים נועדה לשמש עתודה מוצקה לקצונה הצבאית ולחטיבת בעלי התפקידים הבכירים בסקטור הפוליטי ובמינהל הציבורי.
אותן אגודות נוער (collegia iuvenum) שיסד אוגוסטוס – כנראה חיקוי של “אפביה” (אפביון ביחיד), המסגרות הבתר-חינוכיות (פוסט גימנסיוניות) שהיו ביוון ונועדו לבני 18-20, ביטאו את סגידתו של אוגוסטוס לתרבות היוונית ואת הניסיון להטמיע אותה בחברה ובתרבות הרומית, גם ממניעים פוליטיים וגם מטעמי יוקרה אישית של הקיסר. גישה זו באה לידי ביטוי ביצירתו הספרותית של הורטיוס (8-65 לפנה”ס), משורר ידוע שחי בתקופה זו, שהיה מקורב לאוגוסטוס וחיבר לא פעם שירים בהזמנת השלטון. האוירה באותם מועדונים בעלי אופי ספורטיבי-צבאי ריתקה לעיתים את תשומת לבו של המשורר הורטיוס, והוא תיאר אותה בצבעים מיוחדים.
הורטיוס, יצוין, מקדיש ביצירותיו מקום בולט לעיר טרויה, גם לאירועים המיתולוגיים, ההומריים, של מלחמת טרויה האגדית גם בהקשרים אחרים. הדבר עשוי בהחלט לשקף את האופנתיות הטרויאנית בימי אוגוסטוס ולשפוך אור על עצם קיום משחקי טרויה בעידן הזה והקמת מועדוני ה-iuvenes, שבהם התאמנו הצעירים לקראת משחקי טרויה.
תפוצת מוסדות החינוך בעלי האופי הספורטיבי-צבאי השתלבה היטב במכלול היסודות שכבר נידונו, שעמדו במרכז המשחקים הטרויאנים. כעת נוספו עוד ממדים, פרי מדיניותו של אוגוסטוס: איחודה הלאומי של כל איטליה על ידי ליכוד שורות הנוער והפנמת סגולות ערכיות בקרבו, כמו אבירות, נאמנות, אומץ לב ומשמעת. ובתמצית ציורית – שחזור האידיאל המופיע בשירה ההומרית על ידי האפיקה של ורגיליוס, חביבו של אוגוסטוס. מתוך כך אין להתפלא שמשחקי טרויה נשאו את הכותרת: “המשחקים הפטריוטיים”, והיו יסוד חשוב בכלל המצע ה”לאומי” של אוגוסטוס. אלה נודעו כמשחקים בעלי תשתית רומנטית-מיתולוגית מובהקת וכאמצעי לטיפוח הגאווה ה”לאומית” הרומית.
לאור האמור לעיל אין להתפלא כי מימי אוגוסטוס ואילך פשט נוהג קיום משחקי טרויה גם מחוץ לגבולות רומא, ונפוץ בערי איטליה.
אי אפשר לנתק את משחקי טרויה מן האוירה המיוחדת ששררה ברומא בתקופתו של אוגוסטוס, מאחוריה התפיסה האוניברסלית החותרת לאחדות כל המשתייכים לאימפריה, בראשה קיסר בעל תכונות של מושיע העמים ונדיב האנושות. ברוח זו הציע השליט החייאה של משחקים הלניים קדומים, ובכללם המשחקים האולימפיים. המשחקים האקטיים (האקטיאדה) לזכר הניצחון באקטיום ב-31 לפנה”ס, שנחוגו מאז כל חמש שנים וציינו את גבורת העולם הרומי על העולם הברברי ומשחקים חדשים בדפוס כלל אנושי כאותם משחקי המאה שהתקיימו ב-17 לפנה”ס והוקדשו לאפולון ולדיאנה היווניים – כל אלה מסמלים את לידתה של תקופה חדשה. לצד המגמה האוניברסלית, האימפריאלית, ביקש אוגוסטוס לפתח את היסודות הפטריוטיים, המעין “לאומיים”, כגון מועדוני ה-iuvenes ומשחקי טרויה.
היסודות ה”לאומיים”, המדיניים, שבלטו בייחוד בימי אוגוסטוס, העלו ממד נוסף שנקשר במידה מסוימת למועדוני ה-iuvenes ולחגיגת משחקי טרויה כיהלום שבכתר. אוגוסטוס, ששם קץ למלחמת האזרחים ברומא בהצלחה מרובה וחתר לשלום כולל ברחבי האימפריה הרומית, מה שנודע בכינוי “pax romana”, הוטרד מעצם המחשבה כי שלום לאורך זמן עלול להקטין משהו את עוצמתה ואת כוח הרתעתה של רומא ולטפח שאננות וקיפאון בקרב שורות הצבא ועתודת האזרחים. ללבו התגנב גם חשש מבשר רעות כי עמים ברבריים בשולי האימפריה עלולים לבדוק את חוסנה של רומא ואת יכולתה הצבאית.
המפתח להתמודדות עם הבעיות האלה, בין שאר הכלים והאמצעים, היה, לגרסתו של אוגוסטוס, טיפוח מועדוני ה-iuvenes, שבהם הונחלו הסימנים ה”לאומיים”-פטריוטיים-צבאיים. בקרב הצעירים הוטבעה המיומנות הצבאית, כשגולת הכותרת הטקסית התממשה במשחקי טרויה.
מועדוני ה-iuvenes שימשו קיני תעמולה לגיוס החניכים לרעיון המדינה ולהפצת המסרים של השלטון גם בקרב הקהל שצפה במשחקים ובשעשועים. על חשיבותם אפשר ללמוד מן העובדה שבימי אוגוסטוס גברה מידת הפיקוח הקיסרית עליהם, עד כדי כך שאוגוסטוס מינה בעצמו את האחראי על המועדונים (princes iuventutis) – תואר מיוחד שהוענק לנכדיו, גיוס ולוקיוס.
מומנט ההמשכיות של משחקי טרויה הובלט בצו קדוש ופולחני, ומן המפורסמות היא שהדת והפולחן היו המקור המוסרי לחוסנה של רומא. מתוך כך קשר אוגוסטוס את המשחקים הטרויאנים עם מקדש מרס אולטור, שנודע כמרכז קדושת הצבא הרומי וזוהה עם המסורת והפולחן של בית הקיסר.
אוגוסטוס, כאמור, ניהל את משחקי טרויה תוך שהוא מחזק את הקשר בין תפארת המשחקים ובין תדמיתו שלו. זאת בשעה שהוא רומם את הילת מקדשו של יוליוס קיסר, שקישר בין ראשית תולדותיו ובין בנו של איניאס האגדי. דמותו של איניאס האגדי, שהוא הציר שעליו סובבת היצירה של ורגיליוס, מצטיירת כבבואה נאמנה לאישיותו של אוגוסטוס ולפעליו. הנה לפנינו קשירה מעניינת של כל הקצוות: איניאס, קיסר, אוגוסטוס ומשחקי טרויה, ובעיקר אוגוסטוס, מניעים פוליטיים ואישיים, תכניות ארגוניות-צבאיות ומשחקי טרויה.

משחקי טרויה והחינוך הרומי
אפשר להתבונן במשחקי טרויה מנקודת מבט שונה. בחינוך בחברה הרומית ראו בעיקר תהליך של עיצוב האופי והקניית מידות, דרכי התנהגות ומיומנויות בחיי המעשה של הרומאי. לחינוך היו אחראים תחילה ההורים, ומן המאה השנייה לפנה”ס גם מורה מקצועי. החינוך נועד מצד אחד להקנות מידות של צניעות, חסכנות, פשטות, מילוי חובות, נאמנות וצייתנות להורים ולמדינה, ומצד אחר להקנות כושר גופני, בייחוד לקראת השירות הצבאי. בני עשירים, סנטורים ופרשים, שהמשיכו בלימודים גבוהים, הכשירו את עצמם באופן יסודי יותר לפעילות ציבורית ופוליטית. הם שמו דגש על לימודי הרטוריקה והפילוסופיה, אך שלא כמו בחינוך היווני, לא הקדישו זמן רב לתרבות הגוף.
החינוך ברומא לא התבסס על חוקים ולא הוסדר בידי המדינה. אף לא בקשו להשיג חינוך אחיד. החינוך ברומא היה עניינו של האזרח.
אפשר להניח אפוא כי בתקופת המעבר מן הרספובליקה לקיסרות עוצבו מועדוני ה-iuvenes כמעין מסגרת חינוכית שהשלימה את החסר בתחום הגופני בחינוכם של בני האריסטוקרטיה והמעמד הבינוני. מגמה זו תאמה את השפעת התרבות היוונית וההלניסטית על זו הרומית במהלך יצירת האימפריה וההשתלטות על ארצות ועמים. כמו כן היא שיקפה את רצונם של השליטים לכוון את חינוכם של הצעירים לפטריוטיות, כלומר נאמנות למדינה, לאימפריה ולעומד בראשה. מאחר שמשחקי טרויה התנהלו בקרב הצעירים, חברי אותם מועדונים, ניתן לראות באותם משחקים, שעשועי טרויה בעלי האלמנטים הספורטיביים-צבאיים ובנוכחות קהל, את אחד המנופים לקידום הפטריוטיות, את המפגן הכוריאוגרפי שמסמל את החינוך החדש – הרומי בהשפעה יוונית, שמכוונים המדינה והעומד בראשה. אפשר להניח שהקיסרים הראשונים ציפו מאותם מועדונים כי מהם יצמח הקאדר של תומכיהם הנלהבים והנאמנים למדיניותם.

שקיעתם של משחקי טרויה
יורשי אוגוסטוס נקלעו למשברים אימפריאליים, חצרוניים ואישיים. הסיסמאות האוגוסטיות והאידיאלים שהונחלו בזמנו בקרב האזרחים ושורות הנוער נמוגו וכמו הפכו לקלישאות נבובות. אמנם יורשיו חפצו להתמיד בקיום המשחקים הטרויאנים, אבל ללא תעודה פוליטית (“לאומית”) ופטריוטית המחוזקת על ידי החינוך הרומי, המבוססת על אפוס ספרותי כמו זה של ורגיליוס ועל יסוד דתי-מיתולוגי, כשהקיסרים יורשי אוגוסטוס היו רדודים ואפורים, חסרי מעוף וחזון, רודפי פרסום ושבויים במיתוס המוניטין הביתי, שקעו המשחקים הטרויאנים ונעלמו מעל במת ההיסטוריה הרומית לעד.
את המקבילים המודרניים שלהם נזהה בזיקה בין הספורט לפוליטיקה בעיקר במדינות טוטליטריות לשעבר, כמו בריה”מ ומדינות מסך-הברזל שלה (כמו מזרח גרמניה) ומדינות מודרניות, ובחלקן אף דמוקרטיות (ולפחות על הנייר) המקיימות מדיניות ביטחוניסטית ובתוכה השגבת הצבא, כמו במדינת ישראל.