קבוצות ניצולים וחוקרי שואה דורשים חשבון נפש ופיצוי מחברות הרכבות על חלקן בהעברת קורבנות למחנות ההשמדה
מאת: שרה פדרמן, פרופסור חבר לפתרון סכסוכים, בית ספר קרוק ללימודי שלום, אוניברסיטת סן דייגו. פדרמן קיבלה מימון מ־Fondation pour la Mémoire de la Shoah למחקר על תפקיד SNCF בצרפת. כסטודנטית דוקטורט ב־George Mason University קיבלה מלגת נשיאות לתמיכה במחקר זה.
השואה לא הייתה יכולה להתקיים ללא הרכבות.
חוקר השואה רואל הילברג הדגיש כי כמעט כל הנרצחים במחנות הגיעו ברכבת, כולל יהודים, אסירים פוליטיים ו”בלתי רצויים” אחרים. מאז שנות ה־90 קבוצות ניצולים דרשו מחברות רכבות אירופאיות להכיר בתפקידן הקריטי ולפצות — תזכורת לכך שמלחמות, רצח עם וזוועות אחרות אינן יכולות להתקיים ללא מעורבות תאגידית.
מאבק ממושך אחד עמד בפני מכשול ב־21 בפברואר 2025, כאשר בית המשפט העליון בארצות הברית ביטל פסק דין של בית משפט לערעורים לטובת ניצולים שהתבעו את רכבות המדינה של הונגריה. בית המשפט התחתון קבע שהנתבעים יכולים לטעון לפיצוי בגין שוד במהלך גירוש 440,000 יהודים, שרובם נרצחו באושוויץ‑בירקנאו, אבל העליון סירב להחיל על המקרה חריגה מהחוק המגן על ממשלות זרות מפני תביעות בבתי משפט אמריקאיים.
אפילו בלא הכרעות משפטיות, ניצולים לעיתים גייסו תמיכה ציבורית בכדי להכריח את חברות הרכבות להתמודד עם שותפותן בפשע.
כתבתי ספר על מקרה כזה: תפקידה הרב־גוני של SNCF, הרכבות הלאומיות של צרפת, במלחמת העולם השנייה, ומאבקה של החברה במשך 30 שנה להעניק פיצויים ולהתנצל. בחנתי ארכיונים ומסמכים משפטיים, ושוחחתי עם מעל ל־120 מומחים — היסטוריונים, מחוקקים ובכירים — ועם יותר מ־90 ניצולי שואה, כדי לברר מהן, לדעתם, המחויבויות של חברות רכבות כיום.
פעילויות המלחמה של SNCF וההתעוררות האיטית לאחריותה סייעו לי להבין כיצד חברות יכולות להגיב בצורה פרודוקטיבית לדרישות פיצוי ועשיית חשבון עם העבר — גם לאחר עשורים מהאירועים.
במלחמה, SNCF סבלה מהרס תחנות ומכונות, כ־24,000 מעובדיה שולחו לעבודות כפייה ו‑2,229 מהם נרצחו. יחד עם זאת, חלק מעובדי הרכבות סיכנו את חייהם על מנת להאט רכבות, לאפשר בריחות, להציל עשרות ילדים יהודים ואף לסייע למחתרת הצרפתית בסבבים של חבלה ברכבות ערב הפלישה לנורמנדי. אחר כך קידם השלטון הצרפתי את סיפורי הגבורה האלה בסרטי תעמולה ובחוברות.
יחד עם זאת, בכירי SNCF דיווחו על מעשי חבלה אך לא פעלו להצלת עמיתיהם היהודים. ממשלת וישי מינתה את ראש החברה, פייר־אוגן פורנייה, לפקד על פינוי והחרמת עסקים יהודיים, ופורנייה עשה זאת ביעילות, תלונתו היחידה הייתה על התערבות גרמנית.
האחראים ברכבות הובילו כ־76,000 יהודים בקרונות סחורות אל גבול גרמניה, שם נהג נאצי העביר אותם למחנות המוות. אף אם ייתכן שהחברה לא הבינה את היקף הרצח ההמוני באושוויץ ובמחנות אחרים, הנהגים ידעו שהם נושאים נוסעים בלתי־רצויים, דחוסים בקרונות ללא מזון, מים או אוורור, בתנאים קיצוניים וללא עצירות. משלוחי הגירוש נמשכו חודשיים לאחר הנחיתה בנורמנדי.
בשנות ה־90, כשהניצולים פנו לראשונה ל־SNCF בדרישת פיצוי, החברה נמלטה מאחריות משפטית, אך נאלצה להגיב ללחץ הציבורי: הזמינה מחקר עצמאי, פתחה את הארכיונים, פרסמה הצהרות של התנצלות ותרמה להנצחת השואה ולחינוך.
בשנת 2014, לאחר שניצולי שואה מחו נגד ההצעות להעניק לחברה חוזים בארצות הברית, הציעו שגרירי צרפת וארה”ב קרן בסך 60 מיליון דולר לפיצוי ניצולים שלא כוסו על ידי תוכניות אחרות.
המאבק של SNCF בדרכה לאחריות עורר דיונים גם בחברות רכבת בהולנד, בבלגיה ובמجارיה, שחלקו אף הן בהעברת הנרצחים. ב‑2019 לחץ ניצול השואה סלו מולר על הרכבות ההולנדיות הממשלתיות להתנצל ולפצות: כל ניצול שקנה בכוח כרטיס הוענק לו פיצוי של 15,000 אירו; במקרה של ניצולים שנפטרו, קיבלו היורשים מחצית הסכום.
לא רק על הכסף
בכנס בנושא אחריות תאגידית להפרות זכויות אדם באוניברסיטת תל אביב ב־2012, ההיסטוריון מייקל מארוס הדגיש: “זה לא רק על הכסף!” תביעות והסדרים משפטיים יוצרים תקדימים חשובים, אך ניצולים רבים חפצו בראש ובראשונה “לשמור על זכרון היסטורי מדויק, לספר את הסיפור ולהזכיר לעולם את האזהרה".
הניצולה ליליאן לליידייה־מרטון הכירה במוזיאון השואה בדרנסי בסבל משפחתה. רנאה פוג'ה־זייגמן קראה את שם אביה בטקס בפריז, ביוזמת SNCF. דניאל אורבייטל, מהצעירים שהצליחו לברוח מרכבת לאושוויץ, לא שמר טינה מיוחדת, אך אמר על הודעת ההתנצלות והמימון: “אני שמח שהם עשו זאת.”
באופן כללי, חלק מניצולים רצו שה־SNCF תתכפר באופן פומבי ותישא באחריות מוסרית, וחלק חששו מהתחייבות של חברה מודרנית למעשי עבר של קודמיה.
שיקום כבוד
כיום חברות רבות מנסות להתמודד עם מעורבותן בזוועות המוניות — לא רק בשואה, אלא גם ברצח עם ברואנדה, בסחר העבדים ובקולוניאליזם.
אני קוראת לחברות ולנציגיהן להתמקד בשיקום כבוד הנפגעים ובהכרה בסבלם, יותר מאשר בחישוב אחוזי אשמה. חישובים כאלה מסיחים את הדעת מאנשים תמימים שעדיין מתמודדים עם התוצאות ומעכבים מניעת זוועות עתידיות.
לכסף יש משמעות, אך אנשים זקוקים גם להכרה בכבודם ולתיעוד סבלם — דבר שחברות יכולות לעשות ביוזמתן, ללא תביעות משפטיות. פעולה כזו תיתפס כעדות לערכיהן המוסריים, לא רק לצורך כלכלי.
השיבה לאחור הזו מעודדת אותנו לשקול כיצד יישפטו מעשיהם התאגידיים בעתיד: האם ראיית משאבים, תנאי עבודה או מעורבות באירועים טראגיים תזכה לביקורת או לחגיגה?
עוד בנושא באתר הידען:
