חרשי המתכת במכרות תמנע חיו כמלכים

לפי ממצאי חוקרים מאוניברסיטת תל-אביב ה”עבדים” מאתר התכת הנחושת “גבעת העבדים” היו למעשה בעלי מלאכה מוערכים ונערצים המחקר מתפרסם בכתב העת היוקרתי Antiquity

ממצאים חדשים מאתר “גבעת העבדים” בבקעת תמנע מצביעים על כך שאותם “עבדים” היו למעשה בעלי מלאכה מומחים, שחיו כמלכים. את המחקר החדש, שמתפרסם היום בכתב העת Antiquity, ערכה המשלחת של אוניברסיטת תל אביב לתמנע בראשותו של ד”ר ארז בן-יוסף.

“גבעת העבדים” – הנמצאת במרכז בקעת תמנע, בסמוך למקדש חתחור ול”עמודי שלמה” – נסקרה לראשונה על ידי הארכיאולוג היהודי-אמריקאי נלסון גליק ב-1934. גליק קרא לאתר “גבעת העבדים” כי הניח שהחומה המקיפה את הגבעה נועדה לכלוא את העובדים במקום, שעסקו במלאכה הקשה של כריית נחושת באקלים המדברי.

במחקרם החדש, ד”ר ארז בן-יוסף וד”ר לידר ספיר-חן מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב סקרו שרידי מזון מארוחותיהם של חרשי הנחושת – מזון שנאכל לפני כ- 3,000 שנה. מניתוח השיירים עולה שהעובדים באתר נהנו מסטטוס חברתי גבוה מאוד, אפילו מסגידה דתית. “מה שמצאנו בתמנע מאשש עובדה היסטורית כללית לגבי חרשי מתכת בעת העתיקה”, מסביר ד”ר בן-יוסף. “לבעלי המלאכה הללו היה מעמד ייחודי בחברה”.

האקלים הצחיח, הייחודי לתמנע, הוא שאפשר לחוקרים גישה לחומרים אורגניים, שבתנאים אחרים לא היו שורדים את מרוצת הזמן: עצמות, זרעים, פירות ואפילו בדים מהמאה ה-10 לפנה”ס. באמצעות ניפוי רטוב של המשקעים הארכיאולוגיים, צוות החוקרים מצא באתר רסיסי עצמות של יונקים ושל דגים, המעידים על הדיאטה העשירה והמגוונת של חרשי הנחושת במכרות, שתוארכו לאחרונה לימי מלכות שלמה.

“דאגו לכך שחרשי הנחושת יחיו בתנאים הטובים ביותר האפשריים”, אומרת ד”ר ספיר-חן. “בחינה של שאריות הארוחות, כלומר של עצמות חיות המשק, הראתה שהם קיבלו את הנתחים העסיסיים ביותר של הבשר, שבוודאי לא יכלו להוות בסיס לתפריט של עבדים או כוח עבודה זול. המסקנות נתמכות גם ממחקר הדגים, שנעשה בשיתוף עם ד”ר עמרי לרנאו מאוניברסיטת חיפה, אשר הראה שהדגים הובאו לאתר במיוחד מחופי הים התיכון, כלומר ממרחק של מאות קילומטרים. זו בהחלט לא היתה דיאטה של עבדים, אלא תפריט של בעלי מלאכה ממעמד חברתי גבוה. אנחנו גם לא שוללים את האפשרות שסגדו להם ככוהני דת”.

נחושת, ששימשה בעת העתיקה להפקת כלים וכלי-נשק, היתה המשאב היקר ביותר בחברות המזרח התיכון הקדום. לדברי ד”ר בן-יוסף, החרשים היו בקיאים בטכנולוגיה המורכבת של הפיכת אבן לנחושת – טכנולוגיה שהיתה כה מורכבת לתקופתה, עד שבנקל היה אפשר לחשוב אותה למעשה כישוף. “מדיווחים אתנוגרפיים עכשוויים, אנחנו יודעים שסוגדים לחרשי מתכת, אפילו מעלים להם קורבנות”.

הפקת נחושת היא תהליך מורכב, המצריך שלבים שונים ורמות שונות של מומחיות. יתכן מאוד שעובדי המכרות הקדומים בתמנע אכן היו עבדים או שבויים, מאחר שהמשימה שלהם היתה פשוטה מבחינת מיומנות – וקשה מבחינת תנאי העבודה. אך מעשה ההתכה עצמו דורש מיומנות ומנהיגות: על החרש היה לבנות תנור חמר בממדים מסוימים מאוד, לספק לתנור הזה כמות מדויקת של חמצן ופחם, לשמור על טמפרטורה של 1,200 מעלות צלזיוס, להזרים פנימה כמות קבועה של אוויר ולהוסיף לקדרה תערובת מורכבת של מינרלים.

מדובר אפוא בתהליך המצריך 30-40 משתנים, ולכן החוקרים מניחים שהעוסקים מלאכה התחלקו לצוותי עבודה של מומחים שונים. לדברי ד”ר ספיר-חן, שאריות האוכל בתמנע מצביעות על מבנה חברתי מורכב, אפילו מקוטב, של העובדים במקום.
ובאשר לחומה שהעניקה ל”גבעת העבדים” את שמה: החוקרים סבורים שלחומה המבוצרת היה תפקיד שונה בתכלית. “החומה לא נועדה לכלוא את העבדים”, אומר ד”ר בן-יוסף. “להפך, היא נועדה להגן על בעלי המלאכה המומחים, על הטכנולוגיה היקרה שלהם וכמובן – על הנחושת עצמה”.

המחקר הוא חלק מפרויקט החפירות המחודשות של אוניברסיטת תל אביב בבקעת תמנע המתמקד בהבנת ניצול משאבי הטבע על ידי האדם בתקופות הקדומות.