אולימפיאדה: סיפורן של חמש טבעות

הלילה (6/8/16) יתקיים המיפגן הספורטיבי העולמי החשוב והיוקרתי ביותר – אירועי המשחקים האולימפיים. האייקון האולימפי הידוע הינו דגל חמש הטבעות השלובות בשלל צבעי הקשת, חמישה במספר. מסתבר שמקורן בממצא ארכיאולוגי אחד בלבד מתוך אלפי הממצאים מלמעלה מאלף שנות המשחקים בעת העתיקה

הדגל האולימפי במהלך משחקי החורף בונקובר, 2010. מתוך ויקיפדיה
הדגל האולימפי במהלך משחקי החורף בונקובר, 2010. מתוך ויקיפדיה

בעוד שבועיים ייפתח המיפגן הספורטיבי העולמי החשוב והיוקרתי ביותר – אירועי המשחקים האולימפיים. האייקון האולימפי הידוע הינו דגל חמש הטבעות השלובות בשלל צבעי הקשת, חמישה במספר. לכולנו זה ברור, ועל בסיס ה"ברור" הזה – מדוע חמש טבעות – התפתחו והתבשלו לא מעט אינטרפרטציות. חלקן קרוב לתפיסת עולמו של מחיה המישחקים האולימפיים המודרניים – הרוזן פייר דה-קוברטאן הצרפתי לקראת שלהי המאה ה-19 – וחלקן רחוק. ברשימתי זו אבקש להאיר את העניין הנידון ולהציע את הנחת היסוד המחקרית שלי בנידון. אמת או בדיה? נראה בהמשך.

לא פעם ולא פעמיים קורה שמימצא ארכיאולוגי מסויים פשוט "מסרב" להסגיר את סודותיו. או-אז נפתחת יריעה רחבה וארוכה של אינטרפרטציות, שמספרן לעיתים כמספר החוקרים והוראתן כנטיית לבו, מחשבתו, תפיסת עולמו, או כוונותיו המוטמרות של חוקר זה או אחר בבחינת "שגר חץ למטרה ואחר-כך הקף אותו במעגלי הצלחה".

זה עלה בגורלו של מימצא ארכיאולוגי, מיותם משהו, שנחשף בין שרידיה של אולימפיה הקדומה אשר בפלופונסוס (דרום-מערב יוון). מימצא זה, כמו נחבא אל הכלים, וכאילו משך בכנף מעילה של דמות אגדית, רומנטית, בשלהי המאה ה-19 כאומר לה: משי אותי מיוון המצולה, בא זמני להתגלות ותהא פרשנותך אשר תהא …!

מדובר על מימצא דרמטי ללא-ספק של לוח עשוי אבן כבדה, שהיה מוטל מניה-וביה בין עתיקותיה-שבריה של אולימפיה הקדומה, ועליו חרותות לא אחרת מאשר חמש טבעות שלובות – שלוש מעל ושתיים מתחת, והללו שמשו מקור השראה למחייה המישחקים האולימפיים המודרניים, הרוזן הצרפתי פייר דה-קוברטאן, שהפך אותן לסמל המישחקים האולימפיים מאז ועד ימינו אנו.

נניח לרגע למארג הרמזים והדימויים דלעיל ונציג, על קצה-קצהו של המזלג, כמה עובדות לגבי המישחקים האולימפיים הקדומים, ותחילה נבהיר כי אידיאליזציה לחוד ומציאות לחוד – המישחקים הקדומים עמדו בסימן כוונות ומשאלות-לב טהורות, אך המציאות היתה קודרת ואכזרית. עם זאת אנו מתקשים לנתק בין האידיאל למציאות, ואולי בגלל רומנטיזציה כמעט טבעית וברורה, ובוודאי על רקע חלוף זמן כה רב בין אז להיום, ובכלל בין התמימות של פעם לבין הציניות של היום.

המישחקים האולימפיים הקדומים עמדו בסימן מארג סבוך ומורכב של קדושה פולחנית, הנצחת ערך השלום, הרעות בין בני האדם (להלנים בלבד), השילוב בין גוף ונפש, הרחקת מרכיב העושר מהתחום הספורטיבי, חשיבות ההשתתפות על פני הניצחון, הדרת הפוליטיקה מן המישחקים, העמקת הזיקה בין המשתתף לבין ההוויה החברתית המיוחדת ששררה בערי הפוליס של יוון ועוד ממין אלה. יודגש למען הדיוק ההיסטורי כי לא היה כלל מושג מדיני-גיאוגרפי ששמו יוון, או הלאס כי גם לא התנהל שלטון ריכוזי אלא ביזורי מאד. הימשחקים היו פאן-הלניים, ששיתפו תושבים הלניים מחצי האי הבלקני, הים האגאי ומערב טורקיה של היום ובהמשך גם מדרום המגף האיטלקי, כשכולם דוברים אותה שפה, אם כי בדיאלקטים שונים.

ועוד הערה חשובה אותה נפתח בהמשך על-מנת לקשור, אולי, את חמש הטבעות למישחקים האולימפיים המודרניים.

המישחקים הקלאסיים הקדומים החלו להתנהל רשמית ובאופן מסודר משנת 776 לפנה"ס ונחגגו/נערכו בחרדת קודש אחת לארבע שנים לכבודו של זאוס אבי האלים האולימפיים, כשאף ארועים דרמטיים כמו מלחמות ענק (פרס-יוון למשל) הביאו לדחיית תחרות זו או אחרת, התנהלו במסגרתה טקסי הפתיחה והנעילה, ונספרו בסדר האולימפי כמו התקיימו במציאות. תופעה זו, אגב, שימשה בסיס לאיזכור תאריכים היסטוריים בקרב היסטוריונים קדומים, ולדוגמה נביא את יוסף בן מתתיהו, שמנה, למשל, את שנת הקמתן של קיסריה וירושלים המתחדשת בזיקה למניין המוסדר של המישחקים האולימפיים.

המישחקים האולימפיים התקיימו בקפידה עד שנת 393/4 לספ' וננעלו סופית בפקודתו של הקיסר הרומי-נוצרי תיאודוסיוס הראשון (או השני) בשל אופיים הפגאני (האנטי-נוצרי), כהתחשבנות בגורלם המר של נוצרים שהושלכו לזירת הגלדיאטורים (אם כי ללא קשר למישחקים האולימפיים) וממניעים פוליטיים אישיים של הקיסר.

יצויין כי למרות ראשית המניין המסודר האולימפי (מאז שנת 776 לפנה"ס), היתה עובריותם של המישחקים נעוצה מאות שנים קודם לכן, כמו במאה ה-15 לפנה"ס בפויניקיה (צור-צידון), וכמה מעניין לגלות כי גיבור תהליך ההלניזציה ביהודה בכלל ובירושלים בפרט, הלוא-הוא הכוהן הגדול ישוע/יסון, טרח לשגר משתתפים יהודים, צעירים-אצילים מירושלים, על מנת שיטלו חלק פעיל במשחקי העיר ההלניסטית צור בשנת 172 לפנה"ס (ועל כך התייחסתי ברשימה שהתפרסמה בהידען). ומאוחר יותר, בתקופה הרומית, כאשר המשחקים האולימפיים עמדו על סף קריסה מסיבה כלכלית של העדר תקציבי פיתוח וניהול שוטף, הזדעק למען שיקומם המלך הורדוס ממיגוון של נימוקים – פוליטיים, אישיים ואף ספורטיביים, ובזכותו המשיכו הללו להתקיים. בזכות זו זכה הורדוס בתואר היוקרתי של "עורך מישחקים קבוע" ("אגונוטט").

המשיכו? נו בערך, מכיוון שהרבה-הרבה לפני התרומה ההירודיאנית איבדו המישחקים האולימפיים את זוהרם וכבודם, שלא לדבר על אופיים הבראשיתי, והפכו אט-אט למיפגש של ספורטאים מקצועיים, כאלה שחלקם הלא-קטן השתייך לאגודות ספורט מקצועיות, ושנדדו מתחרות לתחרות כדי להעשיר את קופתם האישית, ובכך מחקו הרבה מן האידיאליזציה של התחרויות ההלניות הקדומות.

המישחקים האולימפיים כאמור חדלו מלהתקיים לקראת שלהי המאה הרביעית לספ', מה שלא הדהים כלל את "שר ההיסטוריה", בבחינת קיצו של תהליך של התמוטטות פנימית מרקיבה.

נכון שהיו ניסיונות בתקופת ימי-הביניים, כושלים כמובן, להזרים מקדמי תחייה למישחקים האולימפיים, ואלו כמו חיכו ליד הנכונה בזמן הנכון ובמקום הנכון. ודווקא המנוף לתחיית המישחקים האולימפיים היה בבחינת תרתי-דסתרי, היינו מתוך שלא לשמה בא לשמה.

אותם ימים עמדו בסימן ההתעוררות הלאומית באירופה, שהספיגו בתוכה אווירה מתוחה של קדם-מלחמה-עולמית, כשהדלק להנעת מכונת המלחמה היה המעבר מתורות לאומיות לאידיאות לאומניות, פונדמנטליסטיות.

טוב-או-לא-טוב, אחד מסממני הקדם-מאבקים-לאומיים היה מין תחרות, ואם תרצו מעין "קדם-קדם-המלחמה-הקרה", כלומר התמודדויות בין מדינות הלאום בתחומים שונים, שאחד מהם היה בתחום המתיחות הקדומה ששררה בין צרפת לגרמניה, זה מאות בשנים, שננעצה, כך למשל, בשאלה הלא-כל-כך-חשובה, לכאורה, כמו: מי מבין השתיים יחשוף את מיקומה ועתיקותיה של אולימפיה הקדומה. בהתמודדות "מוזרה" זו רשמו הגרמנים ניצחון ארכיאולוגי מרשים בשנת 1852 (כשעונת החפירות הסתיימה לה בשנת 1881) בניצוח פרופ' ארנסט קורטיוס מהאוניברסיטה הברלינאית ו"קצת" הורידו מפל של השפלה, של ביוש, על ראשם של הצרפתים. וניזכר כיצד כמה שנים קודם לכן הושפלו הצרפתים על ידי הגרמנים בקרב סדאן בשנת 1870.

או-אז צץ במוחו הקודח של בן אצולה צרפתי, רוזן פעלתן, שענה לשם פייר דה קוברטאן. וכזה שהודרך אימננטית על ידי החידק האנטי-גרמני ושאל את עצמו: כיצד נהפוך את הכשלון הצורב הנ"ל למנוף של הצלחה: "הגרמנים חשפו את שרידיה של אולימפיה", כך קוברטאן, "ואנו, הצרפתים, 'נעקוץ' אותם על ידי רעיון תחיית המישחקים הקדומים", וכך היה.

ראוי לציין כי קוברטאן ראה לנגד עיניו את תחיית המישחקים האולימפיים כחוליה חשובה המקשרת בין העבר להווה. כלומר, כמו שהמישחקים האולימפיים הקדומים עמדו בסימן השלום והפסקת פעולות האיבה בין עריה-מדינותיה (קרי ערי הפוליס) של הלאס (יוון הקדומה), ואפילו לתקופה קצרה של חודש, בבחינת מסר ולקח לעתיד, כך ראוי העולם, כזה שעמד על סף השתלשלות שתביא למלחמת עולם, ולפחות מסורת האיבה והמתיחות בין צרפת לגרמניה (פרשת אלזאס-לוריין המיתולוגית), להגיע לעידן של שלום והמנוף לכך, אולי, יהיה חידוש המישחקים האולימפיים.

וכשהוא חדור במלוא מרצו, אם כי לאחר לא מעט קשיים שונים, זרק קוברטאן את הרעיון הנ"ל לחלל העולם והחל להפשיל שרוולים, אם כי שלא בלי היתממות – להגשמתו של חלום האתלטיקה הכלל-עולמית על טהרת החובבנות, כזו שתשחק את היריבויות הלאומיות בכל העולם. קוברטאן אף חלם על שלום עולמי ואף דת חדשה – פולחן היופי בסימן תחיית האידיאל הקלאסי הקדום (ואבוי לתרגום ולפרשנות המאוחרת, הגרמנית , הנאצית לאותו אידיאל), של תחרותיות הוגנת. עם זאת לא היה חלומו של קוברטאן נקי לחלוטין, וגם הפעם ברוח ההלנית הקדומה, מן ההיבט החברתי והסוציו-כלכלי, ובל נשכח שהוא עצמו בא ממשפחת אצולה מפורסמת, להשיב לצרפת את השלטון האריסטוקרטי האבוד המובס מאז המהפכה של 1789.

זאת ועוד, קוברטאן אמנם דיבר על קוסמופוליטיזם, אך עיניו היו נשואות ומפוקסות לכיוון הנוער הצרפתי, אשר בשונה מזה הבריטי ובוודאי מהגרמני היה מרוחק מפעילות ספורטיבית ונעדר התלהבות של נצחונות המושגים במאמץ תחרותי, והוא ללא ספק זכר את משפטו המפורסם של וולינגטון הבריטי שטען כי "הנצחון הבריטי על נפוליאון בקרב ווטרלו הושג על כרי הדשא של איטן". eton היה מוסד חינוכי יוקרתי לבני אריסטוקרטיה שפיתח וטיפח, לצד הלימודים העיוניים את הפעילות הגופנית ובעיקר זו התחרותית. קוברטאן אף ראה לנגד עיניו את אידיאל ה"אפבוי" (בני הנעורים ביוון הקדומה) בשלב הפוסט-גימנסיוני שלהם, שנועדו להיות אזרחים מועילים לפוליס מחד וללוחמים ומפקדי צבא מיומנים מאידך.

אכן בקוברטאן ובהגיגי נפשו פעלו מגמות מנוגדות, אינטרסים הסותרים במידה רבה זה את זה, אשר בגשרו על פני אותן מגמות הבליח היטב את תורת תחיית המישחקים האולימפיים מבחינתו. הוא ראה לנגד עיניו את הנוער הצרפתי, שפנימיותו תהיה צרובה באידיאלים כוח פיזי מחד ומנהיגות מאידך, כזו תועיל לא רק לצרפת גופה אלא לשליטתה ("אבוי"!) בקולוניות השונות שמעבר לים.

קוברטאן טבע את המונח "אולימפיזם" ובו התקפלו לסברתו שלושה מסרים חשובים: האחד – דת האולימפיזם ובהדגשת החובבנות בספורט; השני – שלום האולימפיזם ליצירת אנושות טובה יותר; השלישי – יופי האולימפיזם בבחינת ההרמוניה האידיאלית של גוף, רוח ונפש.

בשנת 1894 יזם הבארון דה-קוברטאן כינוס בינלאומי שני באירוח אוניברסיטת סורבון המפורסמת תחת הכותרת של "חובבנות בינלאומית בספורט". שם הוחלט לערוך את המישחקים כל ארבע שנים ולכונן את הוועד האולימפי שחמישה עשר חבריו לא זוהו כבאי-כוח המדינות שנבחרו לוועדה אלא כנציגי הוועדה כלפי אומות העולם, אות ומופת לערך הבינלאומיות, ברוח זו נקבע שלא שם המדינה המארחת יתנוסס מעל כל מישחק ומישחק, אלא שם העיר המארחת.

יצויין וזה מה שיחברנו אחר-כך לעניין חמש הטבעות השלובות, כי יום הפתיחה עמד בסימן מוסיקלי, נוסטלגי-רומנטי. היינו, שירת ה"הימנון לאפולו" על פי שחזור תווי המוסיקה שהתגלו בחפירות העיר דלפוי הקדומה, מי שארחה משחקי ספורט הלניים בין פסק הזמן של המישחקים האולימפיים ואף שם אחת לארבע שנים. שחזור ההמנון האפוליני? ספק רב מכיוון שהסימנים שנמצאו באתר כלל לא בטוח שמדובר בתווים מוסיקליים ובוודאי על רקע העובדה שלא השתמשו אז ברישומים מוסיקליים כלשהם.

המישחקים האולימפיים המתחדשים נערכו באתונה ועמדו בסימן יובל ה-75 למלחמת השחרור והחופש ביוון, בבחינת הצדעה לשלום. כן השתדל קוברטאן לשמור עד כמה שאפשר על המאפיינים הקדומים כגון איסור השתתפות נשים, ופרט לתרגילי ההתעמלות לא נערכו תחרויות קבוצתיות וכן הוקם בכניסה שער נצחון מיוחד ועליו נחרתו האותיות היווניות O.A. ("אולימפיאקוי אגונאס" ביוונית – "התחרויות האולימפיות").

וכעת, בבחינת סגירת מעגלו של מאמר זה – חמש הטבעות השלובות. סמל זה בבחינת האייקון הקלאסי של המישחקים האולימפיים עד ימינו תוכנן לראשונה על ידי קוברטאן ב-1913 והוצג לראשונה במשחקי אנטוורפן של 1920, שנספרו במניין האולימפיאדה השביעית. בתקופת מלחמת העולם הראשונה לא התקיימו מישחקים אולימפיים, אך על פי המסורת האולימפית הקדומה נרשמו, כאילו שוחקו, ומדובר על אולימפיאדת מינכן של 1916, הששית במניין האולימפי.

צבעי חמש הטבעות היו אלה – אדום, שחור, תכלת, ירוק וצהוב, בבחינת משמעות בינלאומית, ונבחרו בקפידה לציין שצבעי דגלי המדינות המשתתפות בתחרויות משתקפים באחד או ביותר מצבעי חמש הטבעות. היתה כאן פשרה בין העקרון האנטי-לאומי, הבינלאומי, לבין הלאומיות המדינתית.

אז למה נבחר המספר חמש? נכון שהרעיון הבינלאומי הוא לקרוא לכל עיר/מדינה בכל אחת מחמש היבשות ליטול חלק במישחקים. אך זו אינטרפרטציה השנויה במחלוקת.

ולענייננו, רבים וטובים אינם יודעים כי המקור לחמש הטבעות היה דווקא גרמני-צרפתי. הגרמנים חשפו את עתיקות אולימפיה ונמצא כאמור לוח אבן שעליו שורטטו-הוטבעו חמש הטבעות, והצרפתים (קוברטאן וחבריו) החליטו, משום-מה, שמדובר בסמל אולימפי ברור. למה שימש לוח זה אין לדעת וטיבועו המיוחד אינו מופיע בשום מימצא אולימפי-תחרותי – לא על גבי מטבעות, מדליונים, ציורי אדום-שחור ושחור-אדום על גבי כדים וצלחות – ומימצאים כאלה נודעו באלפיהם. ואולי, ובזהירות רבה, כרוך הטיבוע באיזשהו אביזר פולחני?

כך או כך, ראוי לציין כי המספר חמש היו שקוע היטב במישחקים האולימפיים הקדומים. למשל – המשחקים נקראו בשם "משחקי שנת החמש" למרות שנערכו אחת לארבע שנים. וזאת בכדי להבליט את השלשלתיות (שרשרתיות) והמחזוריות של המישחקים, כשאת שנת המישחקים ספרו פעמיים – פעם כשנה הפותחת ופעם כשנה הנועלת, וזאת מטעמים אמונתיים-פולחניים משהו, שנתק או חלל כלשהו פוגע בקדושת האירועים, וכך למשל כמעט בכל "גמלון" (המשולש שווה-השוקיים בראש מקדש יווני), אין כמעט חלל מרוב האובייקטים המפוסלים והטבועים, וכך בארונות קבורה הלניים. קל וחומר במשחקים המוקדשים, באולימפיה, לכבודו של ראש משפחת האלים, זאוס.

זאת ועוד, אמנם המישחקים נערכו אחת לארבע שנים, אך היה מצופה מהמשתתפים להקדיש את השנה שלפני התחרויות להקדיש לאימונים אישיים, וזו גם אחת הסיבות לכינויים של המשחקים בסימן מספר חמש. כינוי זה מופיע יותר מפעם בכתבי יוסף בן מתתיהו.

מספר חמש? נפזול לעבר התחרויות עצמן. פסגת ההישגים היתה תחרות הפנתאטלון ("קרב חמישה") – התמודדות בחמישה ענפים: ריצת סטאדיון (לאורך כ-190 מ'), קפיצה (למרחק) הטלת כידון, זריקת דיסקוס והיאבקות זקופה/עילית (בשונה מהפנקראטיון).

אלה ובנפרד גם נחשבו לענפי הספורט המובילים והיוקרתיים, שבכללם משוקעת האידיאליזציה של הספורט היווני, בבחינת נפש בריאה בגוף בריא.

ואולי-אולי חמש הטבעות מסמלות, אם בכלל, את מנצח התחרות הפנתאטלונית, כספורטאי-על. וכל טבעת מייצגת אף בצורתה את עטרת הנצחון שזכה בה המנצח – באולימפיה – זר קלוע מענפי עץ הזית המקודש לזאוס ואילו בדלפוי נעטר ראש המנצח בעטרת הקלועה מעץ הדפנה, זה המקודש לאפולו פטרון המישחקים של דלפוי.

לצערי, הנחתי דלעיל אינה כה מחוזקת. עם זאת היא באה להציע איזשהו מנוף, קטן ככל שיהיה, להסיר את קליפת התעלומה: מהו הקשר, אם בכלל בין המימצא האולימפי, הארכיאולוגי, לבין סמל המישחקים האולימפיים עד ימינו?

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. על פי וויקיפדיה הסמל לא באמת היסטורי. The symbol's popularity and widespread use began during the lead-up to the 1936 Summer Olympics in Berlin. Carl Diem, president of the Organizing Committee of the 1936 Summer Olympics, wanted to hold a torchbearers' ceremony in the stadium at Delphi, site of the famous oracle, where the Pythian Games were also held. For this reason he ordered construction of a milestone with the Olympic rings carved in the sides, and that a torchbearer should carry the flame along with an escort of three others from there to Berlin. The ceremony was celebrated but the stone was never removed. Later, two British authors Lynn and Gray Poole when visiting Delphi in the late 1950s saw the stone and reported in their "History of the Ancient Games" that the Olympic rings design came from ancient Greece. This has become known as "Carl Diem's Stone".[9] This created a myth that the symbol had an ancient Greek origin.

  2. ד"ר שורק. אל תירתע מתגובות עוינות. גם אני חולק לפעמים על דעתך. ככלל אתה עושה עבודה מצוינת ולכן מתרגזים אנשים ובכלל זה אני, והאתר נתרם בזכותך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן