סיקור מקיף

חשמל, עצבים והאתנו-ביולוגיה של הזומבים

האם לאגדת הזומבים קיים הסבר טבעי ומדעי?

זומבי, תמונת מסך מתוך Half Life
זומבי, תמונת מסך מתוך Half Life

"המוות אינו האובדן הגדול ביותר בחיים. האובדן הגדול ביותר הוא מה שמת בתוכנו בעודנו חיים." נורמן קאזינס

קלאירוויוס נרקיסה לא היה אדם חביב לסובבים אותו. הוא רב ללא הפסקה עם בני משפחתו, צבר ממון על גבם של אחרים והיה אביהם הלא-חוקי של מספר ילדים, שעל כולם סירב לקבל אחריות. לאחר ריב מר במיוחד עם אחיו, נפל נרקיסה למשכב ואושפז בבית-החולים בהאיטי, כשהוא קודח ומקיא דם. תוך זמן קצר החל לסבול מקשיי נשימה, טמפרטורת גוף נמוכה ולחץ-דם נמוך במיוחד ומצבו התדרדר במהירות. יומיים בלבד לאחר האשפוז הוכרז מותו של נרקיסה, לקול בכייה של אחותו, והוא נקבר למחרת היום.

זו הנקודה בה מקבל הסיפור תפנית מצמררת לכיוון ההוליוודי, מכיוון שבבוא הלילה הפך קלאירוויוס נרקיסה לזומבי.

קפיצה מהירה של שמונה-עשרה שנים קדימה בזמן, תביא אותנו לשנת 1980. אחותו של נרקיסה מטיילת לשוק לתומה, כאשר לפתע ניגש אליה אדם וטוען בפניה כי הוא-הוא אחיה האובד קלאירוויוס, ואף מציג את עצמו בכינוי החיבה שהיה ידוע רק לבני המשפחה הקרובים. האחות הנרגשת מתקשה להאמין, אך מקשיבה בעיניים פעורות לסיפור האימה שמגולל בפניה אחיה האבוד.

מסתבר כי מותו של נרקיסה נקבע בטרם עת. פעימות לבו האטו ונחלשו עד כדי כך שלא ניתן היה לשומען, ושפתיו קיבלו גוון כחלחל הנפוץ אצל המתים. אך מתחת לאותה חזות קודרת, נותר מוחו של נרקיסה חי ומתפקד. הוא נותר בהכרה, אך ללא שליטה בגופו. הוא אפילו שמע את בכייה של אחותו, ויכול היה לחוש את הכאב כאשר הושלך גופו לתוך ארון הקבורה. מסמרי הארון פילחו את פניו, אך הוא נותר חסר-תנועה כגוף מת.
רק לאחר שנטמן הארון באדמה וכוסה בעפר, חזר נרקיסה לשלוט בשריריו. אך אז כבר היה מאוחר מדי. כוחותיו לא היו מספיקים כדי להיחלץ מהארון, והוא הכין את עצמו למוות – וקיווה שהפעם יבוא זה במהירות וברחמנות.

לאחר זמן מה – שעות או ימים מזמן הקבורה – שמע נרקיסה קולות אנושיים, והעז לקוות כי מישהו בעולם העליון הבין את הטעות ובא לחלצו מן הארון. אך לא רופא רחמן הוא שפתח את מכסה הארון. היה זה בוקור – אחד מרופאי האליל של האיטי – שהורה למשרתיו לחפור באדמה ולחלץ את נרקיסה. רק אז הבין המת-לשעבר כי סיוטם הגדול ביותר של תושבי האיטי התממש עבורו. הוא עומד להפוך לזומבי.

בהאיטי, רפואת האליל כמוה כמקצוע. הבוקור מיומן בשימוש בתרופות וברעלים כאחד ושולט, לפי אמונת התושבים, ברזי אומנויות המאגיה השחורה. מסיבות אלו, בני המקום נזהרים שלא להרגיז את המכשפים שלהם, ואלו מצידם משתדלים שלא להפר את גבולות החוק, המטיל עונש מוות על יצירת זומבים. אבל לפעמים הפיתוי פשוט חזק מדי…

לפי טענתו של נרקיסה, אחיו החליט להתנקם בו בדרך כואבת במיוחד, ושילם לבוקור כדי שיהפוך את נרקיסה לזומבי. משרתיו של המכשף משכו את גופו של נרקיסה מתוך האדמה והיכוהו עד כלות החושים שנותרו ברשותו. אז הוצעד גופו המרוצץ למטע הסוכר של רופא האליל, ושם עמל בפרך כשנתיים שלמות, כזומבי לכל דבר.

בשובו לחיק המשפחה, שמונה-עשרה שנים לאחר מכן, סיפר נרקיסה כי תקופה זו היתה דמויית חלום. רצונותיו דוכאו לאפס, והוא פסע בשדות כשהוא רדוף הזיות. הוא עבד מהבוקר עד הערב, כמעט בלי מזון, צד בצד עם הזומבים האחרים שהיו משרתיו של הבוקור. העבדות הסתיימה רק כאשר נפטר הבוקור, ועבדיו נמלטו לחופשי.

נרקיסה בילה את השנים הבאות כשמוחו משתקם לאיטו, בעודו משוטט ברחבי האיטי. המכתבים ששלח למשפחתו לא נענו, והוא החל להבין כי אחיו מבקש להותירו בחזקת מת. רק לאחר שנים רבות אזר אומץ וחזר לכפר מולדתו, שם פגש את אחותו.

סיפורו של נרקיסה התפרסם ברבים, וזכה לתשומת לב גם מצד אנשי המדע, ובמיוחד מצדו של ד"ר לאמרקווה דויון, מנהל המוסד הפסיכיאטרי של האיטי. דויון תיחקר את נרקיסה ואת משפחתו, הצליב עדויות והחליט שמקרה זה עשוי להוות את הדוגמא המתועדת הראשונה ליצירת זומבים. אך דויון לא האמין כי מדובר במאגיה שחורה, אלא בשימוש מתוחכם ברעלים הקיימים בטבע. המדען המיומן הבין כי רעלים כאלו – המסוגלים להאט את חילוף החומרים בגוף ולהקהות את השליטה בשרירים – הם בעלי פוטנציאל גדול עבור הרפואה המערבית, וכדי לעמוד על טבעם הזמין את ווייד דיוויס להאיטי. דיוויס בן ה- 28 היה סטודנט לתואר דוקטור בבוטניקה, ובעל נפש הרפתקנית במיוחד – מין אינדיאנה ג'ונס קנדי. הוא נענה להזמנה בשמחה, והצטרף לשלושה מסעות מחקר, במהלכם ראיין רופאי אליל ברחבי האיטי. המסעות הניבו פרי, ודיוויס חזר עם חמש אבקות שונות שהיו מסוגלות, לטענת הבוקורים, להרוג אדם בריא ולהחזירו לחיים כזומבי.

כל התערובות הכילו מגוון חומרים אורגניים וסינתטיים. מרביתם השתנו מרופא אליל אחד למשנהו, אך כולן כללו חלקים מגופיהם של בעלי-חיים ארסיים, כקרפדות וצפרדעי עצים. והחשוב מכל: ארבע מתוך חמש התערובות כללו דגימות ממינים שונים של דגים מסדרת הנפוחיתיים.

הנפוחיתיים , או 'אבו נפחא', כפי שהם ידועים בסלנג, הם דגים המסוגלים לבלוע מים ולהתנפח לגודל כפול ויותר מגודלם המקורי בעת סכנה. במידה וגודלם הכפול אינו מרתיע את הטורף הפוטנציאלי, חלק מהנפוחיתיים נהנים גם מהגנתם של חיידקים החיים בקרבם ומייצרים רעל עצבים קטלני הנקרא טטרודוטוקסין. חומר זה הינו מהרעילים ביותר בעולם, וההערכה היא כי אבו-נפחא יחיד מכיל בגופו מספיק רעל לקטילת שלושים בני-אדם בוגרים. אך הטטרודוטוקסין אינו הורג תמיד. הרעלה קלה בחומר זה יכולה לגרום לקשיי נשימה, הכחלת השפתיים, טמפרטורת גוף נמוכה ואפילו לקומה – ובמקרים רבים ההכרה נשמרת עד לרגע המוות הממשי. דיוויס ראה את הדמיון בין תסמיני ההרעלה בטטרודוטוקסין למצבו הרפואי של נרקיסה, וטען כי גילה את החומר האחראי על יצירת הזומבים.

בנקודה זו הועברו חלק מדגימות התערובות למעבדות מסביב לעולם. החוקרים באותן מעבדות גילו כי האבקות אכן מכילות כמות זעומה של טטרודוטוקסין. אך עתה נותרה רק תעלומה אחת: כיצד פועל הטטרודוטוקסין? כיצד מצליחה אותה מולקולה פשוטה לשתק את הגוף כולו, תוך שהיא משאירה את האדם בהכרה מלאה?

על-מנת להבין את מנגנון הפעולה של הטטרודוטוקסין, עלינו להבין טוב יותר את התא החשוב ביותר בגופנו. בפני עצמו, הריהו כאין וכאפס, ולא יותר מנער שליח המקבל מסרים ומעבירם הלאה. אך כאשר הוא מצטרף לכל מיליארדי רעיו, הוא המאפשר לנו לעבד מידע, לתעד זכרונות ולצבור ידע. הוא המקנה לנו את היכולת לחוש צער ושמחה, אהבה ושנאה. בקצרה, תא זה הוא העומד במרכז היותנו אנושיים, והוא תא העצב.

החשמל והעצבים

כפי שראינו בפרקים הקודמים, כל התאים מוקפים בקרום שומני, שאינו חדיר למולקולות או ליונים הטעונים במטען חשמלי, חיובי או שלילי. היונים הללו קיימים בתמיסה המימית שמחוץ לתא ובתוכו, אך מכיוון שהם טעונים, הם אינם יכולים לעבור את הקרום הנייטרלי והשומני. הדרך היחידה בה הם יכולים לחצות את הקרום היא באמצעות זרימה בתעלות מיוחדות הקיימות בקרום, או על-ידי משאבות שהתא מפעיל במיוחד כדי לזרוק יונים מסוימים החוצה ואחרים פנימה.

מתוך אותן משאבות, אחת החשובות ביותר בתא היא משאבת הנתרן-אשלגן. המשאבה מנצלת את מאגר האנרגיה של התא, כדי לזרוק שלושה יוני נתרן (Na+) אל מחוץ לתא, ולהחדיר שני יוני אשלגן (K+) לתוך התא. אילולא פעילות המשאבה, יוני הנתרן החיוביים היו מצטברים בתא ומושכים מולקולות מים דרך הקרום, שהיו ממלאות ומנפחות את התא – עד לפיצוצו.

פעילות המשאבה חשובה כל כך, שאפילו בזמן מנוחה מבוזבזת 30% מאנרגיית התא על סילוק הנתרן. בתאי העצב פעולת המשאבות חיונית לפעילותם התקינה, והם מכילים כמליון משאבות נתרן-אשלגן על פני הקרום, המכלות כל העת כמעט שני-שליש מאנרגיית התא.

לעצבים בגופנו יש מטרה אחת: להעביר מסרים מתא אחד לתא אחר. כל תא עצב פורש אנטנות זעירות הנקראות דנדריטים, הקולטות מסרים כימיים מתאי עצב אחרים. לתא עצב אחד יכול להיות דנדריט אחד, עשרות, אלפים או אפילו מאות-אלפי דנדריטים. בדרך זו יכול תא בודד לקלוט ולעבד מידע מאלפי תאים אחרים בו-זמנית.

המסרים המתקבלים מהדנדריטים מועברים לגוף התא ומשם ל- 'כן השיגור', ממנו יוצאת שלוחה ארוכה אחת, המכונה אקסון. תא העצב משתמש באקסון כדי להעביר מסרים לתאים אחרים, באמצעות שיגור גל של מתח חשמלי. הגל מתפשט דרך האקסון עד שהוא מגיע לקצהו, שם הוא גורם לתגובה ספציפית, כגון הפעלת עצב אחר, כיווץ שריר או הפעלת בלוטה.

מכיוון שהמשאבות זורקות כל-העת שלושה יוני נתרן חיוביים אל מחוץ לתא, ומחזירות פנימה רק שני יוני אשלגן חיוביים, ברור שתוך זמן קצר הופכת כמות יוני הנתרן שמחוץ לתא לגדולה יותר מכמות יוני האשלגן שבתוך התא. שני סוגי היונים הם בעלי מטען חיובי, אך מכיוון שקיימים יותר יונים חיוביים מחוץ לתא, יש עודף במטען חיובי מחוץ לתא לעומת פנים התא. כדי לפשט את העניין, מתייחסים הביו-פיזיקאים לצד הפנימי של קרום התא כטעון שלילית, משום שמטענו החיובי קטן יותר מזה של הצד החיצוני.

מצב זה, בו צידו הפנימי של קרום התא טעון שלילית, וצידו החיצוני טעון חיובית, הוא למעשה ההגדרה של שדה חשמלי. כדי לקבוע את ערך השדה החשמלי, בודקים מה ההפרש במטענים בין חוץ התא לפנים התא, ומגלים כי בתאים רגילים ערכו עומד באופן קבוע על -70 מילי-וולט. כלומר, קרום התא טעון במטען שלילי חשמלי כל העת. אך כדי לשגר את המסר החשמלי, חייב התא להפך את המטען שעל הקרום, ולהפוך אותו לחיובי לזמן קצר.

תהליך ההיפוך נראה מסובך במבט ראשון, אך בירידה לעומק הדברים מסתבר כי בבסיסו עומד אחד מחוקי הטבע הבסיסיים והפשוטים ביותר: חוק הדיפוזיה. חוק זה משחק תפקיד חיוני כמעט בכל התהליכים בתא, אך במיוחד בהעברת המסרים על-ידי תא העצב.

חוק הדיפוזיה מתאר את התנהגותם של מולקולות, אטומים ויונים בנוזל. לפעולתו אנו עדים בכל פעם שאנו טובלים שקיק תה בספל מים חמים, או צופים בילדים לא-מחונכים בבריכה. אם נטבול את אותו שקיק תה בספל מים חמים, נראה ענן של צבע מתפשט באיטיות מהשקית לכל הכוס. הענן מכיל את מולקולות התה, המתפשטות לכל עבר, בנסיון להגיע לריכוז זהה של מולקולות תה בכל הכוס.

אם היינו משאירים את השקיק מספר ימים בתוך הכוס, הרי שאט-אט היו המולקולות מגיעות לכל הנוזל, עד שהריכוזים היו זהים בכל איזור בכוס. זהו בדיוק חוק הדיפוזיה, הקובע כי מולקולות מסוג מסוים תמיד שואפות לנוע מאיזור בו הן קיימות בשפע (למשל, שקיק התה) לאיזורים בהם הן פחות מרוכזות (למשל, שאר הספל).

כאשר הדנדריטים של תא העצב מקבלים מסרים, הם מעבירים את המידע אל 'כן השיגור' – המקום בו מתחבר האקסון לגוף התא. קרום התא שבאותו איזור גדוש בתעלות נתרן. התעלות שונות מאד מן המשאבות: הן אינן דורשות אנרגיה להפעלה, וניתן להתייחס אליהם כאל פשוט 'חורים' בקרום התא, המאפשרים את המעבר של יונים מסוימים בלבד. דרך תעלות הנתרן יכולים יוני הנתרן לזרום לתוך התא או כלפי החוץ, בהתאם לחוק הדיפוזיה. במצב מנוחה ריכוז הנתרן מחוץ לתא גבוה בהרבה מבתוך התא, ולכן הנתרן ישאף לנוע לתוך התא. גם השדה החשמלי של הקרום מסייע לנתרן לזרום לתוך התא, מכיוון שפנים התא מוגדר כשלילי והנתרן הוא חיובי. כל זה אומר שברגע שיפתחו התעלות, יזרמו דרכן יוני הנתרן אל תוך התא במהירות עצומה. במקרה זה, התא יצבור יוני נתרן עודפים בעלי מטען חיובי, והפרש המטענים שמשני צידי הקרום יצטמצם במהירות, עד שערכו של השדה החשמלי יגיע לאפס.

בנקודה זו, יוני הנתרן החיוביים אמנם כבר לא ירגישו את הכוח החשמלי המושך אותם לתוך התא, אך הם ימשיכו לזרום פנימה מכיוון שריכוזם בתוך התא עדיין קטן מריכוזם מחוץ לתא. תוך אלפית השנייה יגיע ערך השדה החשמלי באותו איזור ל- +50 מילי-וולט. רק אז יגיע התא למצב מנוחה חדש, כשהשדה החשמלי של הקרום הפך לחיובי באותה נקודה.

ראינו, אם כך, שפתיחת תעלות הנתרן גורמת לשינוי המתח של הקרום. אך כיצד נפתחות תעלות הנתרן? באופן רגיל, התעלות סגורות ואינן מאפשרות מעבר יונים. כאשר הפרש המטענים בין שני צדי התא מתחיל להצטמצם, כתוצאה מהמסר המועבר מהדנדריטים, השדה החשמלי משתנה קמעה. התעלות בנויות כמכונות מתוחכמות הרגישות לשדה החשמלי שמסביבן, וכאשר הוא משתנה, הן מגיבות ונפתחות, ומאפשרות ליוני הנתרן לשצוף דרכן בדרכם אל פנים התא.

שינוי המתח החשמלי המתרחש במקום בו נפתחות תעלות הנתרן על הקרום, הוא-הוא המסר החשמלי המועבר בעצבים. לכאורה, מדובר רק בשינוי מתח באיזור נקודתי, אך שינוי קטן זה מתפשט במהירות לאורך קרום התא, וגורם להשתנות המתח גם באיזורים הסמוכים. שינוי המתח גורם גם לתעלות הנתרן שבאותם איזורים להיפתח, ולהזרים את היונים החיוביים לתוך התא. כך מועבר המסר לאורך כל האקסון, כאשר המתח של כל איזור משתנה בתורו, עד ההגעה לקצה האקסון והעברת המסר העצבי. (בתהליך מעורבת גם שכבת המיאלין, אך על כך נדון בפרק הבא)
אך למרות שתעלות הנתרן ממלאות תפקיד חשוב בתא, הן גם מהוות עבורו סכנה קיומית. אם היו התעלות נותרות פתוחות, ולו לשניות ספורות, הרי שהתא היה נופח את נשמתו הקטנה. היונים העודפים היו מושכים לתוך התא מולקולות מים רבות, והתא היה מתנפח ומתפוצץ. מסיבה זו,

לתעלות הנתרן יש מנגנון נעילה אוטומטי: אלפית השנייה לאחר שהתעלות נפתחות, הן ננעלות באופן אוטומטי והיונים מפסיקים לזרום לתוך התא.
אלא שגם נעילת התעלות אינה מספיקה כדי להחזיר את המצב לכנו, מכיוון שהתא עדיין מוצף ביוני הנתרן שחדרו פנימה. למשאבות יקח יותר מדי זמן לסלק אותם, ולכן קיים בתא מנגנון הגנה שני המוודא שמתח הקרום יחזור להיות שלילי. בדיוק כפי ששינוי קטן במתח יכול היה לפתוח את תעלות הנתרן, כך הוא מסוגל להפעיל גם תעלות אחרות – תעלות האשלגן המעוכבות. תעלות אלו נפתחות גם הן כתוצאה מהשינוי במתח, אך בעיכוב של שבריר השנייה. פתיחתן מאפשרת ליוני האשלגן החיוביים שבתוך התא להימלט החוצה במהירות כדי לאזן את הפרש הריכוזים.

בדרכם החוצה, נושאים עליהם יוני האשלגן מטען חיובי רב, הנשלל מחלקו הפנימי של קרום התא. וכך חזרנו, למעשה, למצב ההתחלתי: כמות גדולה של יונים חיוביים מחוץ לקרום התא, וכמות קטנה של יונים חיוביים בצדו הפנימי של הקרום. מתח הקרום חוזר להיות שלילי, ולאחר פרק זמן של מספר אלפיות השנייה ישתחררו תעלות הנתרן מנעילתן, ויוכלו להיפתח בשנית במידה ויתקבל המסר הנכון.

כל התהליך מתאר את העברתו של מסר חשמלי אחד בשלוחות העצביות, המתרחש בנוירונים רבים בגופנו באופן בלתי-פוסק. העצבים שולחים פקודות והוראות לשרירים, לבלוטות ואפילו לעצבים אחרים, והכל מתחיל מפעולתן של תעלות הנתרן המאפשרות את שינוי מתח קרום התא.
הטטרודוטוקסין, שהואשם ביצירת זומבים בהאיטי, מסוגל לשבש את תהליך העברת המסר החשמלי. המולקולה הקטנה והקטלנית מתפקדת, למעשה, בתור הפקק של תעלות הנתרן. היא נצמדת לפתחן של תעלות הנתרן וחוסמת את מעבר היונים דרכן. אם אין מעבר יונים לתוך התא, הרי שמתח הקרום אינו יכול להשתנות והעצבים אינם מסוגלים להעביר את המסר לשרירים או לעצבים אחרים. התוצאה הראשונית תהיה שיתוק מוחלט של הפעילות המחשבתית, של שרירי השלד, של שרירי מערכת הנשימה ושל שריר הלב. בהתחשב בכל אלו, סביר היה להניח שהמורעל ימות לאלתר. אך למזלם של קורבנות ההרעלה, הטטרודוטוקסין אינו משפיע על כל תעלות הנתרן במידה שווה. חלק מתעלות הנתרן חסינות יותר מאחרות בפני הטטרודוטקסין, ולכן תאי העצבים המכילים אותן מסוגלים להמשיך בפעילותם הרגילה, גם בעת ששאר מערכת העצבים מקרטעת וקורסת.

היכן נמצאות אותן משאבות נתרן חסינות? קשה למצוא ניסויים חותכים בטטרודוטוקסין שנערכו על תאי עצב אנושיים, אך ידוע כי המשאבות החסינות לטטרודוטוקסין קיימות בקוצבי הלב בעכברים ובעצבי החישה בצפרדעים ובנחשים. מכך ניתן לשער כי כמות מדודה היטב של הטטרודוטוקסין הניתנת לאדם, עשויה לעצור או לעכב את שרירי השלד והנשימה, אך להשאיר את הלב פועם ולשמור על פעולתם של לפחות חלק מהעצבים במוח. וזו, למעשה, היתה טענתו הראשית של דיוויס.

באמצעות שילוב עם רעלנים וחומרים אחרים, גורם רופא האליל לקורבנו להיכנס לקומה דמויית מוות, בזמן שלבו פועם באיטיות ובחולשה, עד כדי כך שהרופאים אינם מסוגלים לאתר את הדופק. ה- 'נפטר' נשלח מיד לקבורה, והבוקור מגיע לקבר בלילה, לאחר שנמוגה השפעת הרעלן. אך המוח דורש חמצן לפעולתו, וסביר להניח שהקורבן, שהיה נתון בארון הקבורה מזה שעות רבות ללא אספקת חמצן טרי, מגיע לעיתים למצב של מוות מוחי חלקי, על אף המטבוליזם האיטי בו הוא שרוי. האם המוות המוחי מדמה את תסמיני הזומבי? הדבר יתכן, אך אינו סביר. במקום זאת, טען דיוויס כי המכשף ומשרתיו מלעיטים את הזומבי הטרי בתמצית צמחים המכילה את זרעי צמח הדאטורה,

זרעי הדאטורה ידועים כמחוללי הזיות, מסוגלים לגרום לשכחה (אמנזיה) ומביאים להרחבת האישונים ולרתיעה מאור. בנוסף הם יכולים להביא לאובדן התיאבון ולעיכוב העיכול, לבעיות בדיבור ולאובדן תחושת הזמן. כשעבד-הזומבי החדש נמצא תחת השפעת הסם, מוביל אותו הבוקור אל מטעי הסוכר, שם הוא ממשיך להלעיטו בדאטורה מדי מספר ימים ומנצל אותו ככוח עבודה זול, עד יום מותו.

החזרה למציאות

כאשר חזר דיוויס מהאיטי ב- 1983, הועברו חלק מדגימות אבקות הזומבים לחוקרים במוסד לפסיכיאטריה בניו-יורק. החוקרים מרחו את האבקה על עכברים, ודיווחו שחיות הניסוי נכנסו למצב של חיות מושהית, בדומה לזו המתקבלת כתוצאה מאכילת דג האבו-נפחא. זו היתה הוכחה מספקת עבור דיוויס, והוא מיהר לפרסם את תוצאות המחקר בעיתונות המדעית. הסערה לא בוששה לבוא.

עיקר הבעיה היתה בכמות הטטרודוטוקסין המצויה באבקות. כדי שההרעלה תגרום לקומה אך לא תהרוג את הקורבן, יש צורך בכמות מדוייקת להחריד של החומר. קשה לראות כיצד יכולים רופאי האליל של האיטי להעריך במדוייק את כמות הרעל שבאבקה המופקת מדגים. התמהון גובר כאשר נזכרים שכל דג מכיל כמות שונה של רעל, מכיוון שהרעל מיוצר על-ידי אוכלוסיות חיידקים ברקמות הדג. כיצד יכולים הבוקורים לזהות את כמות הרעל הנכונה הקיימת בדגי האבו-נפחא? והאם באמת קיים מספיק טטרודוטוקסין להרעלת בני-אדם בתוך האבקות?

כדי לנסות ולרדת לשורש העניין, ניסו קאו ויאסומוטו, זוג חוקרים מיפן ומארצות-הברית, לכמת את רמת הטטרודוטוקסין שבדגימות האבקה באמצעות המסתן במים. הם מצאו שכמות הרעלן שבתוכה זניחה, ואינה אמורה להשפיע על בני-אדם או עכברים. דיוויס טען בתגובה שהטטרודוטוקסין בוודאי נהרס במהלך ההמסה במים, והביא כראייה נסיבתית את הוראת הבוקורים לפזר את האבקה במקומות בהם תגיע למגע עם העור, ולא לשתות אותה.
קבוצה אחרת משוויץ, שניסתה לכמת את רמת הטטרודוטוקסין תוך כדי שמירה על רמת חומציות קבועה, מצאה שהכמות גדולה פי 320 מזו שגילו קאו ויאסומוטו. בתגובה טענו קאו ויאסומוטו כי השוויצרים השתמשו בשיטה שאינה מבדילה בין הטטרודוטוקסין לנגזרותיו הלא-פעילות. הם הוסיפו והאשימו את דיוויס בזיוף, ברמאות ובשיפוץ וטיוח הראיות כדי שיתאימו לתיאוריה, במקרה הטוב, או בהמצאת הסיפור כולו מדמיונו הקודח במקרה הרע. לסיום הוסיפו כי ידוע להם שדיוויס עצמו ניסה למרוח את האבקה על עכברים, אך ללא הועיל.

למרות שהויכוח על כמות הטטרודוטוקסין באבקות לא הוכרע עד היום, הקהילה המדעית עדיין מסרבת להאמין שרופאי האליל של האיטי מסוגלים ליצור זומבים. אמנם, איש אינו מטיל ספק ברעילותו של הטטרודוטוקסין, אך גם אם נמצאים רופאי אליל המסוגלים לברור בדיוק את הכמות מתאימה של הרעלן, קיימות ראיות נסיבתיות רבות כנגד מיתוס הזומבים.

אנו יודעים כי בני-אדם הנמצאים תחת השפעת הדאטורה סובלים מהזיות ומסיוטים בלתי-פוסקים, ומאמינים כי הם אמיתיים וממשיים. נרקיסה דיווח כי הוא הועבד במטע סוכר, אך כיצד יכול אדם לעבוד, כאשר סיוטיו הגדולים ביותר מופיעים מולו ללא-הרף? וגם אם מועסקים הזומבים המסוממים בפעולות מכניות פשוטות, היכן מוחבאים אותם מטעי סוכר? האיטי כיום היא אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם החדש. היכן ניתן להסתיר מטעי סוכר הרדופים בזומבים מוכי-הזיות?

מאז 1983, התגלו פרטים נוספים על תופעת הזומבים בהאיטי, והסתבר כי היא מבוססת במקרים רבים על טעות בזיהוי. במאמר שהתפרסם ב- 1997 בכתב העת הרפואי היוקרתי The Lancet, הוצגו שלושה מקרים שונים של זומבים בהאיטי. בכל המקרים, המשפחות זיהו ברחוב את יקיריהן שנפטרו, ואימצו אותם בחזרה לחיק המשפחה. כאשר נבדקו אותם זומבים-לשעבר, שכולם סבלו מפיגור חלקי, על-ידי רופאים מערביים. הוכח באמצעות דגימות דנ"א כי שניים מהם לא היו קשורים כלל למשפחות המאמצות. למעשה, כאשר נלקחה אחת מהזומביות-לשעבר לכיכר השוק שבכפר הסמוך, זיהתה אותה משפחתה האמיתית. תוך זמן קצר התפתחה מהומה רבתי בכיכר השוק, כאשר בני שתי המשפחות מאשימים זה את זה בכשפים שחורים ובהפיכת האשה לזומבית.

ברור, אם כך, מדוע יש להתייחס לסיפורי הזומבים בחשדנות רבה. אך צד בצד עם החשדנות, לא ניתן אלא להתפעל מהדרך בה יכולות מולקולות טבעיות ופשוטות לשחק בגופנו כבובה על חוטים. אין ספק כי שימוש מתוחכם ברעלים אלו עשוי להפוך אדם בריא לאוטומטון או לצמח נטול-מחשבה, ויתכן כי חלק מרופאי האליל של האיטי מצאו דרך גסה וגולמית לנצל את הטטרודוטוקסין למטרותיהם. עם כל זאת, הרפואה של היום מסוגלת לנצל ביעילות ובדייקנות את הטטרודוטוקסין לטיפול בבעיות לב ולשיכוך כאבים, ואפילו במחקרים בסיסיים הנערכים על תאי עצב. בדרך זו הפכה אחת המולקולות הרעילות ביותר בטבע – ומאז מחקרו של דיוויס, גם הידועה ביותר לשמצה – לכלי לרפואה ולהבנת גוף האדם.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

35 תגובות

  1. ככה החמאס מגייס שאהידים.משכנעים אותם להתאבד תמורת 70 בתולות

  2. א.זה מגניב ממש, אני מאמין שהם באמת הצליחו לעשות זומבים. והקטע עם הרעל של האבו נפחה באמת מעניין

    ב.אם הצליחו לימצוא את הבוקורים, איך זה שלא הצליחו לימצוא את השדות?

    ג.זה חופר טילים.

  3. אז לא הבנתי…האם יש אפשרות לפתח סוג של וירוס שיכול להרוג בן אדם ולהפוך אותו לזומבי נטול אישיות ובכך להעביר לאחר ואף זה יכול לבוא בשידרוגים ממש כמו בסרטים ובמשחקים של RESIDENT EVIL? אני ישמח עים מישו יוכל לענות לי על השאלה עם באמת קיים כזה דבר כי אני מאמין שהאדם שהמציא ת"זומבים" לא סתם המציא אותם אלה משו גרם לו לקדם תנושא הזה בכול מקרה אני מקווה שאני לא טועה ובאמת עים יש אמת מאוחרי האגדות והסרטים על זומבים

  4. רק לציין שהממצאים של וויד דיוויס מאוד שנויים במחלוקת ובעיני מרבית החוקרים הם ברמה של פסבדו-מדע.
    מעט מהביקורת ניתן לראות בערך שלו בוויקיפדיה:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Wade_Davis

  5. כתבה מצויינת, מרתקת ומעמיקה! כן ירבו !!

  6. שי,

    למיטב ידיעתי, תואר ראשון בביו-אינפורמטיקה דומה לביולוגיה מבחינת קורסי היסוד. אני מאמין שאם תחליט לפסוע במסלול זה, תהיה מרוצה מכמות הביולוגיה שבו.
    אני פחות בטוח לגבי אפשרויות עבודה. ככל שתחום הביו-טכנולוגיה מתרחב, כך גדלות האפשרויות לבוגרי ביו-אינפורמטיקה, אבל באמת שאני לא יודע מה עדיף – מדעי המחשב או ביו-אינפורמטיקה.

    מישהו,

    תודה על העצה לשיפור. עברתי על המאמר מחדש, הגעתי למסקנה שאתה צודק בהחלט ושיניתי בהתאם במקור הקיים אצלי במחשב (ובתקווה יפורסם ביום מן הימים על הנייר).

    שבוע מעניין ומוצלח לכולם,

    רועי.

  7. אני ומתמיד התעניינתי בביולוגיה אך בסוף החלטתי ללכת ללמוד מדעי המחשב בשביל הפרקטיות. אני בהחלט שוקל להסב את הלימודי מדעי המחשב שלי ללימודי ביואינפורמטיק ובכך לפתוח לי פתח לתואר שני בביולוגיה.
    למישהו יש מידע על התואר ביואינפורמטיקה והאפשרויות שהוא נותן מבחינת עבודה/לימודי המשך?

  8. שי, צא ולמד! ביולוגיה !

    רועי, את המשפט –

    "התהליך מתאר את העברתו של מסר חשמלי אחד בשלוחות העצביות, המתרחש בנוירונים רבים בגופנו" שרשמת בסוף התיאור הארוך והמייגע (אך המעניין מאד!)

    היית צריך לכתוב כבר בפתיחה, דיי הפריע לי לקרוא תאור כל כך מפורט שאינני יודע או מבין למה הוא קשור, רק כדי להגיע לסוף התאור ולקרוא במה מדובר, היה הרבה יותר נחמד אם היית כותב כבר בהתחלה "להלן תאור אופן הפעולה של העברת מסרים חשמליים בין הנויירונים במוח", ורק אז מתחיל לפרט ולספר.

    בכל אופן תודה, מרתק כרגיל!

  9. כתבה מרתקת!
    רועי, הכתבות שלך גורמות לי לרצות ללכת וללמוד ביולוגיה!

  10. אפשר למחוק את ההודעה האחרונה שלי, לפני שאני מתחיל לקבל ספאמים…..

    תודה! 🙂

  11. רועי כשאני לוחץ על השם שלך מופיע דף שאומר שהאתר בעבודות תחזוקה….

    אם תוכל שלח לי בבקשה את המצגת לכתובת –

    נ.ב – למה רק גירסה מקוצצת? המצגת המלאה חסוייה?

    בכל אופן תודה מראש אבדוק מחר את המייל.

  12. חברים,

    קודם כל, אני שמח שנהניתם מהכתבה!

    ליאור,

    למיטב ידיעתי, לא נערכו מחקרים על בני-אדם או חיות שנשמרו בקומה בזכות הטטרודוטוקסין. זו מולקולה מאד מסוכנת להתנסות איתה, משום שסטיה קטנה בריכוז יכולה להרוג וקשה למצוא נבדקים.
    כיום נראה שהקריוגניקה מספקת את התקווה לשימור בני-אדם לאורך מסעות בחלל, אך עוד חזון למועד.

    מגיב מגניב,

    אני עובד כרגע על שתי הכתבות הבאות בנושא, שאחת מהן תהיה על גז עצבים ועל הקשר הסינפטי שבין העצבים והשרירים. אם אוכל, אנסה להרחיב גם בכיוונים שהצעת, אבל אני לא רואה את עצמי מצליח להגיע למאמר רציני בנושאים הנ"ל בשבועות הקרובים.
    באופן כללי, אני ממליץ על ויקיפדיה כמקור מידע התחלתי, ומשם השמיים הם הגבול. וכמובן, האוניברסיטה הפתוחה היא מתת שאין כדוגמתו. עשיתי קורס בביולוגיה 1 בזמן השירות הצבאי, וכל עמוד בספר הקורס היה תענוג. אם ביולוגיה מעניינת אותך, הרי שהקורסים של הפתוחה מומלצים בחום.

    ארז,

    שלח לי אי-מייל, לפי הקישור שבתוך השם שלי, ואשלח לך גרסה מקוצצת של המצגת.

    שבוע מעניין ומוצלח לכולנו,

    רועי.

  13. המגיב המגניב:
    יכול להיות שאנחנו באמת לא מצליחים להתחקות אחרי רופאי אליל אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהדבר שאחריו אנחנו מנסים להתחקות הם סיפורי בדים שלא התרחשו מעולם.
    חוץ מזה, המדענים עובדים כאן עם ידיים קשורות מאחרי הגב כי בניגוד לרופאי האליל – הם אינם מרשים לעצמם לבצע ניסויים בבני אדם.

  14. רועי שלום, שמעתי את ההרצאה המעניינת שלך בנושא ננו-צוללות בפודקאסט של רן לוי – "עושים הסטוריה", רציתי לשאול אם אפשר להוריד איפה שהוא את המצגת שאתה מראה שם, כי הפודקאסט כולל רק קובץ MP3 והמצגת קצת חסרה…..

    תודה.

  15. רועיי!!!! מאוד מעניין. זה נושא מאוד מעניין! כל הכבוד שאתה משקיע זמן.
    באמת, כתבה שחבל על הזמן. תבוא כל יום

    בקשר לכתבה: זה רק אומר כמה מפגר הידע שלנו אם אנחנו לא מצליחים להתחקות אחרי "רופאים אלילים"

    ובקשר לבאות: אשמח מאוד ואפילו אני אגיד שזה נושא שמאוד מעניין אותי אם תכין כתבה מסודרת על מוליכים עצביים (כדוגמת סרוטונית ודופאמין וכו'), קולטנים, מחלות (כדוגמת סכיזופרניה, פרקינסון, OCD, TS וכו') וסמים פסיכודאלים (כדוגמת LSD, אקסטזי וכו')

    זה נושא מאוד מעניין שאני אישית מנסה ללמוד עליו אבל אני לא מצליח לסדר את כל הנושאים בצורה מסודרת בראש שלי.

    תודה ויום טוב 🙂

  16. כל הכבוד לכתבה. עוד הוכחה לחשיבות שימור בעלי חיים וצמחים שאחדים מהם מכילים תרכובות חשובות וחסרות תחליף הנוגעות לבריאות האדם.

  17. שלום רועי
    האם אפשר לשמר גוף חי בתצורה כזו לאורך זמן ואם כן האם הגוף מתבגר או מזדקן,מה צריכת האנרגיה שלו?
    הכיוון שלי הוא שאפשר לשמר בצורה כזו אוכליוסיות לאורך זמן במסעות חלל רחוקים או לבצע זאת על פושעים שלאחר שיצאו ממצב זומבי יבוצע להם "ניקוי ראש" ואולי הם יחזרו למוטב.
    נ.ב בסרט משחקי ריגול יש תופעה דומה וכך בראד פיט ניסה לברוח מהכלא.

    בתודה מראש
    ליאור

  18. נקודה קטנה,

    אני מתנצל על עומס המידע הביולוגי שהובא במאמר. הוא נועד להופיע כפרק נפרד כחלק מפרויקט שמסביר על ביולוגיה מולקולרית באופן נגיש לכולם, ולכן המידע שכאן אמור להתבסס כבר על פרקים קודמים המסבירים אודות קרום התא, חלבונים, רצפטורים, תעלות יונים וכו'.

    אני מודע לכך שהחומר אינו פשוט, אבל זה המצב. אם יש למישהו רעיון איך לפשט עוד יותר (מבלי לפגוע בדיוק המדעי, כמובן), אשמח לשמוע.

    בתקווה שאם הגעתם לתגובות, נהניתם מהמאמר,

    רועי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן