סיקור מקיף

הכהונה כפי שלא הכרתם – פרק ח': תקופת מלכות הורקנוס

והפעם הגענו בסקירה ההסטורית של היחסים בין מוסד הכהונה ומוסד המלוכה ביהודה של ימי בית שני להורקנוס, הדמות הטראגית בסיפורנו

סמלי בית חשמונאי
סמלי בית חשמונאי

ברשימה הקודמת התוודענו למריבה המתישה בין האחים, בני אלכסנדרוס ינאי, שסמלה את קץ מלכות בית חשמונאי, ואת ראשית השלטון הרומי באזור.

נוח אולי לחשוב כי מהלך עימותי זה בין האחים הביא לקריסת הממלכה החשמונאית ולראשית העידן הרומי באזור, אלא שהיתלות באינטרפרטציה כזו מפליגה יותר מדי, מאוד יותר מדי, בחשיבות האירוע מול הרומאים. יש בה, באינטרפרטציה מסוגה, לפתח אישוש של רציונליזציה סביב המיתוס של "מלחמת היהודים" הקלאסית. תכנון ההשתלטות על כל אגן הים התיכון, ובכללו החלק המזרחי, הוא רעיון שהתבשל במוחם של הרומאים תוך כדי ניהול המלחמות הפוניות עם בני קרתא-חדתא (קרתגה), ולא היה לו כל קשר משמעותי לריב האחים.

ניתן להניח מן הכיוון האחר, כי התקרבותם של הרומאים לאזור עוררה מתחים טבעיים בין חברי ההנהגה הפוליטית ביהודה, והיא-היא שהזינה את תופעת "ריב האחים".

ראשית השלטון הרומי ביהודה לא הביאה רק לשקיעת בית חשמונאי, אלא לשינויים מהותיים בהרכב ההנהגה, ובראש-ובראשונה, סימל השינוי את הדעיכה של מעמד הכהונה ועליית כוחות אחרים, בלתי כוהניים, כמו בית אנטיפטרוס, שמתוכו תזדקר דמותו המיוחדת והמעניינת של הורדוס.

משהתגלה הורדוס כ"בעל הזרוע והנועז (מושל הגליל) והתאב לשלטון עריצים" (קדמוניות היהודים יד, 165) בעיני חברי הסנהדרין פנו הם בטרוניה ומעניה להורקנוס הכהן הגדול שיעשה משהו בנידון. לטענתם הפרובוקטיבית נושא הכוהן הגדול בתואר נבוב של מלכות, בעוד שבית אנטיפטרוס מרפד את קינו בנוצות מלכותיות. ובכדי להוציא את הורקנוס מהסבך המשפטי והמעמדי, רמזו לו שניתן לזמן את הורדוס לדין בגין גזירת דין מוות כלפי מורדים יהודים בגליל.

הורדוס מזומן על ידי הורקנוס למשפט הסנהדרין, כשהוא, הורקנוס עומד בראשו בתוקף כוהניותו הגדולה, ודווקא במהלכו הפגין הורדוס את שחצנותו והתנשאותו, כנראה על רקע תמיכת הנציב הרומי בו ובמשפחתו. ואכן מורה הנציב הרומי של סוריה על הורקנוס לזכות את הורדוס מכל אשמה.

מנגד התייצב שמאי, אחד מראשי הסנהדרין, וביקש לחייב את הורדוס בדין תוך כדי כך שהוא מגדיר ומכתיר לפחות פעמיים את הורקנוס כמלך וכאהוב העם.

סופו של דבר הצליח הורקנוס למלט את הורדוס במירמה מהעיר. הורדוס דהר לעבר סוריה ושם כובד על ידי הנציב שמינהו לסטרטגוס של חילת-סוריה (מושג גיאו-פוליטי של רוב חלקי הארץ). הנציב הסורי העדיף, אולי בשונה מהמדיניות הרומית הקיסרית, את הורדוס כשליט נאמן, אם כי מקומי, על פני הורקנוס האמורפי משהו.

ואכן בשעה שהתמקם יוליוס קיסר ברומא שיגר אליו הורקנוס שליחים שהפצירו בשמו לאשר/לחדש את הברית בין שני הצדדים. יוליוס קיסר ביצע זאת בטקסיות רבה והודיע בפומבי וברשמיות אסרטיבית כי הורקנוס הינו "הכוהן הגדול ושליט עם היהודים, וצאצאיו יהיו שליטי עם היהודים וישמשו בכהונה הגדולה של היהודים עד עולם לפי חוקי אבותיהם, והוא ובניו יהיו בעלי בריתנו ויימנו בין המיוחסים שבידידינו, וכל זכויות הכהונה הגדולה או זכויות היתר נקיימות לפי חוקיהם הם, הנני גוזר, שיהיו להורקנוס ולבניו" (קדמוניות היהודים יד, 195-194). פריבילגיה זו נחקקה באותיות יווניות ולטיניות והוצבה בקפיטוליום שברומא על פי מצוות יוליוס קיסר.

בתעודה אחרת מופיע הנוסח הבא: "גאיוס קיסר, אימפראטור, דיקטטור, קונסול, נתן רשות להורקנוס בן אלכסנדרוס ובניו, בשל ערכו, שלמות מידותיו וחיבת הבריות שלו ולתועלת הסנאט ועם הרומאים, להיות כוהנים גדולים ושליטי ירושלים ועם היהודים על פי אותן הזכויות והחוקים שעל-פיהם החזיקו אבותיהם בכהונה הגדולה" (שם, 199).

אין ספק שתעודות אלה עמדו בסתירה מסויימת למדיניות הנציב הרומי בסוריה, אלא שמידת תקפותן ומשקלן כבדה היתה מאוד. למרות חולשותיו של הורקנוס הוא נתפס בעיני הרומאים כשליט נוח מטעמם. חזקה היתה עליו, כך דומה מנקודת השקפתם של הרומאים, שלא יעורר כלפי רומא איזו שהיא פעילות מרדנית.

תקשורת זו בין הורקנוס לרומאים חיזקה מאוד את מעמדו ותדמיתו של הורקנוס אף בעיני שליטים שונים. ביוזמתו של הורקנוס פטר מושל אסיה מטעם הרומאים את היהודים תחת שלטונו מן השירות בצבא ו/או מעבודות למען הצבא. כמו כן נמנית שורה של ערים באסיה הקטנה, שבזכות התערבותו של הורקנוס הכוהן הגדול זכו שם התושבים היהודים לפריבילגיות מרחיקות לכת בתחום המיסוי, השיפוט העצמי ובוודאי שבתחום המנהגים הדתיים.

משנרצח יוליוס קיסר (44 לפנה"ס) הזדקרה שוב דמותו של הורדוס כסטראטגוס של חילת סוריה. לאחר ששיקם את העיר שומרון ביקש הורדוס להיכנס לירושלים. הורקנוס התפתה להאמין כי אם יציב בפני הורדוס נימוק דתי, כגון עיסוק ציבורי בעבודות הקודש, ישתכנע ולא ייכנס לעיר. אלא שהורדוס לעג להורקנוס ונכנס לירושלים. מיני-עימות זה, לאחר שהורקנוס עזר להורדוס להימלט בזמנו לסוריה, סימל יותר מכל את ראשית קריסתו של מעמד הכהונה הגדולה.

בשנת 43 לפנה"ס חוסל ברעל אביו של הורדוס, אנטיפטרוס, על ידי קנוניה שרקם מליכוס, נסיך ערבי, בהנחיית הורקנוס. מהלך רצחני זה מצביע על הקלקול הרב שאחז בכהונה הגדולה של כוחנות, מניפולציות וחיתות מוסרית. הורדוס לא חשד בהורקנוס, אלא שמאז יחסיהם ההדדיים היו בעייתיים. הורדוס הוטרד ללא ספק מהעובדה שהורקנוס בשבתו בבבל זכה לכבוד מלכים.

לא זמן רב חלף מאז והורדוס, לאחר שסילק את הגורם החשמונאי שאיים על עתידו כשליט, אנטיגונוס בן אריסטובולוס (אחי הורקנוס), בא לירושלים והורקנוס, לא זו בלבד שלא ביקש למנוע את כניסת הורדוס לעיר, אלא הפעם, פרגמטית-השרדותית, אף כיבד אותו בטקסיות רבה ודאג לארגן מתן זרי כבוד להורדוס מטעם העם. בה בעת התקשרו משפחות הורדוס והורקנוס בברית האירוסין, כשהורדוס עתיד לשאת את מרים, נכדתו של הורקנוס. הורקנוס נוהג איפוא על פי הכלל של: אם אינך יכול לו, חבור עימו!

התמונה ההיסטורית הבאה מובילה אותנו לעיר דפני הסמוכה לאנטיוכיה שבסוריה. לשם הגיעו נציגי שני הצדדים – תומכיו של הורדוס מזה ומשלחת מן העם (חברי סנהדרין) מזה. אנטוניוס פנה להורקנוס כדי לשמוע את דעתו בנידון. הפנייה אמורה היתה להחמיא להורקנוס, אך למעשה התשובה היתה ברורה וזכתה לאישור רומי – הורקנוס תמך בהורדוס ובביתו כהנהגה המועדפת ליהודה. הורקנוס פעל מתוך פרגמטיזם פוליטי ואישי, ושא לדבר על כך שהוא קרא את המדיניות הרומית המועדפת, ועל כן הצביע על מי שהצביע. ברור היה מעצם הפניה הרומית ומתשובתו של הורקנוס, כי בכך נחתם פרק ההנהגה של הכהונה הגדולה.

שנתיים אחר כך משתלטים הפרתים, אויביה המושבעים של רומא, על סוריה, ובכללה על יהודה, ותכננו להעמיד בראשה נצר לבית חשמונאי, הלוא הוא אנטיגונוס בן אריסטובולוס. ואנטיגונוס קנה את מלוכתו בזכות זו שהבטיח לפרתים אלף כיכר כסף (מבית המקדש כמובן) וחמש מאות נשים ומן המשפחות המכובדות. מהלך זה היה לצנינים בעיני הורדוס ולאחר ששקל את מעשיו ואת יחסי הכוחות החליט להימלט עם משפחתו לאדום.

מעניין לציין כי במטבעותיו של מתתיהו אנטיגונוס (37-40 לפנה"ס) מופיעה הכתובת "מתתיה כוהן גדול וחבר היהודים" למרות שתוארו היה מלך. היה בכך משום רצון לחדש את המסורת העתיקה של בית חשמונאי עד ימי יוחנן הורקנוס הראשון כמו כן היתה כאן התחשבות ב"חבר היהודים", הלוא הוא מוסד הסנהדרין הידוע.

אנטיגונוס הומלך על ידי הפרתים ואילו הורקנוס ופצאל, אחי הורדוס, נשבו על ידיו. אנטיגונוס חשש כי הורקנוס יומלך על ידי העם, וכנראה שהיה לו ביסוס כלשהו להנחה זו, דאג להטיל בהורקנוס מום – חתך את אזניו ובכך פסל אותו מלכהן בכהונה ובמלוכה גם יחד. פצאל התאבד בכלאו כשהוא מטיח את ראשו בחוזקה בסלע. האמת היא שאנטיגונוס שיגר בחשאי רופאים מדומים להציל את פצאל, אך למעשה להמיתו.

משהוכשר הורדוס למלוכה, לאחר סילוק האיום הפרתי והוצאתו להורג של אנטיוגונוס בעריפת ראש, שוחרר הורקנוס מהשבי הפרתי, שם זכה לכבוד מלכים, ויהודי בבל שעל הפרת "כיבדו את הורקנוס ככוהן גדול וכמלך" כדברי יוסף בן מתתיהו. הורדוס עודד את הורקנוס לשוב ליהודה, כשהוא יותר מרומז לו ומוסר במפורש לשלטונות הפרתיים, כי הורקנוס עתיד להיות שותפו לשלטון. מהלך זה ננקט על ידי הורדוס כדי לרפד את כס שלטונו מפני התנגדות יהודים.

יצויין כי הורדוס לא היה אמור לחשוש מפני שיבתו של הורקנוס למעמד הכהונה הגדולה בשל המום שהוטל בו, אלא שיכול היה לזהות בו מין סכנה פוליטית-אישית, ואפילו משמעותית בבחינת טיפוס למעלת מלוכה, שהרי היה ממשפחת המלוכה החשמונאית והיורש האמיתי של המלכה שלומציון. הורדוס ביקש להתגבר על חששותיו בנידון על ידי קירוב הורקנוס אליו, כשבאופן זה יוכל לפקח על מעשיו ולבלום את כוונותיו לכשתגיע העת.

משעה שהגיע הורקנוס ליהודה דאג הורדוס לכבדו ולהוקירו בפומבי ואף נהג לקרוא לו "אבי". במקביל וקצת במפתיע מזעיק הורדוס מגולת בבל כוהן ממשפחה לא מכובדת במיוחד ושמו חננאל, ואותו מינה הורדוס לכהן גדול. מהלך זה נועד לבדוק את תגובת הציבור ובה בשעה לאותת בדבר כוונותיו של הורדוס לצמק בהדרגה את מעמד הכהונה הגדולה, כזו שהיה בה כדי לאיים, ולו במידה מסויימת, על פרטנזיות התמלכותו.

צעדו זה של הורדוס נתקל, כצפוי, בהתנגדות עזה של המשפחה החשמונאית, כשאת העלבון הצורב נשאה אלכסנדרה, בתו של הורקנוס ואשת אלכסנדרוס בן אריסטובולוס המלך החשמונאי ובתה של מרים, אשת הורדוס, שבנה שלה לא יכהן בתפקיד הכהונה הגדולה, ועל כן שגרה מכתב לקליאופטרה מלכת מצרים, שתשפיע על אנטוניוס הרומי למנות לתפקיד את בנה אריסטובולוס, מי שהתכנה בשם אריסטובולוס השלישי.

אנטוניוס לא היה מעוניין בשלב זה להתערב בנושא, אך בהשפעת ידידו, דליוס, שהתרשם מאוד מנתוניו הגופניים של אריסטובולוס ומיפי תוארו, אלא שבשל חששו של הורדוס מפני התקשרות עגבית-הומוסקסואלית בין הנער לבין השליט הרומי, נדחה העניין. הורדוס תרץ זאת כסכנת התמרדות ביהודה אם יישלח אריסטובולוס מהארץ.

בהתערבות מרים החשמונאית, אשת הורדוס ואחות הנער אריסטובולוס ואולי גם בלחץ סמוי של אנטוניוס, שהוא עצמו נלחץ קצת על ידי קליאופטרה, נסוג הורדוס מכוונתו למנות לכהונה הגדולה את חננאל הבבלי, ומסר את מושכות המקדש בידיו של אריסטובולוס והוא בן 17 שנה (ראשית שנת 35 לפנה"ס).

אלא אליה וקוץ בה – בשעה שהחל אריסטובולוס את תפקידו הכוהני, בחג הסוכות (סוף שנת 35 לפנה"ס), וקרב אל המזבח נוכח עדה ועם חוגג בירושלים "והוא לבוש בגדי השרד של הכוהנים הגדולים ועשה את עבודת הקודש, דגול ביופיו וקומתו גבוהה מכפי גילו, ומתוך קלסתר פניו נשקפת במידה רבה מאוד רוממות משפחתו (תאורים המזכירים את מחמאותיו הציוריות של הממשל שמעון בן סירא בתקופה ההלניסטית לגבי הכוהן הגדול), עבר את ההמון נחשול של חיבה אליו, וזכר מעשיו של אריסטובולוס זקנו (המלך החשמונאי) ניצב חי לפניהם … והיו שמחים ונרגשים כאחד, ושלחו אליו קולות של ברכות, שנתערבו בתפילות, באופן שחיבת ההמונים נעשתה גלויה לעין, וההודיה ברגשותיהם אלה נראתה כפזיזות יתירה בימי מלכותו של הורדוס …" (קדמוניות, טו, 53-51). הורדוס חשש מהתעצמות כוחו של אריסטובולוס ומצמיחת איום על שלטונו ועל כן דאג לחסלו על ידי הטבעתו בבריכת השחיה שבארמונו ביריחו, כביום תרגילי שעשוע עם עבדיו.

עובדת השתעשעות אריסטובולוס בבריכה מלמדת על מידת ההלניזציה שפקדה את הכהונה הגדולה זה תקופה מאוד ארוכה וממושכת.

לאחר חיסולו של אריסטובולוס נטל הורדוס את האדרת הרשמית של הכוהן הגדול והפקיד אותה למשמורת במצודת באריס "הבירה" כדי לפקח על לובשיה. כלומר, מכאן ואילך יפקח הורדוס מקרוב על הכוהנים הגדולים – על עבודתם ועל מעשיהם בכלל. מהלך זה האפיל על יוקרת הכהונה והעצים את התאורה על ראשו של הורדוס.

לאחר שניצח אוקטביאנוס את מתנגדיו בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) נפטר הורדוס מהשפעתו של אנטוניוס, שבעקיפין תומרן על ידי קליאופטרה, והיה חופשי להרחיק את האיום הסמוי, המסורתי למלכותו, הלוא הוא הורקנוס השני. החיזוק לחיסולו של הורקנוס היו המערכות הצבאיות בין הורדוס לנבאטים, כשהורדוס הדגיש את הקשרים בזמנו בין הורקנוס לנבאטים. הורדוס האשים את הורקנוס בתכנון קשר על הנסיך מליכוס. הוא כינס בית דין מטעמו, ששפט את הורקנוס לכף חובה ודן אותו למוות.

יוסף בן מתתיהו חותם את פרק השתלשלות חייו של הורקנוס במלים טעונות אלו: "סוף זה התרגש ובא על חייו של הורקנוס, לאחר שנתנסה בחליפות גורל רבות ושונות בימי חלדו. שכן מיד בראשית ממלכת אמו אלכסנדרה נתמנה כוהן גדול של עם היהודים והחזיק במשרה תשע שנים. משמתה אמו קיבל את המלוכה והחזיק בה שלושה חודשים, והודח על ידי אחיו אריסטובולוס. אחר-כך הוחזר על ידי פומפיאוס וקבל שוב את כל מעלות הכבוד והתמיד בהן ארבעים שנה. לאחר שסולק בפעם השניה על ידי אנטיגונוס ונעשה בעל-מום בגופו, נשבה לבין הפרתים.לאחר זמן שוב חזר משם אל ארצו בגלל התקוות שעורר בו הורדוס. מאלו לא נקרה לו דבר לפי תוחלתו, שהרי נתנסה בחיים רבי- מכאובים, והמעציב שבהם … שלעת זקנתו בא לו קץ שלא היה ראוי לו. שכן נראה, שהיה בכל נוח ומתון וניהל את שלטונו על-פי-רוב על-ידי אפיטרופסים, ולא התערב בעניינים, אף לא היה מוכשר לעמוד בראש המלכות. בגלל מתינותו זו עלה בידם של אנטיפטרוס והורדוס להגיע עד למעמד כזה, ובסופו של דבר מצאו מידם קץ שלא על פי צדק ושלא על פי יושר (קדמ' טו, 182-179).

סדרת מאמרי "הכהונה שלא הכרתם" מאת ד"ר יחיעם שורק

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

4 תגובות

  1. אותה הגברת בשינוי אדרת :

    התכונה שליוותה את המנהיגות שלפני חורבן בית ראשון , לא פסחה על המנהיגות בתקופת בית שני – ממלכת החשמונאים , ומאופיינת בגזל ובעושק שהצטיינו בהם מאוד מלכים , קרוביהם ומקורביהם עושה דברם ;גם בממלכת יהודה , וגם בממלכת ישראל ; ובממלכת החשמונאים , לא היו צדיקים יותר מקודמיהם מהתקופה שלפני חורבן בית ראשון ; למי שזקוק להוכחה התחלתית , להלן תיאור מספר מלכים א , פרק יב , פסוקים יג –טו :

    יג וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת-הָעָם, קָשָׁה; וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲצַת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. יד וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. טו וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ, אֶל-הָעָם ; וההשלכות :פירוק ממלכת ישראל המאוחדת , ואז :
    כה וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם; כו וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הכֹּל לָקָח, וַיִּקַּח אֶת כָּל מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה; כז וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת, וְהִפְקִיד עַל-יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ ( מלכים-א פרק י"ד פסוקים כה-כז ) .

    כאשר רחבעם , פשוט נולד לתוך השיטה , כמתואר בספר מלכים א פרק יא, פסוקים יא – יג
    .
    יא וַיֹּאמֶר יְהוָה לִשְׁלֹמֹה, יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה-זֹּאת עִמָּךְ, וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ–קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ, וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ. יב אַךְ-בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה, לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ: מִיַּד בִּנְךָ, אֶקְרָעֶנָּה. יג רַק אֶת-כָּל-הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע, שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ: לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי. {ס}

    מי שרוצה הוכחות נוספות לגזדל אוצרות בית המקדש , גם על ידי מלכים מישראל ומיהודה , לאחר תקופת רחבעם , שיתפנה לנושא חשוב זה , ויקרא בספרי מלכים א ו – ב .

  2. מכיר את הסיפור הזה. תמיד אני נעצב מחדש לגלות כמה רודף כבוד אחד או שניים יכולים להרוס לעם שלם.

  3. ממש מתרשם מהטלנובלה העתיקה והקטלנית הזו. מאמר מעניין !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן